לחזור לסאסא, לטילים של חיזבאללה, או להישאר
בתל אביב תחת הטילים של חמאס?

כשהגענו לרומא, הרעיפו עלינו החברים והמשפחה יותר אהבה מתמיד, אבל אפשר היה לראות את הדאגה האינסופית ואת הפחד שבעיניהם. הם סיפרו לנו על האנטישמיות המשתוללת בכל אירופה, על האיומים והבדידות הבלתי נסבלת, בשל הריחוק שגזרו עליהם חברי ילדות שמחקו אותם מרשימת מכריהם. ה-7 באוקטובר נשכח. הכאב, האלימות, הרצח, האונס ורשימת החטופים הישראלים, כל אלה נעלמו מהתודעה, וכעת הם רואים רק את ההרס שמתחולל בעזה: הבתים המופצצים, הילדים המייללים בזרועות אימהותיהן הגוועות ברעב. בכל מקום מוזכרים המספרים של קורבנות צה"ל: עשרות אלפים. עם ישראל מזוהה עם בנימין נתניהו ונדמה כמפלצת רבת עוצמה, צמאת דם ונקמה, שאיננה עוצרת נוכח הטרגדיה ומחוללת רצח עם, טבח וטיהור אתני.

באווירה זו הוזמנו, יהודה אישי-אהובי ואני, להשתתף בסימפוזיון על שלום.

את הכנס יזמה תנועת 'חמשת הכוכבים', תנועה פוליטית מהשמאל-מרכז המזוהה כאנטי- ישראלית, שהזמינה את הקהילה הפלסטינית כדי לספר על מלחמת 'חרבות ברזל'. בכנס לקחו חלק שני נציגים פלסטינים – אחד תושב עזה ואחד המתגורר באיטליה כבר משנת 1969, אבל ליבו עדיין בירושלים, ושני נציגים נוספים מעמותה המארגנת הפגנות בעד פלסטינה החופשית, “From the river to the sea”, כפי שהם צועקים בשעה שהם מנופפים בדגליהם ברחובות איטליה.

לשם האיזון הציע אריאל דלו סטרולוגו, ראש הקהילה היהודית של גנואה ודמות מוכרת וחשובה בעיר, להשמיע בכנס גם את קולו של "הצד השני", הצד הישראלי. כך התקשר אלינו וביקש מאיתנו להגיע: "אתם עוסקים בחינוך לדיאלוג שנים רבות, תוכלו להביא את המסר שאתם מעבירים מתחילת המלחמה הקשה הזו במדיה וברשתות החברתיות, מסר של שלום!".

לא יכולנו, כמובן, לסרב; כל מי שבכוחו להשמיע בימים אלה את קולה של ישראל, חייב לעשות זאת. יצאנו לדרך בלב כבד ובצער על החטופים, הנופלים, היישובים וקיבוצי הדרום ההרוסים. יצאנו מתוך הטראומה העמוקה בה שרויים כולנו, פצועים וחסרי-עור, כשבתוכנו מפעם הרגש המוכר כבר שנים רבות – אנו עומדים לפגוש אנשים שאינם מוכנים להקשיב.

הכנס בגנואה נפתח בדיוק כשנ"ט חדר לאודיטוריום של סאסא.

ארבע שורות בתוך הקהל גדשו נכבדי העיר; את שאר המקומות תפסו תלמידי תיכון. הכנס הועבר לכל התיכונים בגנואה בשידור ישיר.  

פתחו את הכנס שלושה מרצים, שלכאורה הציגו את ההשתלשלות ההיסטורית של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, ולמעשה השחילו פנימה אמירות כמו: ציונות היא קולוניאליזם; ב-48' הם (הישראלים) לקחו לפלסטינים את כל אדמות הארץ, שהייתה אמור להתחלק לשתי מדינות; ב-67' הם לקחו את יהודה ושומרון וב-73' לקחו את הגולן; עכשיו הם מתכוונים לקחת גם את עזה. "לקחו". בלי להזכיר שום מלחמה, בלי להזכיר שהותקפנו, שכל חייל, כל אדם אשר נופל בפיגוע פירושו עבורנו אובדן ואבל קשה מנשוא. בלי להזכיר שגם את המלחמה הזו לא ביקשנו. הרופא הצעיר מעזה דיבר על טבח, על היעדר אוכל וחשמל, על נשים שיולדות ברחובות. סיפורים עצובים וקשים, אך ללא מילת גנאי אחת כלפי חמאס, ללא שמץ של חמלה לסבל הנשים, הנערות, הילדים והזקנים שלנו.

■

את אריאל, יהודה ואותי השאירו מארגני הכנס לסוף. הבינו מיד שאנחנו יכולים לעשות את ההבדל, לתת צביון אחר למפגש, להפיץ מסר של תקווה. אספנו את כל כוחותינו כדי לצאת ולהאיר באור שונה לגמרי את מדינת ישראל שלנו, זו שיצאה לצמתים במשך תשעה חודשים, זו שהבינה כי הממשלה הנוכחית תמיט עלינו אסון. אריאל דיבר על הנרטיב הפלסטיני, שמשתמש באותם ביטויים שחוללו בשעתו את השואה. 'רצח עם' הוא מונח שמהדהד עדיין, כבר 80 שנים, בליבו של כל יהודי בעולם. אחר כך הגיע תורו של יהודה, שבקולו הנעים והרגוע דיבר על דרכה של ישראל להמשיך ולחנך לכבוד ולסולידריות; על המאמץ לאסוף את השברים כדי להמשיך הלאה ולבנות את העתיד. לצעוד לצד ערביי ישראל אשר הביעו את התנגדותם ותדהמתם נוכח מעשי הזוועה של חמאס.

ואז הגיע תורי.

ידעתי שעלי לכבוש את ליבם. כן, לכבוש את תשומת ליבם ואהדתם של נערים שניזונים רק מטיק-טוק, אינסטגרם ותיאורים מחרידים של מדינת ישראל. לא הגבתי להאשמות או לשקרים של קודמיי; כיוונתי הישר אל האדם השוכן בתוך כל אחת ואחד מאיתנו. הזמנתי חמישה נערים מתנדבים ומאחד מהם ביקשתי ליצור מחבריו פסל דמיוני, תמונה שמספרת את כאבה של המלחמה.

הקהל ישב מהופנט.

ברקע נשמעה מוזיקה, וכשהפסל המרגש נוצר ביקשתי ממתנדב נוסף, שישי במספר, לבוא ולשנות אותו, לפי מה שליבו לוחש לו, בהשראת התקווה. ההתרגשות הייתה בשיא, וכשהנער סיים רעדו הקירות של ארמון הדוכס של גנואה ממחיאות כפיים, והבזק מצלמות הטלפונים הסלולאריים הבזיק ללא הרף עת צולמה יצירת התקווה. הנערים הרגישו את משמעותו העמוקה של תפקידם כאזרחים לעתיד, שמבינים כאב מהו, ללא דעות קדומות.

■

בערב התבקשנו לספר לקהל אחר, קהל מבוגר וקיצוני במיוחד, על אשר מתרחש בארץ עתה. השאלות היו מתונות יותר, המילים נבחרו בקפידה, כדי שלא לפגוע ברגשותינו. סיימנו את המפגש באומרנו, "כעת אנחנו לא יודעים אם לחזור לסאסא לטילים של חיזבאללה, או להישאר בתל אביב אצל הילדים שלנו תחת הטילים של חמאס".

ואנשים רבים ולא מוכרים הגיעו להיפרד מאיתנו בחיבוק וברכה.