מלכי הכיתה של עמיר

קודם כל – מה שלומכם?

שלומנו טוב עד כמה שאפשר. כמו בכל המדינה גם עלינו זה נפל בהפתעה גדולה ומיד גויסנו בצו חירום לטובת כיתת הכוננות של הקיבוץ שלנו. זה מצב הזוי ולא נתפס ואנחנו מבינים שזה כנראה ייקח עוד לא מעט זמן.

איך אתם שומרים על המורל?

משתדלים לשמור על אווירה טובה, אנחנו כיתת כוננות גדולה מאוד עם הרבה אנשים והדינמיקה בין כולם מאוד חשובה לנו. פעם ביומיים-שלושה אנחנו עושים ערבי צוות של תדרוך ו'על-האש', ולפעמים גם מפנקים את החבר'ה במשלוחי פיצות או 'כביש-90' שאנחנו מקבלים במתנה (אתם אדירים, תודה!). משתדלים לשמור על הגיבוש ככל הניתן, ובמקביל לאפשר לכל אחד זמן פנוי ופרטי שלו.

יש רגעים של פחד?

היו כבר מספר הקפצות אמת עם אזעקות. באותם רגעים יש תחושה של לחץ ופחד בעיקר על היקירים שלנו שנמצאים בקיבוץ ורצים למקלטים. יש כרגע בקיבוץ בערך 30 אחוז מכלל התושבים ותפקידנו לשמור עליהם. בגלל מה שקרה בדרום החששות היום גדולים יותר מפעם, אבל אנחנו מתאמנים ומתרגלים כדי להיות מוכנים לכל תרחיש.

מה ה'נשק הסודי' של הכיתה שלכם?

לפני הכל זה הביחד שלנו וההרכב האנושי היפה של הכיתה: טווח הגילאים אצלנו הוא 20 עד 70, יש כאן ארבעה זוגות של אבא ובן, יש בן משק שחזר במיוחד מחו"ל כדי להצטרף לכיתה, ויש לנו גם אישה בצוות, שזה כבוד גדול. בזמן אימונים או שמירות אנחנו משתדלים גם להתמקצע וגם ליהנות מזה עד כמה שאפשר.

מה עושה לכם קצת טוב בימים אלה?

בעיקר הידיעה שהצבא המדהים שלנו עושה הכל כדי להחזיר את הביטחון לתושבי מדינת ישראל. אנחנו רואים מידי יום אינספור חיילים בגזרה הצפונית שלנו וזה ממלא אותנו בתחושת גאווה. אנשים מכל קצוות הארץ, הגיל והמעמד התגייסו לטובת הדבר הזה וזה מרגש. ברמה האישית אנחנו מנסים לא להעמיס יותר מדי על חברי הצוות כדי שיוכלו לבקר את המשפחות, שזה כמובן מה שעושה לכולם הכי טוב.

למה אתם הכי מתגעגעים?

המעבר הזה משגרה לחירום עושה לך משהו, גורם לך לעשות דברים אחרת, לגלות דברים חדשים על עצמך, ויש בזה גם משהו מעצים. ועדיין, אנחנו מאוד מתגעגעים לשגרה הקבועה שלנו, לעבודה שלנו, למשפחות, ובכלל לכל תושבי הקיבוץ שלא נמצאים פה. הקיבוץ לעיתים מרגיש ריק מאדם וזה קצת מעציב, אבל זה המצב כרגע וצריך להתמודד.

מה הדבר הראשון שתעשו אחרי שהכל ייגמר?

הדבר הראשון יהיה להודות להמון אנשים שעוזרים ותומכים בנו ועושים את זה מכל הלב. אחר-כך אולי נצא לאיזו מסעדה טובה, אולי ניסע כל אחד עם משפחתו לחופשה קצרה לנקות את הראש, ובעיקר נחזור ליהנות משגרת חיים רגילה ונורמלית.

מה אתם מאחלים לקיבוץ שלכם ליום שאחרי?

שהעסקים הרבים שנמצאים בעמיר יחזרו לשגרת עבודה רגילה ומשגשגת, ששלושת בתי הספר שנמצאים בו יחד עם הגנים השונים יחזרו לפעילות שוטפת, ובעיקר שכולם יחזרו לחיות פה וירגישו ביטחון. הבית אמור להיות המקום הבטוח של כל אדם, ואנחנו כקיבוץ צריכים לדעת לנהל שגרת חיים מלאה וטובה ובמקביל להיות ערוכים לכל תרחיש שיהיה. כיתות הכוננות, שלצערנו לא קיבלו יחס הולם עד לפני חודש, מתבררות כאחד הדברים החשובים ביותר בשמירת ביטחון התושבים, וצריך לדאוג שיספקו להן את כל הציוד הדרוש לטובת המוכנות לעתיד.

ואם כבר מדברים על היום שאחרי, אנחנו נמשיך להפעיל לחץ מתון עד חזק על הנהלת הקיבוץ להחזיר את חדר האוכל שלנו לפעילות – זה גם יתרום חברתית לקהילה וגם ייתן מענה ל'מה אוכלים היום?' עבור כלל התושבים.

ואנחנו מאחלים להם, בשם כל תושבי המועצה, שרק ישמרו על עצמם.