ויוה לה וידה

הנשק הסודי של יאיר דורי היה תמיד אופטימיות. כאיש עסקים שידע הצלחות ומפלות כלכליות, כאדם שאיבד לאורך חייו לא מעט מהאנשים הקרובים אליו, כעולה חדש שהגיע בתחילת שנות ה-20 לחייו לקיבוץ בגליל העליון ובקושי דיבר מילה בעברית; כל שכן כמי שהיה שבוי מלחמה ובמשך כמעט שנה נחקר ועונה בכלא המצרי בלי לדעת מה יעלה בגורלו. אבל כעת נראה שמחסניות הפוזיטיביות שלו התדלדלו משמעותית. מי שנהג להצהיר במבטא דרום אמריקאי כבד שהוא בחר באופן אקטיבי בחיים בלא מעט תחנות בחייו, נשמע כעת עייף ובעיקר עצוב, עצוב מאוד. "הגעתי למצבי קיצון אולי יותר מאדם נורמלי… כשאתה במשבר, במה אתה נעזר? בזיכרונות, בדברים טובים שקרו לך ובאנשים שאוהבים אותך. זה החזיק אותי. לא תמיד הכול נוצץ והכול זוהר, אבל הכול בחיים זה עניין של בחירה", אמר לפני שנתיים בריאיון ל'מעריב', כשדיבר על תקופת השבי שלו. היום הוא מדבר אחרת. "אני בן 77, התמודדתי עם הרבה קושי וראיתי כבר כמה דברים, אבל תמיד הייתה תקווה שהכול שווה ושיש עתיד למדינה. אבל לא רק ששום דבר לא השתנה – המצב החמיר באופן ניכר", הוא אומר בקול שנשבר כמעט לפרקים. "עצוב עד דמעות להגיע לחלק האחרון של חיי ולדעת שזאת המציאות שאני משאיר אחרי. אני מרגיש שאני חייב לנשום עמוק ולהירגע כדי לנסות להתגבר על כל הכאב והעצב האלו. אז זאת התשובה לשאלה 'מה שלומך?'", עכשיו הוא צוחק לרגע. צחוק עצוב-מריר.

השמש לא יוצאת

זה לא שהנחת העבודה הייתה שהריאיון עם דורי – אדם שהגיע ארצה מבחירה אידיאולוגית ושחייו שלובים מאז באופן הדוק בדברי ימי ישראל – יהיה ריאיון שמח וחגיגי; אבל הייתה ציפייה לקורטוב אופטימיות מאדם עם כושר הישרדות פלאי כשלו. ודורי, כמו מודע לדבר, אכן מתנצל לאורך השיחה על היעדר היכולת לספק את הסחורה הכה מיוחלת. וזה לא שהוא לא ניסה. כוכבי 'המורדים' – הטלנובלה הארגנטינאית הפופולרית, היו אמורים לנחות בישראל בחסות 'דורי מדיה', חברת ההפקות שהוא יסד, לטובת מופע בראשון לציון ב-22 באוקטובר. לפני 22 שנה הוא שהביא אותם לראשונה לישראל וההצלחה הייתה פנומנלית. "מכרנו כמעט חמישה עשר אלף כרטיסים", אומר דורי על המופע הנוכחי, "ודיברתי על זה שלפחות נביא קצת תקווה ומצב רוח טוב, כי זה כביכול המופע הבינלאומי הראשון שמגיע אלינו אחרי השבעה באוקטובר. הזמנתי את אורי מגדיש ומשפחות חטופים כדי להראות להם, לפחות קצת, שאנחנו לא שוכחים אותם".

ויומיים אחרי המתקפה האיראנית המופע בוטל.

"הם אמרו שהם לא יכולים להגיע לארץ אחרי שכזאת כמות טילים שוגרה לכאן מאיראן. זה היה אירוע חמור, אבל שם זה מצטייר כאילו אנחנו באוקראינה ומפגיזים כל הזמן. העולם הנאור מפחד מהמצב שהגענו אליו", הוא נאנח ומיד דוחה את השאלה הבאה, בדבר ההפסד הכלכלי הרציני שנגרם. "אסור לי אפילו להגיד על זה משהו. אנשים שהילדים שלהם נפלו או חטופים עכשיו – כמה כסף הם היו מוכנים להפסיד בכדי להחזיר אותם אלינו? גם לא באמת הפסדתי, כי אני מביא את 'המורדים' לכאן ב-15 בספטמבר. לא ביטלתי. ובכל מקרה זה לא בר השוואה כי זה בסך הכול כסף. איש עסקים לפעמים מרוויח ולפעמים מפסיד, וזה בסדר".

כל שאלה לוקחת אותו בחזרה להווה, למציאות הנוכחית. לתסכול ולכעס על המצב, על הממשלה. "שום דבר מזה לא מסתדר לי, כל החושך הזה, והשמש לא יוצאת. אבל אני מקווה שבאיזושהי דרך דברים יתחילו להסתדר כי לא יכול להיות יותר גרוע ממה שקורה היום. בלילה אני חושב מה קורה עם משפחת ביבס. מה קורה עם שני התינוקות המתוקים האלו ואמא שלהם? מה קורה עם הנשים שאונסים אותן שם? קשה לי, קשה", הוא נאנח. "אני בכל זאת רוצה להיות אופטימי, האופטימיות השאירה אותי בחיים".

לקורא הישראלי הממוצע מוכר דורי בעיקר בשני הקשרים: הראשון, כמי שבמהלך מבריק וללא לימודי מנהל עסקים וכדומה, ייבא בסוף האייטיז את הטלנובלות לארץ והנחית אותן היישר לחיקן החם והמשתוקק של קהל שנאמן להן מאז. שנית, כמי שנלקח כאמור בשבי בשלהי מלחמת ההתשה, 1970, ואף התנדב מאז שוב לצה"ל במלחמת יום הכיפורים. "חשבתי לשים קץ לחיי. בכל זאת, גם לרצון לחיות יש גבול. חקרו אותי ועינו אותי בזמן שאני קטוע יד והרגליים שלי מרוסקות", סיפר ל'מעריב'. "עם תמונות המלחמה שעדיין היו טריות בראשי והעינויים הפיזיים והנפשיים שהפעילו המצרים עליי, הגעתי למצב שבו חשבתי שכדאי לוותר. בתוך תוכי ידעתי שלא הייתה כוונה אמיתית. לא רציתי למות".

שירת ההמנון, אפרופו יום העצמאות, נסכה בו אז תקווה, "העניקה לי את תחושת ההזדהות, את השייכות. כשהמצרים היו הולכים, בשארית כוחותיי הייתי מתיישב על המיטה ושר 'כל עוד בלבב פנימה", סיפר בעבר. "זה החזיק אותי, כל הסימבוליות של להיות יהודי, ישראלי, חייל, צנחן. זו אחריות כבדה על בחור צעיר, אבל הבנתי אז משהו. הבנתי שאני לא מייצג את עצמי בלבד. לא הייתי גיבור גדול, אבל יחד עם זאת ידעתי שהייתי צריך להיות ראוי כלפי אחרים. לא יכולתי לתת לעצמי להישבר…".  

לפני שנתיים נחשף בחדשות 12 כי חמישה חפצים אישיים שלו מאז, ביניהם שעון יד וספר תהילים, אותרו במצרים אצל קצין קומנדו מצרי בשם מוחמד תמימי. התמונות של אותם חפצים ריגשו את דורי מאוד, אבל בהקשר זה הוא מותח כעת קו שמפריד בין התופת שחווה אז לבין מעמד החטופים היום. "הייתי במציאות של אי ודאות בכלא אויב ואני יכול להרשות לעצמי להגיד דברים שאחרים לא מרשים לעצמם, אבל יש הבדל. אני הייתי חייל קרבי וידעתי בזמן אמת שיש סיכוי שאתפס כי זאת אחת מהתוצאות האופציונליות של מלחמה. נפצעים, נופלים בשבי. זה חלק אינטגרלי מהמלחמות. אבל אנחנו לא מדברים על שבויים אלא על חטופים. על אנשים מבוגרים, על ילדים שבקושי התחילו את חייהם. הם עוד לא מבינים את החיים וכבר מוצאים את עצמם בסיטואציה כזאת, שבדרך כלל מתקשרת לעולם הפשע. זה דבר נורא. יש לי שלוש בנות ולפעמים ברגעים של מחשבה מזוכיסטית אני שואל את עצמי מה קורה אם הבת שלי הייתה עכשיו חטופה, וזה דבר נורא. אנחנו רוצים, כאנשים מבוגרים, לעזור לילדים שלנו להתגבר על מהמורות החיים, כי החיים באופן כללי זה לא פיקניק, אבל זה משהו אחר. זה זמן טרגי מה שאנחנו חווים עכשיו".

הקיבוץ היה גן עדן

דורי נולד בבואנוס איירס כוויקטור בודבינובסקי, אבל כבר בגיל צעיר הלב שלו כיוון לישראל. בשנות ה-60 של המאה הקודמת הוא חש היטב באנטישמיות בארגנטינה והפך במקביל לפעיל בתנועת 'השומר הצעיר' ולחבר המועדון היהודי בעיר. מלחמת ששת הימים גרמה לו לעלות ארצה. הוא הגיע הישר ללהבות הבשן ועיברת את שמו, בהשראת השמש, התפוזים, הירדן והקיבוצניקיות היחפות. את סיפוריו מהקיבוץ של פעם הוא פורש אחרי שהוא מדבר על ההווה. "יש בי כל כך הרבה כעס כשאני חושב על המצב בצפון ובלהבות הבשן. יש לי עדיין חברים שם ואני מתקשר לשאול מה מצבם ואיך הם חיים עכשיו. בחלום הכי שחור שלי לא הייתי חושב שהדברים האלו יקרו. לפני השבעה באוקטובר, הייתי מפגין בקפלן בכל מוצאי שבת כי חשבתי שאנחנו ראויים למנהיגים אחרים. אבל אם קודם חשבנו שאנחנו מתקרבים לתהום ושהם מביאים אותנו לשם, אז עכשיו אנחנו אחרי התהום".

עכשיו אתה לוקח חלק במחאה?

"אני בכל זאת מודע לזה שאני בן 77 ואני נכה צה״ל מאה אחוז, אין לי את הכוחות שהיו לי פעם. אני רואה בשידור חי שוטרים מרביצים לאנשים שבאים לבטא את הכאב ואת הרצון שלהם בשינוי, ולפני כשלושה שבועות אושפזתי עם לחץ בחזה באיכילוב. וזה מכל הסטרס – לא מפחד חלילה, אלא מזעם ולחץ".

כל הזמן אמרת שהצלחת לשרוד בזכות האופטימיות שלך.

"נכון. יש טרגדיות בתוך מציאות נורמלית, אבל זאת טרגדיה בתוך מציאות הזויה. זאת מדינה עם עוצמות טכנולוגיות ופתאום אנחנו חווים פוגרום בתוך המדינה שלנו. נורא להיזכר ביום הזה. אז היו בעבר מלחמות וידענו לבלום ולהתכונן, אבל זה?! אני זוכר את היום בו גולדה מאיר אמרה 'כשלנו' וזהו, היא הלכה. ופה? שום דבר! ויש אנשים שעדיין לא מבינים מי מוביל אותנו. הכול היה יכול להיות אחרת, אני בטוח. המציאות השתנתה והיא קשה מאין כמוה".

להבות הבשן, דורי אומר, הוא חלק מההיסטוריה שלו. "הגעתי לקיבוץ ב-23 ביוני, שנת 1967, ישר משדה התעופה. תוך חודש הרגשתי שזה הבית שלי. היו לי חברים ושתי משפחות מאמצות ועם אחת מהן – משפחת דביר – אני עדיין בקשר. ברל'ה יוגב הוא עדיין חבר שלי".

מה הזיכרון הראשון שלך מהקיבוץ?

"כשהגענו חילקו אותנו לצריפים ולמחרת יצאנו לשדה בעגלות שחוברו לטרקטורים. מצאתי את עצמי במטע והבנתי שזה גם חשוב. בשביל להיות עם נורמלי צריך לא רק להתחייל אלא גם לעבד את האדמה ולקטוף תפוחים. ואז התחלתי להכיר את הבנות היפות. קרו כל הדברים שבתור ציוני בגלות חשבתי עליהם. אחרי חצי שנה כבר דיברתי עברית, הייתי חדור מוטיבציה ובטוח שזה המקום שלי. אנחנו, החבר'ה הצעירים, היינו יושבים ומדברים בלילות ולמחרת יוצאים לשדה. גן עדן. כבר הייתי בן 21 ואז התגייסתי, ולשמחתי לצנחנים. רציתי לתת את המקסימום. היה חשוב מאוד לחזור הביתה עם כומתה אדומה".

ב-30 במאי 1970 הכוח שלו הותקף בצפון תעלת סואץ. הוא נפצע קשה בהפגזה, נלקח בשבי שממנו השתחרר במרץ 1971, אחרי עשרה חודשים, "עם כל האופטימיות שנתנו לי חיים כדי למלא משימות". שיחות וצילומים עם משה דיין ושמחה הולצברג, תהילה מקומית ("מצאתי את עצמי כנבחר העם", סיפר ל'מעריב') והוא חזר ללהבות הבשן. אבל כאן נכנסה לתמונה אשתו סוזי, אהבת חייו. הם הכירו בארגנטינה כשהייתה בת 13 והוא בן 15. היא הגיעה ארצה שנה לפניו והתגוררה בירושלים. הם נפגשו בישראל ונפרדו והיא שבה לארגנטינה. כשדורי חזר מהשבי וביקר בארגנטינה, אמו של יאיר יזמה פגישה והשניים התקמבקו ושבו לארץ. היא עשתה ניסיון של כמה חודשים לגור בקיבוץ לבקשתו ואחרי תקופת מה, כפי שהוא מנסח זאת, אמרה לו: "או הקיבוץ או אני". דורי בחר. "יש לה גנים עירוניים", הוא מפרשן. "לי מאוד התאים לגור בקיבוץ, אבל כבר מגיל צעיר הבנתי שלחיות זה אומר לקבל החלטות כל הזמן, והחלטתי. הרבה חברים מהקיבוץ עברו אחר כך גם הם לעיר. חזרתי לצבא לשנתיים כקצין חינוך של חטיבת הצנחנים, נולדו לנו שלוש בנות ואז יצאתי לעולם העסקים. באותה תקופה הייתי מבקר בלהבות הבשן בכל סוף שבוע, והנסיעה אז הייתה ארוכה בהרבה. בסך הכול התקופה שלי בקיבוץ הייתה קצרה אבל התאפיינה בתקווה ושמחה ואהבה. היה הרבה צבע. מדינה בדרך. כל אחד נותן מה שיכול ומקבל מה שצריך וכל הסיסמאות האלו שהיו אז התנ״ך שלי. בלי שום קונפליקט".

וחתכת משם לחיים קפיטליסטיים. הכי אנטיתזה.

"נכון, ואין לי שום בעיה עם זה. אני קפיטליסט, למרות שלא חזיר. הדעות שלי מאוד סוציאליסטיות אבל אני חי יפה מאוד ולא יכול להתלונן. אחרי כל כך הרבה שנות עבודה הגעתי למצב נוח שבו אני יכול לעזור גם קצת לדורות שבאים אחרי".

אנשים של פרויקטים

המסלול העירוני המרשים שלהם התחיל בבני ברק, ומשם לרעננה, יבנה, ראש העין, הרצליה ותל אביב – שם התמקמו בשיכון דן ועברו לפנטהאוז ("גדול מדי") בסמיכות לקאנטרי. כעת הם גרים בשכונת כוכב הצפון. "מכאן אני לא יודע לאן נמשיך", הוא מהרהר וצוחק. "אולי לצומת הירקון, אני יודע?".

הרבה מעברים.

"נכון, היו חיים מעניינים. אנחנו אנשים של פרויקטים. כל הזמן פרויקטים. גם מעבר דירה זה פרויקט יצירתי".

הרבה נכתב על קריירת העסקים שלו, על ייבוא הטלנובלות לישראל, ייסוד ערוץ 'ויוה' בכבלים והביקור של אנדריאה דל בוקה שיזם בשנת 1994 וייצר כאן סנסציה. הוא עדיין עובד כמפיק הראשי של חברת 'דורי מדיה' בבעלותו. "אני עובד כמו בן 25", הוא מעיד ומספר שכעת הוא עסוק בעבודה על 'אניה' – סדרה שנדחתה נוכח המלחמה. מדובר בפרויקט שאפתני שנע בין ישראל, איראן וארגנטינה, בכיכוב מיכאל אלוני, וישודר ברשת. "יש לי תשעה נכדים שהם האור והכיף שלי ואני עדיין אוהב את אשתי. זה לא מובן מאליו, היא ראויה לזה", הוא מצהיר.

אתם ביחד מגיל היסודי ושרדתם כל כך הרבה תהפוכות, שמחות ואובדנים והרבה מעברי דירה. מה הטיפ שלך לזוגיות ארוכת שנים ורומנטית?

"לדעת שגם לצד השני יש זכויות ולגיטימי שהוא יראה את הדברים אחרת. לדעת להתפשר ולהבין שהדברים הדרמטיים באמת בחיים הם לא בגלל שאני אמרתי לה ככה והיא אמרה לי אחרת. לוותר זה דבר מאוד קשה, גם היום, אבל מה ששלך שלה ואם אתה מבין את זה בתיאוריה ויודע שאין חיים אוטופיים, אפשר לייצר חיים ארוכים עם הפרטנר. עכשיו אני במצב שאני יכול ללכת בשלווה, לא יכתבו על המצבה שלי 'נפטר בטרם עת ולא הספיק'. יש לי עוד תקווה לראות שנים טובות. אני נורא מודאג, אבל רוצה לחשוב שאולי עוד יהיה טוב".

אתה רואה, המוד הפילוסופי והמסכם עושה אותך טיפונת יותר אופטימי.

"החיים אינסופיים, הם לנצח. ככה אני מאמין. כשאתה חי אתה צריך לחגוג את היום וצריך לחוות וליהנות. מחר יהיה מחר וננסה שהוא יהיה הטוב שאפשר. זהו, אשתי קוראת לי לאכול".