ליל חניה

כל מי שיצא לו לחוות ישיבה בשטחי כינוס, רגע לפני כניסה לקרב, מכיר את ההרגשה. אלתרמן הקדיש לשעות האלה מילים, שיחד עם רוזנבלום, יצרו את אחד הטובים ביותר. נכון שלחצי מהמילים צריך לפתוח מילון בשביל להבין אותן, מילים קשות:

"ליל חניה בקול דברים בשחוק בגדף

בהמולת מלאכות הוא קם, הנה הינו

כמו פני עיר נבנית פניו של שדה הקטל

בהפרש המחנה אשר דינו

להיות שופך דם האדם ומגינו"

בערב הם הגיעו באוטובוסים. פרשו ציוד לידנו. מסדר יציאה אחרון. התרמילים שלהם מהסוג שאם אתה שם אותם על הגב, כנראה תשכב בלי יכולת לזוז. אחרי כמה מילים הבנתי שזה גדוד מוכר מאוד. גדוד מילואים, חי"ר.

הם ישבו בקבוצות קטנות, דיברו בשקט. מידי פעם צוחקים. ישבתי איתם לרגע. צעירים מאוד, מנומסים. הם עשו 130 יום בעזה. עכשיו הם כאן.

שאלתי אם הם מכירים את המורשת של הגדוד מלפני 18 שנים. הם שמעו משהו. סיפרתי. מקווה שישמעו את לקחי העבר, למרות שאחרי עזה, הילדים האלה יכולים כנראה ללמד אותי .

ב-2006 ראיתי את אותו הגדוד רגע לפני הכניסה. אז כמו היום, ירדו מהאוטובוסים וסידרו את הציוד בחת. מסדר אחרון. עשרה מהם לא חזרו.

"ליל חניה, ליל זמר, ליל שחקים רקוע

ליל רוב מלאכות חופזות, ליל אד מן הדוודים

ליל שמוסך את כישופה של רעות רוח

בבניינה של ממלכה, ליל נדודים

ניצב פרוס על היחיד והגדודים"

עוד כוס קפה קטן ונפרדנו. מתאפק לא לחבק אותם אחד אחד. כשיצאתי אליהם שוב עם אור ראשון, הם כבר לא היו.

"מתוך אשמורת ראשונה, בין חוף וגבע

היה נשקף פתאום מראה המלחמה"…

שרק יחזרו כולם.