ואם אחד מאיתנו הולך מעמנו

לשירי, ירדן, אריאל וכפיר היקרים ללב.

עבור נציגי הרוע המוחלט, אלה שנשאו את הארונות של אישה צעירה בת 32, ילדיה בני החמש והשנתיים, ואדם מבוגר בן 86 – הייתה זו ככל הנראה גאווה גדולה. ארבעה נציגי השטן – אחד עם סרט ירוק של חמאס, אחד עם סרט אדום של החזית העממית, אחד עם סרט שחור של הג’יהאד האסלאמי ואחד עם סרט צהוב של גדודי חללי אל-אקצא – צעדו זקופים ומרוצים, כמעט כולם רעולי פנים. כך הם נושאים את טרפם מהמלחמה המעוותת שניהלו תוך כדי הרג, אונס, ביזה, הצתות ואיומים. חמושים ברקטות, טילים נגד טנקים, רובים, מקלעים וחומרי נפץ – הם יצאו להביס "צבא" של משפחות תמימות שישנו במיטותיהן בשעה 06:29 בבוקר החג. הם שרפו את בתיהם, את זיכרונותיהם, את עברם, את הקהילות שלהם.

ב-7 באוקטובר 2023, שירי וירדן ביבס וילדיהם, אריאל בן 4 וכפיר בן 9 חודשים, נחטפו מביתם בקיבוץ ניר עוז והובאו לרצועת עזה. כפיר היה בן הערובה הצעיר ביותר שנחטף במהלך הטבח. בני המשפחה הופרדו במהלך החטיפה, כשירדן נחטף ראשון ואחריו נחטפו גם שירי והילדים, ולמשך חודשים רבים לא היה ידוע דבר על גורלם. סיפור משפחת ביבס הפך לאחד הסמלים הכואבים ביותר של אירועי אותו יום טראגי.

אנחנו חיים כאן על נדנדה של רגשות המטלטלים לנו את הלילות, את המחשבות, את חיי היומיום: אנו מתעוררים עם סיפורי חיילים שנפלו, עם קולות האימהות הבוכות על בניהן, ועם תמונותיהם של כל כך הרבה צעירים וצעירות שלא שרדו את פסטיבל הנובה. בסיוטי הלילה שלנו אנו רצים במנהרות, מנסים לברוח מעדר של גברים חמושים התוקפים אותנו. פניהם של החטופים, של הניצולים, של אלה שאינם עוד, נמצאים בכל פינה בישראל – על הקירות, בסופרמרקטים, אפילו במספרה, כאילו צועקים: "הכול אמיתי! תסתכלו עלינו, אל תשכחו אותנו, לפחות אתם. כי שאר העולם שכח!"

שירי היקרה, נשמה טהורה, לא נוכל למחוק עוד מליבנו את מבטך המבועת בזמן שאת אוחזת בילדייך ומצמידה אותם אל חיקך. האם הצלחת להמשיך להניק את כפיר הקטן? כמה שירי ערש שרת להם כדי שלא יבכו, שלא יפריעו, שלא יעירו את הטורף צמא-הדם מרבצו? על כמה חתיכות לחם ויתרת כדי להאכיל את אריאל? על מה חשבת כשהיית בחשכת המנהרות של המפלצות?

והאם היצורים הבלתי אנושיים והאכזריים הללו חשבו על אנשי הקיבוצים שתמיד הפגינו למען השלום? על החפים מפשע שאותם הם רוצים להרוג רק בשל היותם יהודים? יהודים שחיו בארץ שהוקמה בזיעת אפם – ארץ שיכולה וצריכה הייתה להיות משותפת – אך הם תמיד סירבו לקבל זאת?

שירי היקרה, את בתנו, וילדייך הם נכדינו האהובים. משהו מאיתנו הלך יחד אתכם, כמו בשירה של חוה אלברשטיין (מילים ולחן: מוטי המר):

"כשאמות, משהו ממני, ימות בך / כשתמות, משהו ממך בי, ימות איתך / כי כולנו, רקמה אנושית אחת חיה / ואם אחד מאיתנו הולך מעמנו / משהו מת בנו, ומשהו נשאר איתו / אם נדע איך להרגיע את האיבה, אם רק נדע / אם נדע להשקיט את זעמנו על אף עלבוננו, לומר סליחה / אם נדע להתחיל מהתחלה".

▪

על כל אישה בעולם להחזיק בעקרון יסוד של מאבק באלימות, ללא קשר ללאום, לתרבות או להקשר הפוליטי: כל אישה שחווה אלימות, פיזית או נפשית, צריכה להישמע ולקבל תמיכה.

מי שבחר להתעלם או לסרב לדבר על הזוועות הללו, מי שלא הביע סולידריות וכבוד לכל הקורבנות, צריך לחפש בנבכי נפשו את נקודות החושך. אלימות וסבלן של נשים הם תמיד בלתי מתקבלים על הדעת, והתעלמות או זלזול בכאב הקורבנות בשם סוגיות פוליטיות או אידיאולוגיות אינם משרתים שום מטרה צודקת.

הפמיניסטיות, שבעוד זמן קצר יניפו ענפי מימוזה ודגלים ורודים, צריכות להתאחד ולגנות את כל סוגי האלימות נגד נשים, ללא הבדל בין הנפגעות, כי המאבק באלימות מגדרית הוא אוניברסלי. מילים יכולות להיות חזקות, אבל מעשים חזקים עוד יותר.

המאבק לזכויות נשים משמעו הגנה על כל הנשים, בכל פינה בעולם, משום ש:
כולנו רקמה אנושית אחת חיה / ואם אחד מאיתנו / הולך מעמנו / משהו מת בנו.

הטור נכתב בשפה האיטלקית ופורסם בעיתון 'שלום' של הקהילה היהודית באיטליה, ירחון שעל קוראיו נמנים יהודים ולא יהודים כאחד.

תרגום לעברית: ד"ר אנג'ליקה עדנה קלו ליבנה.