כשאומרים לו כמה אומץ נדרש כדי ללכת בדרך בה הלך, של שחרור דרמטי מכבלי הזהות הקודמת שלו, עידו קהת לא ממש זורם. כן, הוא מסכים שהיו נקודות בזמן שהצריכו נשימה עמוקה וצעדים המשולים לקפיצות בנג'י, אבל הוא לא חושב שהייתה לו באמת ברירה. רק שזה לא ממש מדויק: בשביל להתמודד עם ההבנה שנולדת זכר בגוף נקבי, ושעליך להניע תהליך שינוי עצום לטובת חיים בריאים וכנים יותר, צריך ביצים (או ביציות) מברזל. "מצד אחד אני תמיד אומר לילדים שאם אתם מאד מפחדים זה אמיץ, כי צריך להתגבר על הפחד כדי להיות אמיץ. ומצד שני זה מעצבן אותי (הפידבק מהסביבה על היותו אמיץ, ע"ט), כי רוב הזמן היו המון פחד והסתרה. היציאה מהארון היא לא לגמרי בחירה, אבל ניסיתי לעשות את זה הכי טוב שאני יכול וכאן לקחתי אחריות. בדיעבד אני יכול לומר שכשהצלחתי להתכונן לפחדים ולהסתכל להם בעיניים – אלו נקודות האומץ".
"החברה תקבל ילדה שהיא 'טום בוי'; הרבה פחות ילד בחצאית ועם לק"
עידו קהת, חבר קיבוץ דן ומנהל מוזיאון הרעות שבמצודת כ"ח, נולד בבת ים לפני 41 שנה כתינוקת. אלא שמינו הביולוגי לא תאם את זהותו המגדרית, מה שקרוי "טרנסג'נדר". מושג רלוונטי נוסף הוא "סיסג'נדר" – אדם שהזהות המגדרית שלו (היות גבר או אישה) תואמת את המין הביולוגי המולד שלו (זכר או נקבה), או בקיצור – הרוב, ובוודאי ברירת המחדל החד-משמעית לפני ארבעה עשורים. "בילדות לא לחמתי להיות בן, הרגשתי ככה אבל זה לא היה נורא מובהק. הייתי ילד מאד מרצה וקונפורמיסט, אבל במשחקי הדמיון שלי ובפנטזיות תמיד הייתי בן", הוא מסביר בפתיחות וברהיטות. "נולדתי בעולם סיסג'נדרי וזאת הייתה התפיסה שלי. היו נקודות בחיים שבהן בחרתי לשים את מה שאני מרגיש בתוך קופסה ולסגור, מתוך הבנה שאני צריך להתנהל אחרת. סגרתי קופסאות על קופסאות כדי להתנהל כמו ילדה ואז נערה ואז אישה. השקעתי כל כך הרבה מאמץ כדי להיות אישה כמו שמצפים ממני. לא הייתי 'פנינה רוזנבלום', אבל לא היו מתבלבלים".
בניגוד למצב ההפוך, בו נולדת אישה בגוף זכרי, הוא מסביר שעבודת ההסוואה עבורו לא הייתה קשה כלפי חוץ. "למישהו שייוולד בגוף זכרי ויהיה 'היא', יהיה קשה מאד להשתלב כי לחברה שלנו יש מעט מאד סובלנות לנשים בגוף של גבר. החברה תקבל ילדה שהיא 'טום בוי', אבל הרבה פחות תקבל ילד שיבוא לבית הספר בחצאית ועם לק וירצה ורוד ותכשיטים. למי שנולד בגוף של אישה והוא גבר יש הרבה יותר מרחב, לכן יכולתי לבטא את עצמי בדרכים אחרות, לטפס על עצים ולשחק 'שוטרים וגנבים' ולא בברביות".
אלא שהמציאות התדפקה על הדלת מגיל רך. "הקשיים הנפשיים שעברתי היו נוראיים. בילדות היו לי חיוויים מהסביבה שבהם 'עברתי את הגבול'. למשל בכיתה ג', כשיצאנו לאסוף קרשים למדורת ל"ג בעומר, כל הבנים הורידו את החולצה וגם אני באופן טבעי, וישר אמרו לי: "מה את עושה?!". הייתי הבת היחידה בחוגים 'של הבנים', בכדורגל התעצבנו עלי כי הייתי בת והבנתי שלא אמשיך לשחק איתם. מצבי החברתי התדרדר ובכיתה ו' עברתי לבית ספר אחר ואני זוכר את ההחלטה שלי לא ללכת לחוגים ספורטיביים ולא לנסות להצטיין בספורט, למרות שממש אהבתי את זה. התבגרתי בגיל מאוחר, לא ידעתי מה אני עושה עם חזייה ועם המחזור, וזה למרות שבאתי מבית נשי כי יש לי שתי אחיות. הלכתי תמיד עם חולצות גדולות כדי להסתיר. היה לי שיער קצר, אבל בגיל 17 אמרתי לעצמי שאאריך אותו ואלו היו החלטות מאד מודעות, כמו ללמוד להתאפר ולמצוא בגדים קצת יותר נשיים; הכול היה מאד מושכל, מין למידה מוזרה כזאת ומאד לא טבעית. כל אישה קמה בבוקר ומתחילה להתלבט מה ללבוש, אצלי זה היה ככה, אבל ממקום אחר. וגם היה את הפחד – חס ושלום – לא לעבור לצד השני".
למה הכוונה?
"כל מה שהיה יכול לזהות אותי כגברי מדי – הבעית אותי. למשל, בכיתה י' חבר אמר לי בצחוק שיש לי יותר שערות על האמה מאשר לו; זה הכניס אותי לכזה סטרס שמיד התחלתי להסיר שערות".
עידו הדחיק והדחיק, וגם הטיפולים הפסיכולוגיים ("הייתי מטופל פסיכולוגית מכיתה ז' בערך, וזה עסק בהמון דברים חוץ מזה") לא הועילו. "הייתה לי פה בצפון פסיכולוגית שניסתה מדי פעם לקחת אותי למקום הזה, ואני הדפתי והדפתי אותה", הוא אומר.
"ככל שהתקדמתי בתהליך, התחילו לי חיים כפולים"
לצפון הגיע קהת ללימודי ביוטכנולוגיה בתל-חי, הכיר את רועי – בן קיבוץ דן שלמד עבודה סוציאלית – והשניים התאהבו ונישאו.
לבשת שמלת כלה?
"כן! אבא שלי היה בהלם. הוא כמעט התעלף. לקח לנו הרבה זמן להתחתן כי חיכיתי שרועי יציע לי, לא רציתי לשבור מוסכמות גם בזה. בדיעבד, בחתונה ובהריונות הייתי יכול להיות הכי שלם עם היותי אישה. סימנתי את ה'וי' הכי גדול על להיות אישה. ובגלל שהרגשתי סוף סוף בסדר עם עצמי, היו יכולים להיות לי בתיאוריה שבעה ילדים. זה היה מין סוג של הגנה. צריך לעשות הפרדה בין זהות מגדרית – מה אני מרגיש שאני – לנטייה מינית, כי אלו שני דברים שונים. קחי את האדם ונסי לנקות אותו מהיותו גבר או אישה, והוא יעדיף אישה או גבר או את שניהם. יש לנו חיבור סכמתי כזה, או אפילו חשיבה דיכוטומית, ואנחנו אומרים שאם מישהו משנה את מינו הוא עושה את זה כדי להיות עם בן המין השני, אבל היום מבינים שזה לא ככה. יש הומוסקסואלים ולסביות וזאת לא בעיה, יש הרבה אפשרויות. אם מישהו 'יעבור צד' אחרי שהוא החליף את המין, זה כי הוא יותר פתוח מחשבתית".
משבר בזוגיות בסוף 2017, הוביל את השניים לטיפול זוגי אצל הפסיכולוגית של קהת. באחת הפגישות היא נתנה לצמד תרגיל פופולרי: כל אחד מסתכל על השני, חושב לרגע ומנסה לרדת לעומק 'הבעיה' של הפרטנר, ש'תוקעת' את הקשר. ואז רועי הפיל את הפצצה. "רועי לא חשב על זה ובטח לא חשב לאן זה יוביל, אבל הוא אמר שיש לדעתו עניין מגדרי שאני צריך לפתור".
וזה היה מתחת לחגורה.
"כשהוא אמר את זה, הרגשתי ככה: דמייני סכר ענק שכל כמה זמן נסדק, אבל אני מצליח למצוא את 'הילד ההולנדי' שיכניס לתוכו את האצבע וימנע דליפות, ופתאום – בום! הסכר נפרץ, המים שוטפים ואני לא יכול למנוע את זה. לא היה לי אוויר, זה היה כמו לעמוד עירום בכיכר רבין. כולם רואים לי ואני לא יודע מה לעשות. יצאנו מהפגישה, לא יכולתי לדבר. תפקדתי איכשהו, אבל נכנסתי לדיכאון עמוק של כמה שבועות והבנתי שאני חייב לעשות משהו. אני זוכר בקרים שלא הצלחתי להיכנס בהם לעבודה. הייתי יושב באוטו חצי שעה כדי לאסוף את עצמי".
הוא התחיל לתור באינטרנט אחר קצה של חוט, הגיע לטרנסג'נדרית בשם נורה גרינברג, פעילה בולטת בקהילת הטרנסג'נדרים והטראנסקסואלים בישראל המספקת ליווי וייעוץ, כתב מייל מפורט ואמוציונלי בלשון נקבה, וקיבל הזמנה להתקשר. "היא כתבה שלפעמים אנחנו גדלים במודל של אימא-אישה ואבא-גבר ואין לנו שום מודל אחר, ואז נכנסים לעולם לא מוכר וצריכים בו ליווי. התקשרתי אליה וקבענו פגישה בתל אביב. בפגישה הראשונה כולי רעדתי, נכנסתי לשם כאילו אני מרגל ישראלי באיראן". קהת למד אז לתואר שני באוצרות ואתרי מורשת בחיפה, והתחיל תקופה אינטנסיבית, בה "הייתי יוצא לחיפה בשש בבוקר, מסיים יום לימודים מלא בשש בערב, נוסע לתל אביב, פוגש את נורה וחוזר באמצע הלילה לדן. אלו היו ימים מאד קשים אבל מאד מועילים, בסופו של דבר".
ואיפה רועי בכל התמונה?
"רועי ליווה אותי יד ביד לאורך כל הדרך. היו משברים וקשיים אבל אנחנו חברים מאד טובים ואוהבים וכל הזמן ראינו את טובתנו ואת טובת הילדים. לאט לאט נורה עזרה לי להמיס קצת את הפחדים. היום מאד קשה לי להבין ממה פחדתי ובאמת התברכתי בסביבה תומכת, אבל במשך 40 שנה עבדתי מאד קשה כדי לבנות לעצמי פרסונה ומשם ניפצתי אותה והלכתי למשהו חדש ונוראי וסודי, וככל שהתקדמתי בתהליך התחילו לי חיים כפולים. בהתחלה סיפרתי למשפחה ולחברות הכי קרובות וזה אישר לי שהכול יהיה בסדר, אבל הפחד היה נוראי. יום אחד רועי שיתף חבר ואני ברחתי מהבית מהפחד הנוראי שמישהו בקיבוץ יידע. הייתי מאד פעיל בוועדות, במזכירות ובתרבות, והתנתקתי מהכול. הייתי שולח את הילדים בלעדי לחגים, כל פעם בתירוץ אחר וניסיתי להיעלם. ועם כל הפחד הזה המשכתי. ירדתי למחתרת לתקופה של כמעט שנתיים".
אתה חושב שהיה קל יותר לעבור תהליך כזה בתל אביב או בניו יורק, למשל?
"עשרים שנה אחורה זה אולי היה נכון, אבל היום קיבוץ הוא קהילה שדבר כזה לא מטלטל אותה והיא גם יודעת לחבק. בתל אביב אף אחד לא היה מחייך אלי למחרת היציאה מהארון. בדיעבד נראה לי שדווקא בקיבוץ זה יותר קל, אבל אז שני הסיוטים שלי היו הקיבוץ והעבודה – שאותה אני אוהב מאד (הוא מכהן בתפקידו כבר שבע שנים, ע"ט) – כי אלו האנשים שאצטרך לראות כל יום. פחדתי מהרכילות וממבוכה והיה לי קושי לגרום למישהו אחר מבוכה או חוסר נוחות בגלל משהו שעשיתי. גם בעבודה לא רציתי להיות המרכז ושמישהו יגיד ש'המנהל טרסג'נדר' ואולי בכלל יפטרו אותי. בקיבוץ היו סיפורים משנות השבעים והשמונים על הומוסקסואלים שלא הצליחו לצאת מהארון ופשוט עזבו. אלו היו השנים שבהן גדלתי, ככה שהמחשבות האלו הוטמעו בי".
"אי אפשר לקרוא לך יותר אימא, מעכשיו נקרא לך 'אימבא'"
בתחילת 2020 הרגיש קהת שהוא כבר 'אפוי' יותר ושברצונו להתקדם בתהליך. "נורה עודדה אותי להתאמן ולצאת לרחוב כגבר. ניסיתי מדי פעם וזה לא הצליח. היה ברור לי שכדי להתאמן בבית, אני צריך לשתף את הילדים". כאן נכנסים לתמונה שחר (בן 9.5) ואור (בת 8), שניים מהמשתנים הקריטיים ביותר בסיפור. מעבר לאחריות ההורית ולהשפעת הצעד עליהם, קהת הבין שברגע שהם יידעו – כולם יידעו. היה לו ברור שאין ברצונו שיישאו בעול של שמירת סוד. "להרבה טרנסג'נדרים יש את פנטזיית 'האי הבודד', שבה אף אחד לא יראה אותם בתהליך השינוי הפיזי, ובסוף – אם יחליטו לחזור לחברה – הם יגיעו כ'מוצר מוגמר'. בסופו של דבר זה לא עובד ככה וצריך להתמודד", הוא מסביר. אלא שאז הגיעה הקורונה, שלהם דווקא הועילה מבחינה זו. "הקורונה הייתה 'האי הבודד' שלי והקפיצה את רמת ההתמודדות מול הילדים. במקור תכננו להביא את נורה לצפון, לפגוש את צוות בית הספר והחינוך הבלתי פורמלי ואז בערב לספר לילדים. 'תפרנו' את הכול וזה היה יום שלישי, ה-17 למרץ".
רגע לפני הסגר הראשון.
"הסגר התחיל ביום ראשון. באותו סוף שבוע הייתה סופה ענקית, 60 עצים נפלו בקיבוץ, הכול היה הרוס ומפחיד ואפוקליפטי. היה לנו חור בגג מעץ שנפל ואני הייתי בסרטים של יציאה מהארון ומה יהיה, ובשבת הודיעו שבתי הספר נסגרו. נכנסתי לדיכאון, אלא שגם במקרה הזה, כל עכבה לטובה. אחרי שבוע-שבועיים רועי אמר: 'עזוב, אנחנו סגורים בבית. הילדים לא ייצאו לבית הספר, אנחנו נוכל לתמוך בהם יותר'. וזה קרה, פשוט שיתפנו אותם. זה לא נפל עליהם כרעם ביום בהיר, יש דברים שהם פשוט חשו בסיסמוגרף הילדי שלהם, ובכל מקרה חינכנו אותם לקבלת האחר והשונה".
איך מספרים לילדים שאימא שלהם טרנסג'נדר?
"הסברתי להם שאני מרגיש שאני בן. שחר טיפוס מרצה כמוני וישר התגייס, אור הייתה צריכה לעכל את זה. דיברנו על איך הם יפנו אלי. אמרתי להם שאני מעדיף שיפנו אלי כמו לבן, אבל שהם יהיו האנשים היחידים בעולם שלא אתקן אותם אף פעם. הוא ישר שיתף פעולה, היא אמרה מיד שלה זה לא מתאים, אבל מיוזמתה אמרה שאי אפשר לקרוא לי יותר אימא, אז מעכשיו נקרא לי 'אימבא' ואני אמרתי 'מגניב'. לקח לאור שבוע להתנגד, אבל היא התחילה לתקן את כל מי שקרא לי בלשון נקבה וללחוש לי אם אני דיברתי על עצמי כנקבה במקום זכר. אחרי שבוע היא שינתה את הפנייה בעצמה ועד היום היא הכי פחות מתבלבלת. בכל פעם העלינו נושא או התמודדות אחרת, כמו למי הם יספרו. בחינוך הבלתי פורמלי כבר ידעו וגם התחילו קצת שמועות בקיבוץ, בהתחלה שאני לסבית. הבנתי שצריך לצאת מהארון והחלטתי לעשות את זה במייל קיבוצי".
וואו.
"להורים של החברים הכי טובים של הילדים אמרתי קודם וחלקם כבר ידעו. זה היה בסביבות פסח ואנשים כבר יותר הסתובבו בקיבוץ. אני חבר בעצמאות כלכלית וידעתי שמתישהו נלך לחברות מלאה ולא רציתי להרגיש שאני במקום של רמאות. הנושא של המייל היה 'אישי ממני' או משהו כזה, כדי שאנשים ייכנסו ויפתחו. ניסחתי מכתב מאד קצר, מצד אחד לקוני ומצד שני מפרט. השתמשתי בשם הקודם שלי, הסברתי שאני בתהליך שינוי מגדרי, שהמשפחה והילדים בסדר – כי לזה כולם דואגים מיד – ושאני מבקש לפנות אלי מעכשיו בלשון זכר. הייתה הרבה מאד חשיבה בפעולה הזאת. ניסחתי את המייל הזה 40 פעם. צנזרתי, קיצרתי, 'ניקיתי' אותו ביחד עם רועי עד שהרגשנו שהנוסח נכון, חיכיתי כמה ימים ואז לחצתי על ההדק".
איך זה הרגיש? דפיקות לב מואצות?
"כן. כל צעד גדול כזה בחיים שבהתחלה משתק אותי, אני מתעכב איתו ואז מבצע בבת אחת ומקבל ריקושטים. שלחתי את המייל למזכירה, היא העבירה אותו בצהריים, ראיתי שהוא נשלח והתחלתי לקבל מלא מסרוני טקסט מפרגנים. ישבתי במשרד לבד, כי היה סגר, ובכיתי ובכיתי".
בכי של שחרור?
"לגמרי. של משהו שהיה נורא נורא מפחיד ועובר בסדר. ועדיין לא ממש רציתי להראות את עצמי בקיבוץ. אז חזרתי מהעבודה, חניתי ורצתי הביתה, אבל לפחות כולם ידעו והכל התחיל להסתדר. הדבר הבא שפחדתי ממנו היה להודיע בעבודה. זה היה בחודש מאי והייתה תקופה מבלבלת, כי לא ידעתי איך להתלבש, האם להסתיר או לא, ומה יקרה אם אפגוש למשל בסופר מישהו שכבר יודע ויפנה אלי פתאום בזכר. מאד רציתי כבר להתחיל לקחת הורמונים. ידעתי שזה שינוי גדול ומפחיד, אבל יעזור לי להיות שלם יותר עם עצמי. דחיתי את זה הרבה והתלבטתי. קניתי את החומר ויום אחד קמתי בבוקר, נתתי לאחות קופת חולים שתזריק לי, הגעתי לעבודה ו"או.קיי, עשיתי את זה!" זה היה מאד מרגש והצריך אותי לספר לכולם, כי למרות שקצב השינוי אינדיבידואלי – הרי באיזשהו שלב יצמח לי זקן וישתנה לי הקול. בסביבות נובמבר כבר עודכנו כל הגורמים בעבודה, ואז החלטתי שאני קובר את האישה שהייתי ואת השם הקודם שלה ומציג את עצמי למחרת בבוקר כעידו". בבחירות הקרובות, אגב, הוא כבר יצביע כגבר וגם בפעם הבאה שיטוס, ייצא מנתב"ג כשמינו ושמו מעודכנים.
אמרת שרועי תומך בך וזה מעורר הערכה רבה ולא מובן מאליו, אבל ברור שמורכב מאד. איך כל העניין הזה פוגש את הזוגיות?
"כמובן שנתקלים במשברים. אני בתהליך של איך אני רוצה לחיות שמתבצע מבחירה, אבל על בן הזוג שלי אני כופה הרבה תהליכים. הוא סטרייט וסיסג'נדר ופתאום צריך להתעמת עם השאלה האם הוא רוצה לחיות עם גבר. היו הרבה טלטלות, וזה נשמע קצת קלישאתי אם אגיד שהחלטנו לבחור בכל יום מחדש, כי אנחנו לא באמת קמים בבוקר ואומרים 'בוקר טוב' ושואלים את עצמנו אם אנחנו רוצים להיות היום ביחד, אבל אנחנו מדברים על הכול ומנסים לא להסתיר קשיים ומועקות, וכל צעד שנעשה הוא מתוך כבוד ואהבה וחברות. בינתיים טוב לנו יחד וכשאנחנו בעצמנו בסיטואציה הזאת, לא נראה לנו שנכון לטלטל את הילדים. עם הזמן רועי מבין טוב יותר איך להתמודד בתוך ומחוץ לבית".
"יש התלבטויות, אנחנו עדיין לומדים, אבל החלטנו שזה לא בארון יותר בשום צורה"
חלק מההתמודדויות עדיין דורשות תגובות ספונטניות. "למשל, רועי עבר עכשיו למקום עבודה חדש, קצת אחרי שיצאתי מהארון סופית", קהת מספר, "אז לאנשים קרובים הוא סיפר. אבל אז נוצר מצב, למשל, שהם התחסנו בעבודה מוקדם יחסית, היו חמש מנות חיסון עודפות והוא התקשר מהר שאבוא להתחסן, אחרת ישמידו אותן. עזבתי הכול ובאתי, ואז שנינו הבנו מה קורה: התלמידים של המכינה בה הוא עובד לא יודעים מי אני, מסביב אף אחד לא יודע, ואיך מציגים אותי? החבר'ה שלו שאלו מי אני ופתאום הבנו מה הקושי. אם הוא יגיד שהוא נשוי לי, יניחו שהוא הומו, והוא לא. החלקנו את זה ואמרנו שאנחנו החברים הכי טובים, שזה לא שקר אבל גם לא כל האמת".
הרשתות החברתיות עזרו לחלץ את האמת. בחנוכה, עת שהה בבידוד, החליט קהת לנצל את הזמן ולקצר לעצמו את התהליכים המעייפים של יציאה חוזרת ונשנית מהארון. "אז כתבתי פוסט בפייסבוק ורועי כתב בהמשך פוסט הרבה יותר מרגש משלי, ואז פתאום הוא קלט שהוא בעצם הכריז שהוא בזוגיות עם גבר, ומה זה אומר? הוא הוסיף שהוא נשוי לי, אז שאלתי אותו אם זה מה שהוא רוצה שיהיה כתוב והוא הפך את זה לפרטי; כך שיש התלבטויות בדרך לגבי ההתמודדות, ואנחנו עדיין לומדים, אבל החלטנו שזה לא בארון יותר בשום צורה". מאז פתח לעצמו קהת דף חדש בפייסבוק, בו הוא מציג עצמו כעידו, עם תמונה עדכנית.
איך קיבלה משפחת האם שלך את השינוי?
"ככל שהאדם יותר קרוב אלי, זה יותר משמעותי והוא עובר תהליך יותר רגשי ולא פשוט. את ההורים שלי זה פוגש במקומות כאלו, אבל הם עושים את התהליך בקצב שלהם והם בסדר. הם וההורים של רועי מאד חששו לילדים וידעתי שכל הבקשות שלהם נבעו מאהבה ומדאגה. היו שיחות לא פשוטות סביב הילדים, אבל הן הביאו לפתיחות וברגע שהסבים ראו שהילדים בסדר – היה יותר קל. הם איתי ומחבקים ומכבדים. לאבא שלי היה מאד מאד קשה לדבר אלי בלשון זכר, אבל היו לו שתי מחוות מאד אישיות כלפי שגרמו לי להבין שהלב שלו במקום הנכון ושהוא בדרך".
איך אתה מרגיש היום?
"מאושר. קשה להגיד שלגמרי מאושר, כי יש הרבה לחצים של היומיום, אבל אני כבר לא יכול לדמיין את הפחד שחייתי בו שנתיים, את המחשבות האובדניות. הייתי במצוקה מאד גדולה. אני לא יכול להגיד שכל השנים לפני התהליך חייתי בפחד והייתי כבול, כי הרצון שלי היה להתאים, אבל פתאום נפתחה דלת ומישהו אמר לי, 'תיכנס'".
אם לחזור לרגע להתחלה, יש קשר בין הצורך באומץ לבין חירות, כי לפעמים כדי לזכות בה צריך לקחת סיכונים ולהיות מאד אקטיבי.
"לאורך חלק גדול מתוך התהליך הרגשתי שאני לא רוצה, אבל הייתי חייב להמשיך, כמו במהלך לידה קשה. אי אפשר פשוט להגיד 'די'. אני מאמין שלא הייתי יכול לחיות ככה לנצח".
פורסם לראשונה בגיליון 243 מיום 24.3.21
