מנהטן רפיח

חצינו מאה ימים אך הלם-שבר-תסכול מחדל השבעה באוקטובר אינו דוהה. אין שעה שלבנו אינו כרוך בגורל החטופים, מייחל-מתפלל לשובם. כיצד זכה קומץ שאהידים, נוברי מחילות, כך להשפיל מערכת ביטחון מהוללת. כזו, שבאמונה שלמה השלכנו יהבנו עליה עד ליום הנורא. היום בו קדרו השמיים ועולמנו השאנן, היהיר, התהפך עלינו באבחה.

כולנו מצביאים, עאלק. כבר מעצבים את הרגע ואת היום ככלות. באין משא אחריות על כתפינו ומטען הידע שואף לזירו, רוקמים אנו, איש באוהלו, מהלכים לשדות הקרב. כאחד המצביאים נטולי-המידע, להלן הגיג לסיום 'חרבות ברזל'.

בדרך דמוקרטית בחרו תושבי הרצועה (למעלה מ 2 מיליון נפש) בחמאס. אותה תנועה משיחית שהשיתה עליהם מהדורת "נכבא" 2023. עזתים נאורים. בחרתם בחמאס, ביקשתם מלחמה! זה מה קיבלתם.

במקום "רצועת עזה" נאמר מעתה "ריבוע רפיח". קו הגבול ישורטט מחדש והוא יעבור מדרום לנחל עזה. לשם יועתקו החומה-גדר. חיץ, ק"מ לכל הפחות, חשוף ממבנים או גידולים חקלאיים הגבוהים מחיטה, יקיף את פנים הריבוע. לא ניתן יהיה להגיע אל גדר הגבול המעודכן באין רואה. בהעתקת הגבול קיצצנו כ 25 ק"מ קו גבול!

הומניזם. בשל שטחו המצומצם של "ריבוע רפיח", ולשיקום הפליטים, ייבנו מעתה בתוככי הריבוע רבי קומות בלבד. "מנהטן רפיח". מעבר מפנק יהיה זה מאוהל דולף אל מבנים מודרניים – חשמל, מים מברז, מעליות. כיף. במקביל, יהוו רבי-הקומות נכס אסטרטגי לישראל. עם ירי ראשון, לאחר הסכם, אל תחום ישראל, "יושכב" מבנה כזה!

צפון הרצועה תהפוך חלק בלתי נפרד מישראל. אין חדש במרחבים מרובי פלסטינים בישראל גם היום – בגליל ובוואדי עררה ועוד. יהיה אחד נוסף.
העיר ימית תחדש צמיחה. יישובי גוש קטיף ישובו לפרוח.
תיחסם נהירת פליטים פלסטינים אל מה שהיה צפון הרצועה. מי שלא נטשו במהלך "חרבות ברזל" יכובדו. סיוע הומניטרי, היה ויגיע, ולא מכספי משלם המיסים הישראלי, יועבר רק מתחום ישראל ובפיקוחה. "ציר פילדלפי" יישלט בידי ישראל.

בגבולנו הצפוני.

"אם נפציץ בביירות" אמר הרמטכ"ל הרצי הלוי ממש בתחילת המערכה, "סימן שמישהו התבלבל". ואכן סבוך המצב, מאד, מאד, שברירי ומסוכן. הסכמה בין חיזבאללה לישראל על שליטה בעצימות הירי נשמרת. לפי שעה. כך משום ששני הצדדים מודעים היטב לפוטנציאל ההרס הגלום בהפרתה. מאזן אימה.
רקטות עתירות מטען חולשות על ישראל, כולה! ומנגד דרוך חיל-אוויר רב עוצמה, די בטעות זניחה כדי להיקלע לעימות הרסני. "תושבי ישראל" תישמע בכריזה וברשתות התקשורת הקריאה, "נקראים להיכנס למרחבים מוגנים!". כזה יהיה אות הפתיחה למחול הרס. שעה שהלבבות משוועים לריסוק חיזבאללה נכונה חשיבה שקולה מתחושת בטן. ראוי לשקול את מחיר האגו אל מול הבלגה. כלומר להימנע מלצרוב בחיזבאללה כוויה נוראית ותחת זאת להגיע להסדר.

"שוב אתה עם הקשקושים. גם אחרי השבעה באוקטובר? תפנים, אין עם מי לדבר! רק כוח
הם מבינים".

אז מה? שכך, בתיקו, יסתיים העימות בצפון. היה כלא היה?
שיישכח צו הפינוי שניתק אותנו מבתינו לימים אין קץ? שכך ימוג בזיכרון? אין מצב!
באין אחריות ובהעדר ידע, הן באשר לנעשה בתחום יחסי הכוחות הפנימיים בלבנון, הן באשר לאלו הפרושים במרחב (אירן, סוריה, חות'ים וכו'), כולנו, כאמור, גנרלים דגולים, משרטטים מהלכים כיד הדמיון המרחף. זכותנו.

אין לדעת מה דרך יבחר הקבינט ללכת בה. להכות נמרצות בחיזבאללה למען יילמד הלקח או לסיים העימות בהסכמה. סבוך, חובק מרחב החורג ממזרח תיכוננו. טרם חתימה.

חרף השבר שנבקע אין דרך לבד מהמשך ניסיונות בלתי פוסקים להגיע להסדר עם הפלסטינאים. איננו יכולים להם. הם וודאי שאינם יכולים עלינו. זהו מסד הרעיון וחובה עלינו, למען הדורות לבוא, למזער את מעגל הדמים.

"חיים אנו בגן עדן בפתחו של הר געש" (גרשון קסטל)

בשדות העמק החיטה צומחת שוב. והיא ירוקה ועסיסית. עד מה צורם הניגוד שבין מראות חורף יפהפיים-רגועים, לבין פס-קול מרעיד אמות סיפים הקורע, מעת לעת, שלווה מדומה.
יפות לעת ערב השקיעות מעל רכס רמים. שעה שאני ממלא משבצת צעדה יומית סוקר את הכתוםצהובורוד המקסים, מנסה להבחין בין עננים מעשי בראשית לאלו שמקורם בהתגרות החיזבאללה. הזוי!