fbpx

הצצנו למוסקבה

במת ליל הסדר עם המציצים במוסקבה
"אנחנו בחליפות מכופתרות ועם כיפות על הראש, אבל עם הגברה חשמלית. רצו סדר קיבוצי? קיבלו" ● 30 שנים אחרי הופעת 'מציצים מהאצבע' בסדר פסח במוסקבה, מעלה עופר גביש עם חבריו למסע זיכרונות מחוויה של פעם בחיים

הנחיתה הייתה מדכדכת.

אחרי התרוממות הרוח, ההתלהבות, הציפיות הגדולות, מסיבות הפרידה והטיסה המרגשת, הגענו למוסקבה קודרת. שרויה בעוד אחד ממשבריה הכלכליים, עם צמצומים בכל תחומי החיים, בהם גם כיבוי אורות. פשוט כך. הגענו לנמל תעופה חשוך. מדכא. שוטרים במדים כהים מודדים צעדינו בכל פינה, אורות נמוכים מאד באולמות הקבלה, ובתאי החתמת הדרכונים, מול הפקידים הזעפניים, החושך כמעט מוחלט. נעמדנו בשורה, זוכרים את שלימדו אותנו לדקלם – "מטרת הנסיעה? טיול", משותקים מפחד על שעלול לקרות אם מישהו יאמר בטעות "להקה", או "הופעה", או חלילה וחס "סדר פסח". וכך, כשאנו עייפים ומתוחים לקראת מעבר הדרכונים, החלה אחת הבנות לבכות. מה אנחנו עושים פה? למה באנו בכלל? למה היה צריך את כל זה? אורית שלזינגר, האימא של הלהקה, חיבקה, הרגיעה, והכול עבר בשלום. כמה טוב שהיא במשלחת.

אני, כל הטיסה ישבה לי בראש דאגה אחת. עניין טכני, פשוט, פרוזאי, לא תרבותי או מוסיקלי או הרואי כיאה למעמד. אני רק חשבתי כל הזמן האם יצליחו לארגן לנו תופים. כן, תופים לתזמורת. מהארץ הבאנו הכול כמעט: גיטרות, סקסופון, סינטיסייזר (אנחנו להקה רצינית! לא נופיע עם פלייבק), אפילו מערכת הגברה, אך ברור היה שאת התופים לא נטיס, ויצטרכו למצוא לנו כאלה במוסקבה. הכול היה סגור ומובן, אבל לאורך הטיסה בכל זאת דאגתי. אם כן החתמנו, צעדנו, עברנו, אספנו את המזוודות, יצאנו ופגשנו את מארחינו, ארגון יהודי שגויס על ידי ה"גורמים" בארץ. וכשראינו מולנו את יורי לינייץ, איש הקשר והצוות שלו, התנפלתי עליו בשאלה האחת שעניינה אותי יותר מכל: "יש תופים?".

המתורגמן שאל את יורי, ואז חזר ופנה אלי: "הוא שואל בשביל מה תופים". קיוויתי שאולי לא הבנתי נכון. "בשביל התזמורת", אמרתי, והמתורגמן חזר ושאל: "הוא שואל איזו תזמורת?". "להופעה", השבתי, והוא שאל "איזו הופעה?".

הלם. חושך בעיניים. כל התיאומים, הטלפונים המקוטעים, הפקסים המקרטעים, הכול התנפץ. הם בכלל לא הבינו שמגיעה להקה! שמדובר בזמרות וזמרים ונגנים, שהתארגנו להופיע בשלוש ערים בנוסף לטקס ליל הסדר. הם לא ארגנו כלום! לא אולמות, לא פרסום, לא קהל; חשבו שמשלחת נוער מגיעה לטייל ולחגוג את ליל הסדר.

עולים על המטוס למוסקבה

לחלום על מוסקבה

העניין הרוסי הושרש בי עמוקות עוד מהבית. הורי אמי עלו בעלייה השלישית מאוקראינה, וסיפוריהם הדהדו בנו מילדות. הדאגה ליהדות הדממה הייתה נושא מדובר אצלנו. עוד כילד בן שש אני זוכר את אמי רוקמת חולצה רוסית לחבר קיבוצנו שנוסע במשלחת המיתולוגית לפסטיבל הנוער הדמוקרטי במוסקבה. בהמשך גזרתי והדבקתי עם אבי תמונות של מסורבי עלייה. בשנות ה-70 השתתפתי במחאות לטובת אסירי ציון, והייתי בצוות פעילים בקיבוץ יפתח שאימץ את אחד ממסורבי העלייה. לאירוע גדול שארגנו הזמנו את שרהל'ה שרון, שריתקה אותנו בסיפור נסיעתה ליריד הספרים הבינלאומי במוסקבה. בו במקום החלטתי שגם אני אסע לשם. עלי למצוא דרך להגיע בעצמי למוסקבה.

בינתיים יזמתי והשתתפתי בהקמת להקת הנוער "מציצים מהאצבע", ויום אחד בסוף 1990 נקראנו להופיע בפני משלחת כלשהי מברית המועצות שהגיעה לכפר בלום. בסוף ההופעה אמרתי לרוסים ולמקומיים, שברור שעכשיו צריך לקיים מפגש גומלין, כלומר – במוסקבה. איש לא צחק ולא נבהל, היה אפילו מי שאמר שזה רעיון מעניין. התקשרתי לידידי איתן סט מגדות, שלא ממש הבנתי מה תפקידו, אך ידעתי שהוא מעורב בעניינים שהשתיקה יפה להם, ובאחד הימים הוזמנתי לכתובת מסתורית כלשהי בדירה חסויה בתל אביב, לפגישה עם אריה קרול, ראש מחלקת המבצעים של 'נתיב, לשכת הקשר'. נתיב הייתה יחידה במשרד ראש הממשלה שפעלה משך שנים, תחת מעטה סודיות, לקשור קשרים עם יהדות ברית המועצות ולעודדם לעלות ארצה. נסעתי, נפגשתי, התרגשתי, והבנתי שהחלום עומד להתגשם. אנחנו יוצאים להשתתף בליל סדר במוסקבה! לפגוש יהודים בלנינגרד (סנט פטרבורג בשבילכם) ובקייב. הרגשתי על גג העולם. משהו בין המרגל שיוצא אל הכפור והרבי שלמה קרליבך (או שרהל'ה שרון…).

ביקשתם סדר קיבוצי?

ההזמנה הגיעה. נאמר לנו שנשתתף בסדר פסח ציבורי גדול שמארגנת התנועה הקיבוצית, בשיתוף עם משרד החוץ ולשכת הקשר. "אנחנו רוצים שיהיו ישראלים בקהל, שתהיה אווירה כמו אצלנו, אז אתם תהיו חלק מהקהל", כך נמסר לי. "סליחה?", אמרתי, "אנחנו נוסעים להופיע! אנחנו נהיה המקהלה של ליל הסדר, ואחר כך ניתן מופע משלנו". זה דווקא מצא חן בעיניי המארגנים, וכך מוניתי למנהל המוסיקלי של הסדר. הוצמדתי אל האורקל מבית השיטה, אריה בן גוריון זצ"ל, ממקימי ארכיון החגים, ממעצבי החג הקיבוצי, ענק רוח ששמו בלבד מרעיד לבבות עד היום. אריה, יליד אוקראינה, דובר רוסית, ואני(!), נפיק הגדה מקוצרת בעברית וברוסית. גם הוא יהיה נוכח בליל הסדר, על הבמה. נחרדתי. איך אתייצב ליד האיש הזה, המרעים בקולו, המוכיח בשער? אך הסתדרנו וערכנו והייתה זאת לי חוויית חיים בפני עצמה.

עם הלהקה התחלנו בהכנות עמוסות ומגוונות. מחד, הכנת שירי ליל הסדר ומופע מיוחד ללנינגרד וקייב; מאידך, הנפקת דרכונים, תדרוכי "בטחון שדה", כללי התנהגות בברית המועצות, התאמת חליפות ייצוגיות. בנינו צוות בוגר שהיו בו מני גרייפמן ז"ל מכפר גלעדי, מנהל הלהקה; אורית שלזינגר משדה נחמיה, מפיקה ו"אם הבית"; איש הגברה, איציק אורן מאיילת השחר, מאושיות המופעים הגדולים של המועצה האזורית ומועדוני הזמר. במלחמת יום כיפור איבד איציק את שתי רגליו, ונפגע קשות בידיו ובעיניו, והוא נזכר שכנכה מעל ל-100% נותרה לו נסיעה לא מנוצלת לחו"ל. כך התאפשר לו להצטרף ואף לקחת מלווה שיסיע את עגלתו וימלא שלל משימות. היה זה גל סער, שכבר עבד איתנו כבמאי וככותב קטעי קישור, והוא גם זה שנתן ללהקה את שמה "מציצים מהאצבע".

ליהוק מושלם.

איציק אורן ועופר גביש

חמש קומות על הגב

בלילה עזבנו את השדה. דכדוך כבר אמרנו? הגענו לבית הבראה בעיר קטנה, סמוכה למוסקבה, ויורי עלה לאוטובוס ואמר: "א. אתם בקומה חמישית; ב. המעלית מקולקלת; ג. גם מים חמים לא בטוח שיהיו עכשיו". אל הנערה מהשדה נוספו במהרה עוד דומעים. התחלנו בהרמת המזוודות והתזמורת לקומה החמישית, אבל איך מעלים את עגלת הנכים של איציק? גל התיישב על מעקה אבן, איציק התקרב עם העגלה מאחוריו והניף עצמו על גבו, והועלה מעלה-מעלה כמו 'שַׂקֶמַח', כזה שהיינו עושים בילדותנו. אני צעדתי אחריהם, העגלה המיותמת בידי. בהמשך השבוע חזרנו על תרגיל זה אינספור פעמים.

השכבנו את הילדים לישון, ובעצמנו, "עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע" ישבנו עם יורי לחשוב מה עושים. איך ממלאים את השבוע בהופעות. הוא קלט מהר, והבטיח שעל הבוקר ידאג לפרסום, לאולמות ולהגברה בשלוש הערים, וכך עשה.

בגלגול הקודם היינו כאן

בכל החזרות שקיימנו בארץ הזנחנו שיר אחד ידוע, 'התקווה'; אך בחזרה האחרונה במוסקבה דרשתי לחזור ולהתאמן גם על ההמנון. כך עמדנו מול אולם גדול וריק, רק אנחנו – חבורת בני נוער מישראל, שהסבים של חלקנו חלמו מכאן על הירדן והחרמון, ושרנו 'התקווה'. זה גם אולי מה שהכניס את כולנו לאווירה הנכונה; פתאום הבנו היכן אנחנו ומהי המשימה. בשיחת הסיכום בארץ אמר אחד המשתתפים שזה היה עבורו הרגע המרגש ביותר במסע.

הגענו אל 'דום טכניקום' במוסקבה. חתיכת ארץ ישראל, ויותר מכך, פיסת קיבוץ. בכניסה מודעה גדולה על הסדר המתוכנן, על הקירות כרזות חג בעברית וברוסית, מסדרים מפות, מפזרים הגדות. עוד ועוד ישראלים שהיו בסביבה ושמעו על הסדר הגיעו גם הם. אמנון קפליוק, כתב ידיעות אחרונות במוסקבה, התקשר לברר על מה ההמולה. משלחת נוער של 'עינות ירדן' לפולין המשיכה את דרכה ובאה לכאן. את הערב המרגש הם חגגו עמנו ושרו יחד אתנו מהקהל.

לפתע נכנסה לאולם גאולה לפיד מאיילת השחר.

"עבדנו על ההגברה, כמו בקיבוץ, ופתאום היא הופיעה!", נזכר איציק אורן. "לא בטוח שידעה שחבריה לקיבוץ נמצאים שם. גל לקח את המיקרופון ואמר בקול גדול: 'גאולה לפיד, גאולה לפיד, בואי לבמה!'".

"הייתי שם בשליחות הוראת עברית, ואיכשהו שמענו על הסדר הזה והחלטנו לבוא", מספרת גאולה. "ופתאום הקריאה הזו ברמקול! ההורים שלי יוצאי רוסיה, הסתובבתי שם כאילו שבגלגול קודם הייתי במקום הזה. ובכלל, לשיר שם את השירים האלה זה היה משהו שאי אפשר לתאר במלים".

המציצים בכיכר האדומה

זיבושקה, גרדרובה, פרובלמה!

גם בת דודתו המקומית של איציק אורן הגיעה. הם אמרו ששמעו והגיעו לראות אותנו, כי הם גרים קרוב. כמה קרוב? שאלנו. 800 קילומטר.

"היא ידעה רק רוסית ויידיש", אומר איציק, "ואני רק עברית, והסתדרנו מצוין". אבל לא רק עם השפה הוא הסתדר מצוין. "רמקול אחד לא עבד", הוא מספר, "קראתי לאחד הילדים, עם יד דקה, הוא השחיל אותה לתוך הארגז, נגע בחוטים ופתאום זה התחיל לעבוד. החוט לא היה קרוע, אבל רופף. צעקתי לבנות – יש למישהו מסטיק? היה מסטיק, הדבקתי את החוטים וזה עבד".

הסדר החל, ואנחנו בחליפות מכופתרות ועם כיפות על הראש, אבל עם הגברה חשמלית. רצו סדר קיבוצי? קיבלו. עומדים על הבמה הגבוהה ומולנו ארבע מאות איש ששומעים לראשונה את פסוקי ההגדה. את השירים הכול כך ישראליים. המשמעות המוחשית מסמררת את עורנו לשמע "שפוך חמתך על הגויים", "שלח את עמי", "בשנה הבאה בירושלים", "אביב את ארצנו עטף ברינה" ושלג בחוץ.

"שנים אני מספרת סיפורי רוסיה. כבר היו צוחקים עלי", אומרת מיכל כהן-רוזנבאום ממטולה (היום שחקנית ומורה במגמת התיאטרון בעמק החולה). "בהופעה שנתנו לאחר הסדר שולב גם שיר שאני כתבתי, וזו הייתה לי התרגשות ענקית ששרים שיר שלי במוסקבה". השיר נקרא 'לא יודעת מה ללבוש', והוא מספר על נערה שלא מוצאת כלום בארון. לפני השיר עלה לבמה המצחיקן שלנו, יהל אורפז (היום מנהל חטיבת הביניים ב'הר וגיא'). צעד בלי מלים למרכז הבמה, סימן אל הקהל בתנועות של 'רק רגע', הוציא פתק מכיסו וקרא לאט שלוש מלים ברוסית: "זיבושקה, גרדרובה, פרובלמה". בנות, בעיה מלתחה! הבנות החלו לשיר והקהל שאג מצחוק.

"ליל הסדר היה התרגשות גדולה, אבל היו עוד רגעים", נזכרת מיכל. "יצאנו לטייל במוסקבה, ואחר כך להופעות בלנינגרד ובקייב. ערכנו גם טקס מרגש באתר ההשמדה באבי יאר. חוויה של פעם בחיים. צמרמורת. בביקור באחת הכנסיות בעיר עמדנו בעיגול ושרנו בלי ליווי 'הללויה לעולם', זה היה מדהים. כשסיימנו ניגשו אלינו שתי נשים, ושאלו באיזו שפה שרנו. כשאמרנו עברית הן אמרו – אנחנו יהודיות, וזו פעם ראשונה ששמענו משהו בעברית".

עפר גביש והסולנית יעל גרונר, באבי יאר

"לאחר ההופעה המרגשת במוסקבה, עלינו לאוטובוס ונסענו שמונה שעות ללנינגרד בשלג עמוק", מספרת אורית שלזינגר. "מני ואני ישבנו מקדימה, והחלטנו לערוך תורנות ערנות כדי לוודא שהנהג לא נרדם. היו שני נהגים והם התחלפו ביניהם, תוך כדי נסיעה. פתאום חלפנו על פני רוכב אופניים. שום כפר בסביבה, ולנו לא היה מושג מאין בא ולאן נסע באישון לילה ובשלג הנורא. אחרי שעה עצרנו בתחנת דלק ופתאום הוא שוב עובר אותנו על אופניו. מחאנו לו כפיים".

"זו הייתה חוויה שאת גודלה וחשיבותה יכולתי להבין רק שנים אחר כך, ולא בפרספקטיבה של נערה בת 17", מוסיפה מעין רזילי-משה מכפר בלום. "אני נזכרת באירוח הלבבי שזכינו לו מכל מי שבא איתנו במגע, המשפחות שאירחו אותנו, בני נוער מקומיים. שני נערים ליוו אותנו לרכבת ועזרו לנו להעמיס את ערימות הציוד, כשלפתע התחילה הרכבת לנסוע והם איתנו על הקרון. לא היה להם אכפת, הם נשארו אתנו בשמחה וירדו בעצירה הראשונה, כמה שעות טובות אחר כך, וחזרו למוסקבה".

חתום בנשיקה

את ערב הסיום, שגם היה יום ההולדת של מעין, חגגנו באכסניה בקייב. את הלילה ההוא נזכור כולנו לעד. ישבנו במעגל גדול, עוד המומים מהחוויות, אך בתחושת הקלה עצומה על שהכול מאחורינו ובהצלחה גדולה. "כל אחד התבקש לומר משהו", מסכם איציק, "ואני, מה אגיד? כשהגיע תורי, שחררתי את מעצורי הכיסא ועברתי במעגל לאט-לאט, ולכל אחת ואחד נתתי נשיקה על המצח".

עפר גביש, בן וחבר יפתח. חוקר זמר עברי, כותב בספרים ובעיתונות, בעל פינה בגלי צה"ל. מגיש אירועי סיפור ושיר ומוביל טיולים מזמרים ברחבי הארץ ובעולם. יזם את הקמת 'מציצים מהאצבע' והיה מנהלה המוסיקלי הראשון.

להקת מציצים מהאצבע הוקמה בשנת 1987 כלהקה ייצוגית של מועצה אזורית הגליל העליון ו"השילוב האזורי", גוף שטיפל בקירוב לבבות בין הזרמים השונים בגליל. בלהקה שרו בני נוער מקיבוצי כל התנועות, מושבים וקריית שמונה. אחרי עפר גביש עבדו איתה מוסיקאים נוספים ואנשי צוות בתחומים השונים, ביניהם אורית שלזינגר (שדה נחמיה), גל סער (איילת השחר), אביגיל שטראוס (שמיר), נורית ביתן (עין זיוון), ג'ני סמוחה (מלכיה) ועוד. הלהקה פרחה בימי כהונתו של חגי אגמון כמנהל מחלקת התרבות של המועצה. בשיא פעילותה היא כללה שלוש להקות בגילאים שונים. במהלך העשור הראשון של שנות ה-2000 חדלה פעילותה, והחליפו אותה גופים אזוריים אחרים במסגרת מרכז קלור.

תמונות: באדיבות עפר גביש

פורסם לראשונה בגיליון 243 מיום 24.3.21

אולי יעניין אותך גם:

דורית אלמליח
אמא, סבתא, מפונה ומנהלת משברים:
החיים החדשים של דורית אלמליח
בגיל כמעט 70, לא ציפתה דורית אלמליח לכזה...
1
מנרה לא הושמדה
לפני כשבועיים גילו חברי מנרה פוסט ברשתות...
שיר כץ copy
המחאה תפורה עליה
עם תיקי כדורסל של הפועל גליל עליון, שקי שינה...

Education Template