"אני רוצה להזמין אל הבמה, היישר מהגליל העליון, את גור שחררררררררר!!!".
אני פוקח את עיניי, ומוצא את עצמי בערב ספוקן וורד אפוף עשן וריק מאדם בחיפה. רק מחיאות כפיים בודדות נשמעות, ולפתע אני קולט שהמנחה קורא לי, ושזהו הזמן לעלות לבמה.
אני מתקרב בחשש.
זאת הייתה מין תקופה כזו, הקראתי שירה מדוברת, ספוקן וורד, בכל מיני במות בארץ. אל הבמה בחיפה הגעתי אחרי הפסקה ארוכה; זמן רב שלא עמדתי מול מיקרופון, וכבר הספקתי לשכוח איך שהייתי בעבר צועד בגאווה, נהנה לשלוט ברגע, גומע את העיניים המביטות בי בציפייה, מושל בהן, יוצר את המופע הקטן שלי.
אבל עכשיו, פתאום, התמונה נראית אחרת. אני עושה שני צעדים קטנים, שמעלים אותי מהרצפה הנמוכה אל הבמה הגבוהה, מביט דרך האור המסנוור בחמשת האנשים היושבים בקהל, מחכים למלים המתחרזות שיש לי לומר.
ואז זה מכה בי. אמאל'הההה!
מסתבר שלהופיע מול חמישה אנשים זה הרבה יותר מפחיד מאשר להופיע מול חמש מאות. קהל גדול הרגיש לי תמיד כמעין מסך של עיניים נוצצות בחושך, ועכשיו, כשאני על הבמה מול בודדים, כל אחד הוא פנים מלאות, כל תנועה ותזוזה נעשית בולטת, כל מחשבה כמו מרחפת בגלוי מעל לראשם. אני מרגיש במבחן, והם, כמו מורים מאיימים, תוקעים בי מבט מבעית שאומר "כדאי לך מאד שהטקסט הזה יהיה מדהים, או שכולנו נעלה לבמה וננסר אותך לחתיכות". ואני בולע רוק וקולט שאני שותק כבר כמה שניות, ואם לא אדבר בקרוב המבוכה לא תיעלם, להיפך, היא רק תחנוק אותי יותר.
אז אני מתחיל להקריא הטקסט, ושתבינו, מדובר במלים שאדע לדקלם גם אם יעירו אותי בשלוש לפנות בוקר. אבל כרגע הראש לא בנמצא, ובעוד הפה מדבר המחשבות מתרוצצות, ואני חושב על עד כמה אני מת להיות כבר אחרי, להיות בבית, ועל התכניות שיש לי לימים הקרובים, ולפתע מטרידות אותי גם כל מני שאלות שוליות, כמו מה אני לובש בכלל, ושאחרי כמה קוראים מצוינים אין סיכוי שהטקסט שלי מספיק טוב, ושאולי זה הכול טעות, טעות איומה, והטקסט הישן הזה כבר בכלל לא רלוונטי. כן, על הכול אני חושב פרט למלים שאני פולט; אני לא חי את ההופעה, אני מדקלם אותה.
ואז הוא מגיע. הרגע הצפוי הזה, שאין דרך למנוע אותו, כי ככה זה כשמדקלמים מונוטונית ולא באמת מרגישים את המלים. שכחתי אותן. נתקעתי.
אין שחקן או אמן-במה שלא מכירים את הרגע הזה, וזה היה הרגע שלי: עמדתי שם, שותק, המחנק שוב מטפס לו בגרון, וניסיתי שוב לחזור על המשפטים האחרונים בתקווה לעורר תא מוח או שניים, אבל כלום.
שניות הרגישו כמו נצח. המבטים ננעצו בי עמוק עוד יותר, כמו נשיכת כלב שאיננה מרפה. וכבר ראיתי את דמי הניגר על הבמה, את העגבניות המושלכות, את קריאות הבוז.
וכשפיללתי שתיפתח לה איזו דלת סתרים דרכה אוכל לקפוץ ולהיעלם, לשכוח שכל הדבר הזה התרחש, להתגלגל אל איזה כפר נידח בקוטב הצפוני – הבנתי שזה רגע חשוב. פתאום כל הנפילות שנפלתי בחיי קפצו אל מול עיניי – הפעם ההיא שנחתי בנפאל ומהחרדה והפחד ברחתי חזרה לארץ; כל הפרויקטים שלי שנכשלו כישלונות חרוצים, כל הפרידות שחוויתי, הדחיות להן זכיתי במגוון של תחומים. פתאום הבנתי שהדבר הנכון לעשותו הוא פשוט ליהנות מכל כישלון; רגע קטן שקורה לי פעם בזמן רב. כמו לזכות בלוטו, רק ההיפך. אם כבר הגעתי עד כאן, היסטריה, לחץ ובכי לא ממש יעזרו, להיפך, הם הרי כבר הוכיחו את עצמם כיצרני הרס מצוינים.
עכשיו, כשכבר נפלתי עמוק אל תוך הבור, אין לי הרבה מה לעשות כדי לצאת ממנו, חוץ מאשר לעצום את עיניי, להתפלש ברצפה המלוכלכת, לבדי, בתוך השקט השורר סביב…
"הדפים!" פתאום התעוררתי בבהלה מהפנטזיה ששקעתי בה. "נכון, הדפים!". הדבר החכם היחידי שעשיתי אותו יום היה לשים בכיס האחורי של מכנסיי את הטקסטים, רק למקרה ש… והמקרה הגיע, לכן שלפתי את הדפים, זרקתי לקהל איזו הערה צינית, והמשכתי להקריא.
כשהטקסט הסתיים, ירדתי מהבמה וחיפשתי את פתח המילוט. לא רצתי אליו בטירוף, אבל שמחתי מאד לעבור דרכו כדי לשוב סוף-סוף אל קרקע בטוחה ויציבה. מאז לא עמדתי על במה, ואיך לומר? אני קצת מתגעגע לתחושה הזו, לכוח שיש לבמה, לביטחון שהיא בנתה אצלי, ואז פירקה בערב ספוקן וורד קטן ואינטימי בחיפה.
אז אם למישהו יש בבית איזו הגבהה, ובא לו שאבוא להקריא לו כמה טקסטים – אני זמין! רק תדאגו שיהיו בקהל קצת יותר מחמישה אנשים.
פורסם לראשונה בגיליון 226 מיום 29 במאי 2019
