לחיות עם הכאוס

מזמן מזמן, בגיל יחסית צעיר, נפטרו הוריי. אני זוכרת כל פרט סביב מותם: איפה הייתי, מה חשבתי, מה הרגשתי. אני זוכרת תחושה של משקולת אינסופית הלופתת את ליבי ומוחצת אותו, פיזית, ואיך רציתי לעקור את הכאב הבלתי נסבל מתוכי. אני זוכרת שחשבתי שעכשיו אני מבינה מוות, ושכל התובנות הקודמות שלי לא יוכלו לאותה חוויה שלי באותם רגעים וימים. אבל מכל החוויות הקשות אז, זו שנותרה בראשי אחרי שנים הייתה אחת מהדקות שלפני הלוויית אבי. עמדנו לצאת לבית הקברות, ומישהו ניגש אלי והגיש לי משקפי שמש. מכיוון שהיה חורף, לא הבנתי את פשר המחווה ושאלתי, "בשביל מה?". המגיש ענה לי, "כדי שתוכלי לבכות כמה שאת צריכה".

הבנתי כבר אז שהכוונה הייתה טובה, אך בזמנו לא הצלחתי להבין מדוע אני זקוקה למשקפי שמש כדי לאפשר לעצמי לבכות. האם הוא מניח שהבכי שלי תלוי במידה בה אחרים יראו אותי בוכה בהלווייתו של אבי? או שארצה להסתיר את העובדה שיש בי כאב? לקח לי זמן להבין שהמשקפיים לא היו, בעצם, בשבילי. הם היו בשביל אלה שסביבי, שביטויי רגשות עזים קשים להם. כדי שהם יהיו מוגנים מהמפגש עם אובדן, כאב, חוסר אונים. לא מחוסר סימפטיה, אלא מהעדר כלים להתמודדות עם מושג המוות ועם כאב גדול.

המוות והפחד מהכאוס

לכל אחד מאיתנו יש איזשהו סדר על פיו אנו מתנהלים. סדר אישי ותרבותי שלמדנו מהסביבה המקורית שלנו. הסדר הזה מאפשר לנו חווית שליטה. הנחת העבודה של הסדר היא שאם נפעל על פיו, הכול יהיה בסדר. יאהבו אותנו, לא ידחו אותנו, החיים האלה 'יעבדו'. הסדר מאפשר את האשליה שאנחנו יכולים לנבא ולשלוט בתוצאות, ולהימנע מכאלה שרעות לנו. אנשים צריכים תוכנית עבודה. הבעיה היחידה היא שעוד לא נולד הסדר שבאמת יכול לשלוט בכאוס, בלא ידוע שקיים בכל רגע נתון. אנחנו אמורים להכיר בכך ולדעת שסדר וכאוס חייבים להתקיים זה לצד זה. ללא כאוס לא יהיה שינוי שיאפשר סדר חדש ומתאים יותר לעולם שמשתנה. תורת האבולוציה, אם תרצו. אבל לא לימדו אותנו שיש סדר וכאוס ושתמיד נמצא סדר חדש. ללא תוכנית, אנו חווים חוסר אונים, וחוסר אונים מוליד פחד. מעבר לעובדה שהפחד ממוות טבוע בנו כמנגנון הישרדותי, המוות עצמו הוא הכאוס האולטימטיבי, שגם הקידמה המופלאה ביותר – זו שיודעת לעיתים לדחות אותו – לא יכולה לו. אנחנו לא יודעים מה קורה כשאנשים מתים, ואין לנו כלים רגשיים או קוגניטיביים להמשיג חוסר קיום, להסביר 'אין'. לכן אנשים נוטים, מבלי משים, לרצות שאחרים יכסו את האובדן שלהם מאחורי משקפי שמש. שיהיו חזקים. שימשיכו הלאה.

נדמה לי שהדרך היחידה להמשיג 'אין' הוא להגדיר אותו כהופכי של 'יש', אבל כשמישהו יקר לנו מת, המחשבה על ה'יש' שהיה לעיתים רק כואב עוד יותר. ומכיוון שהמוח האנושי לא יכול להשאיר ואקום, הוא מגשר על הלא ידוע, על הכאוס, עם נרטיב כלשהו שמשקיט את החרדה. כולנו מספרים לעצמנו סיפורים שעוזרים לנו לסדר את החיים בהתאם לתפיסות שלנו. כשמשהו לא הולך לנו, יש לנו הסבר שמתאים לסיפור שלנו ("אף פעם אין לי מזל", "לא ממש רציתי את זה מספיק", "הכול לטובה") למרות שאי אפשר ממש לדעת למה משהו לא הלך לנו.

מאותה הסיבה עוד משחר ההיסטוריה ממציאים בני האדם סיפורים על המוות: אחרית הימים, גן עדן וגיהינום, שדים ורוחות. חלק מהסיפורים הללו קיבלו מעמד של אמת: תמורת הבטחות על החיים שאחרי המוות, יצאו בני אדם למלחמות עקובות מדם. אבל אנחנו, האנשים הקטנים שכאוס המוות נחווה עבורנו כמשהו שלעולם לא נוכל לעשות בו סדר, מתקשים למצוא סיפור שירגיע את חוסר האונים שאנחנו חווים עת אדם יקר לנו נעלם מחיינו. אנחנו אומרים: "נלקח", כאילו מישהו לקח. אנחנו מחפשים אשמים. איזה סיפור יכול לנחם כאב כזה גדול? אז אנחנו נאחזים בחפצים, כמו מי שמנסים להחזיק אותם כאן, איתנו.

למי שאין סיפור מוכן מראש, האין הקונקרטי יוצר סיפור, בין אם נרצה בכך או לא. המקום בו ישב, הוואטסאפ שהודיע ששוב יאחר, החדר הריק. אנחנו עושים סדר בחפצים, כי בתחילה זהו הדבר היחידי שאנחנו יכולים לערוך בו סדר. זה מספק לנו חווית שליטה. אנחנו נשענים על טקסים שמכניסים סדר לחיים: שבוע, חודש, שנה. כל שנה. כפי שלכל אדם יש סדר משלו שמתאים לחייו, גם ביחס למוות צריך כל אדם למצוא סדר שמתאים לו; למצוא את הסיפור שהוא יכול לחיות איתו. ואולי המתנה הגדולה ביותר שאפשר לתת לאדם שכאוס המוות טרף את הסדר של חייו, הוא לכבד את הסדר שהוא זקוק לו, ולא לדרוש ממנו סדר שמתאים לנו. ללמוד לחיות לצד כאוס, גם כשהוא מפחיד אותנו. כי עכשיו על האנשים השכולים לעשות את הבלתי יתואר: ליצור סדר חדש בחיים, בו היקר להם מכל איננו עוד.

מותר להרגיש, אבל לא יותר מדי

כשאני מנסה לבטא במילים כיצד מרגיש אדם שחווה אובדן, ברור לי שאני לא יכולה להתקרב לתיאור החוויה הקשה הזו. בתפיסה שמקובלת עליי, הנפש החכמה עושה כל מה שהיא יודעת לעשות כדי להגן עלינו אל מול הטלטלה הרגשית שמביא האובדן עימו. כל נפש ואסטרטגית ההישרדות שלה. בין אם זה להרגיש יגון, או זעם, או ניתוק, או כולם יחד; והרגשות עזים.

מכל מיני סיבות שלא כאן המקום לדון בהן, רגשות הם נושא שפחות מדברים עליו. אנחנו אומרים "אני מרגיש", אבל במקום לתאר רגש (עצב, שמחה, פחד, בלבול, דחייה וכו') אנחנו מיד מבטאים מחשבה – "אני מרגיש ש…". כל מה שבא אחרי האמירה "אני מרגיש ש…" הוא מחשבה. "אני מרגיש שאתה", "אני מרגיש שתמיד", "אני מרגיש שהקרקע נשמטת". כל אלה אינם רגשות, כי אם מחשבות. דווקא הדבר שאמור להיות הכי טבעי עבורנו ולכוון אותנו בחיים הוא משהו שאיננו מיומנים בו ולא יודעים מה לעשות איתו. לכן אנו מעדיפים לעקוף רגשות. להסתיר אותם. אנחנו גם מעדיפים שאחרים ישמרו אותם לעצמם, כי אם הם יבטאו אותם ולא נדע מה לעשות איתם, אנחנו עלולים לאכזב, ולא יאהבו אותנו. אז כשמישהו בוכה, אנחנו מיד מרגיעים; מציעים טישיו, מים, אוכל. אומרים מה שנדמה לנו שהן מילות נחמה, "די, די", "יש לך עוד המון דברים לשמוח בהם", ואם זה לא עוזר, גם מבקשים יפה: "תהיה חזק" ו"שלא תדע עוד צער", שני משפטים שנועדו להרגיע את הדובר, ובלתי אפשריים עבור מי שאיבד.

כשאמרו לי "תהיי חזקה!", תהיתי מהו הדבר שאעשה שיתפרש אצל אחרים כחוזק? הבנתי שמבקשים ממני (באופן לא מודע כמובן), לחזור לסדר שיאפשר לאחרים לחשוב שאפשר להמשיך הלאה, ושיאפשר להם להמשיך לא להכניס מוות לסדר שלהם. שאראה להם שהכול בשליטה. שלא אפזר רגשות שהם לא ידעו מה לעשות איתם. כשאמרו לי, "שלא תדעי עוד צער", הנחתי שזה באמת מכוונה טובה, אלא שאין לנו שליטה על הצער, הצער הוא חלק מהחיים. לצער אין מינון. לא לדעת עוד צער, זה לא לחיות. ואני רציתי לחיות.

הסיפור שאני מספרת לי

בסיפור שאני מספרת לי, על כל אדם למצוא סדר שהוא יכול לחיות איתו, והסדר הזה חייב לכלול את כל החלקים. גם מוות. אנחנו לא יכולים לבחור אילו חלקים מהחיים נחווה. לימים, אחרי לא מעט אובדנים, החלטתי שהנפש היא אנרגיה שלא מתאדה, ושמי שאיננו איתי פיזית, קיים סביבי כאנרגיה ששומרת עליי. נעים לי לחשוב שהם שומרים עליי ועל אהוביי, למרות שמלבד הגיון פיזיקלי קלוש, אין לי דרך להוכיח או להצדיק את הסיפור הזה. אבל זה עוזר לי.

בתפיסת העולם שמקובלת עליי, בני אדם הם כל החלקים שלהם. וזה כולל רגשות, גם אלה שקשים מנשוא. אבל רגשות משתנים. בסיפור שאני מספרת לי, כאב לא עובר, אנחנו לומדים לחיות איתו, וכל פעם אנחנו עושים ממנו סדר אחר. מניחים אותו, לפעמים מתעלמים ממנו, ולפעמים פוגשים בו במקומות הכי לא צפויים. הוא חלק ממי שאנחנו, מהחלקים היקרים והמופלאים שלנו.

אנחנו לא יכולים לקחת מאחרים את הכאב שלהם, גם כשאנחנו מאוד רוצים. אנחנו רק יכולים לשבת לידם, לומר להם שאנחנו לא מפחדים מהכאב שלהם, ושאנחנו נהיה שם, עת הם ישובים מול תהום. עד שיעשו את הסדר שהם צריכים לעשות, עד שיהיה להם סיפור משלהם. וזה בסדר שאנחנו לא יודעים מה לעשות למענם עם מוות, עם כאב, עם החיים.

אבל נלמד.

הכותבת היא יוצרת “קורסי השלמות לחיים”, מרצה במסלול של לימודי פסיכותרפיה משולבת גישות ופסיכותרפיסטית.