ממרפסת ביתי אני רואה את לבנון

לפני תשע שנים התחיל בסאסא, קיבוצי האהוב, גל חדש של בנייה. סוף סוף היה תורנו והגשמתי חלום: לבנות את ביתי אל מול הרי לבנון.

משנת 2001 אני מנהלת את התיאטרון הרב-תרבותי 'ארקובלינו' ואת עמותת 'בראשית לשלום'. הסתובבתי בעולם וסיפרתי שהשלום אפשרי, שאנחנו צריכים סבלנות אבל זה יקרה: ממרפסת ביתי הייתי רואה את מארון א-ראס, את רמיש, יארון, עייטא א-שאב, שומעת בקיץ את צלילי השמחה של הדרבוקות בחתונות, מבחינה איך הכפרים הולכים וגדלים, ויהודה אישי, שאחד מתפקידיו הוא להרגיע אותי, היה אומר: "יופי, בונים משפחה, לא יחשבו על מלחמה". חיכיתי לרגע בו תיפתח שוב הגדר הטובה, ונוכל לשבת יחד, אימהות משתי המדינות השכנות, כמו האיטלקים והשווייצרים או הדנים והנורבגים. בסופו של דבר כשילדתי את גל, בני הבכור, היו איתי בחדר היולדות של רבקה זיו שתי נשים לבנוניות.

ועכשיו אני מרגישה כאילו התעוררתי מכישוף. כאילו מישהו נתן לי סטירה חזקה ואמר לי, "בוקר טוב ילדה! תתעוררי!". זה לא סרט של וולט דיסני שנגמר טוב. ויויאן סילבר, חברתי מקיבוץ בארי, ממקימי 'נשים עושות שלום', נרצחה באכזריות וכמוה עשרות פעילי שלום, תקווה ודיאלוג. מנהרות הסבל והמוות של חיזבאללה יותר הרסניות ומאובזרות מאלה של חמאס. כוח רדואן פי שבע מאורגן ככוח צבאי מהנוחבה וכל החמאס.

■

בשמונה באוקטובר 2023 פונה חלק גדול מחברי וילדי הקיבוץ. נשארנו בסאסא כ-40 איש. אני לא רציתי לעזוב את האיש שלי, ראש הצח"י. העברנו את החיים שלנו לממ"ד, אחר כך לבתים יותר מוגנים בתוך הקיבוץ של חברים מפונים, עד שנעשיתי פאטאליסטית: אם צריך לקרות לי משהו הוא יקרה, בכל מקום בעולם. חזרנו הביתה תחת טילים, יירוטים, רסיסי כטב"מים ואזעקות. כמו רוב תושבי הצפון. את הסמסטר החדש של השנה התחלתי ללמד בקמפוס של תל-חי בתל אביב, כי תל-חי נמצאה תחת איום יומיומי.

בליל ה-29 בנובמבר, אחרי שנה וקצת, חזרנו לישון בחדר השינה שלנו. התעוררתי רק פעמיים במשך הלילה, כי חלמתי על החטופים. בבוקר, בחדר האוכל, אורי הרבש"ץ אמר: "אנחנו צריכים ללכת כולנו למשרד הפנים ולשנות את תאריך הלידה שלנו מחדש, זה נס שאנחנו כאן על קו העימות, עדיין חיים. השבעה באוקטובר עדיין לא נגמר".

בקיבוץ התחילו הדיונים: לחזור? לחכות? להפעיל שוב את מערכת החינוך? להביא רק את הוותיקים? מאז תחילת המלחמה נפטרו בסאסא 10 חברים וחברות; הניתוק מהבית, מההרגלים, מהנוף המוכר ומהמשפחה היו קשים מנשוא. והלב מנסה להכיל את הכול: את הפחד, את האכזבה, את השאלות הנוקבות, את הממשלה הגרועה ביותר בתקופה הכי קשה של מדינת ישראל. הנכדים שלי, שמתגוררים במרכז הארץ, שאלו אותי עוד ועוד: "נונה, מתי תזמיני אותנו שוב לסאסא? אנחנו כבר לא זוכרים איך היא נראית!".

נצטרך לחכות שישים יום; להיות בטוחים שהשכנים ממול יכבדו את ההסכמים, שלא ייצרו עוד נשק, שרק צבא לבנון יימצא בדרום לבנון. אבל איך לסמוך? איך להאמין? מאז הילדות למדנו שמילה היא מילה, שלא משקרים, שרק בשלום כולם מנצחים, למדנו מהם נאמנות ויושר אבל יש לנו עניין עם אויב שכדי להשיג את מבוקשו לא יהסס לרמוס כל ערך אנושי. גם את בני עמו.

ביום שישי בערב, ביום הראשון של הפסקת האש, הגיעו חברים רבים ומשפחות עם ילדים לקיבוץ. היה מרגש לראות שלמרות חששותינו, נוצרה תוך שעות ספורות האווירה המוכרת לנו של יחד ושמחה. הילדים הסתובבו בכל הקיבוץ בחופשיות, ממש כמו לפני המלחמה. למחרת היום חזרו כולם למעגן, כי מערכת החינוך לא יכולה להיפתח בסאסא עדיין, אבל אין ספק שזה סימן מעודד לראות את השינוי המהיר וההסתגלות המבורכת. מצפה לנו עבודה רבה שמצריכה יצירתיות, סבלנות ואורך רוח, אבל בימים אלו עולה בי שוב ושוב אותה המחשבה: אם הסבים שלי משני הצדדים, אם אמי בת השש ואבי בן ה-15 הצליחו לשרוד את המלחמה הגדולה באירופה, ברעב, בבריחות וברדיפה, גם אנחנו נצליח. אנחנו עשויים מאותו החומר טוב. ולהם לא היה איך להתגונן.

בגינה המוזנחת ומלאת העשבים השוטים פרחה כלנית. אז נחכה ונראה, ולא נאבד אפילו לרגע את התקווה.