הסיפור אינו שלי, זהו סיפורה של מועצה אזורית הגליל העליון, שבה חיי. אין זה סיפור של פרוטוקולים, אלא של אנשים ומעשים. וכשארגון-על כמו מועצה אזורית פועל כראוי, בוקר אחד אתה קם ומופתע לגלות…
בעבר הייתי מעורב במ.א.ג.ע בשני עניינים: בתפר שבין שנות השמונים והתשעים ניהלתי את 'המכון לאמנויות תל-חי', ובמרבית שנות התשעים, בשיתוף מחלקת הספורט, את 'סובב גליל' – אירוע האופניים הגדול והחשוב ביותר בישראל אותם ימים; אך כשפנתה אלי כלנית, עורכת 'על הצפון', לבדוק אם אוכל לכתוב דבר מה לרגל 70 שנות מ.א.ג.ע, חשבתי דווקא על רגע אחר.
הקמפוס המזרחי?
היה זה בסביבות פסח לפני שנתיים, אולי שלוש, אחרי ביקור אצל האירוסים בתל 'אבל בית מעכה'. גלשתי על אופניי כשליד צומת תל-חי הבחנתי בשלט – "הקמפוס המזרחי". הסקרנות הפנתה אותי לבדוק מהו, ועד מהרה גיליתי כי מכללת תל-חי, אותה הכרתי כמכללה אזורית, היא היום מכללה אקדמית בה לומדים כ-3,500 סטודנטים, והיא מעניקה תואר ראשון ושני במגוון תחומים, כולל מסלולים ישירים לדוקטורט. כשלא היה יותר מקום באתר הקודם, בצדו המערבי של כביש מס' 90, התרחבה המכללה לצדו המזרחי. זהו "הקמפוס המזרחי". אני מבחין שם במה שנראה לעיניי כהיכל רומאי מעורר השתאות ויראה, ומגלה שזהו בניין הספרייה, שבה כ-130,000 ספרים וכ-30,000 מפות, שהפנינה בהן היא אוסף מפות היסטורי, דיגיטלי כולו, על פלטפורמה אינטרנטית.
מאיפה לעזאזל כל זה צץ? אני שואל את עצמי; מה היתה הלבנה הראשונה של כל הקמפוסים האלה?
הריקוד כאורח חיים
בין ותיקי הידענים והארכיברים האזוריים אין מחלוקת – סיפור "הלבנה הראשונה" של המכללה הוא סיפורו של 'המכון לאמנויות', שתחילתו הוא סיפורה של אריאלה פלד ממשגב עם.
אריאלה פלד. מה עוד אפשר לספר על אריאלה פלד? כבר היו עליה כתבות, כולל אחת מקיפה ב'על הצפון', וכבר עשו עליה סרט מרגש. כתושב המועצה, יש לי איכשהו קשר.
אחד הסיפורים שרעייתי אראלה (בלי 'יוד') היתה חוזרת ומספרת לי, הוא על סרט קולנוע שריגש אותה בילדותה –'נעליים אדומות', מלודרמה בריטית סוחטת דמעות מעולם הבלט. הסרט ממש לא חשוב, אבל יש בו דיאלוג אלמותי קצר: מנהל להקת בלט שואל נערה שמבקשת להצטרף ללהקה: "מדוע את רוצה לרקוד?". "ומדוע אתה רוצה לחיות?", היא משיבה. ריקוד כאורח חיים הוא סיפורה של אריאלה פלד – הלבנה הראשונה של המכללה.
רעייתי, שהפליאה לרקוד ב'הרועה הקטנה מן הגיא' וב'אל גינת אגוז', נותרה עם חלום לרחף בנעלי בלט, ובאמצע שנות השישים הצטרפה ללימודי מחול בתל-חי. לא חלף זמן רב, והחלה לחזור הביתה והבעה "שמימית" על פניה. היה זה ברור שהיא "בסרט", אלא שהפעם, במקום על 'נעליים אדומות', היא סיפרה על אריאלה.
היה זה, כאמור, בשנות השישים. כשביקשתי מאריאלה להיפגש לראיון, היא לא ממש התלהבה ("מה אפשר עוד לכתוב עלי?"); לבסוף, כשהתרצתה, סייגה: "אבל בימי שני אני מלמדת במרכז קלור וברביעי בבית וותיקי הגליל".
"מלמדת מה?", שאלתי.
"מה מה? מחול!", אריאלה ענתה.
"מותר לשאול בת כמה את?".
"85…".
"אני לא שומעת מוזיקה, אני רואה אותה"
אריאלה פלד, בת לשמעון וציפורה טליתמן, נולדה ב-1934 בשכונת פועלים בצפון תל אביב. הוריה היו עובדים פשוטים בעיריית תל אביב: האם עסקה בניקיון, האב פקיד. פרנסה היתה, אך לא בשפע, וחלק מכלכלת הבית התבסס על הגינה שבחצר.
"מי שניהל את העניינים היתה אימא", מספרת אריאלה; "בשבילה תרבות היתה הכול. היא חסכה פרוטה לפרוטה, וכשהיה קצת – היתה קונה תרבות: אנציקלופדיה, רדיו (אצלנו כל השכונה שמעה את שידור ההצבעה על הצעת החלוקה בכ"ט בנובמבר), חינוך לילדים. כך, כשהחליטה שאלמד פסנתר קנתה לי פסנתר (שהגיע מלייפציג)".
את הכישרון האמנותי ירשו ילדי המשפחה מהאב, שהיה שר כל חייו. "דוב, אחי הבכור, ניגן על כלים רבים, ורחל, אחותי הגדולה, למדה מגיל שלוש מחול אצל גרטה קראוס, ונעשתה רקדנית בזכות עצמה. לי היה אסור לרקוד, אז מגיל שש למדתי פסנתר".
"רגע", אני מפריע, "ומתי למדת ריקוד?".
"השתלמתי בגיל מאוחר", היא משיבה, "אבל ללמוד לא למדתי. אני לא יודעת מאין בא לי הריקוד, זה התפרץ מעצמו. למעשה, קיבלתי מתנה מיוחדת – אני לא שומעת מוזיקה, אני רואה מוזיקה".
הקורא בר הדעת יבין למצוקתי. באותו שלב בריאיון, פשוט אינני מבין מה אריאלה אומרת. למעשה, עד עתה אינני מבין איך באמצעות תובנת היסודות של קטע מוזיקלי והסברתם, מצליחה אריאלה להביא להופעת תמונות בתודעת תלמידיה (כן, גם בנים), שאותן הם מתרגמים לתנועות ריקוד של אובייקטים דוממים. שורש עץ, למשל.
את הנערה הזו נשלח!
בילדותה נחשבת אריאלה ילדה חולנית. על הילדה שנולדה עם מום במסתמי הלב (היום יש שם קוצב), נאסרת פעילות גופנית. בבית הספר היא אינה משתתפת בשיעורי ההתעמלות, גם לא בטיולים, ובגיל 12 אף לוקה בהתקף לב שמחייב אשפוז ממושך, הראשון מכמה שישבשו את מהלך חייה התקין. אלא שכשהיא לא נעדרת מבית הספר, אריאלה היא מעין מרכז פעילות – היא מרקידה את הבנות סביבה, והמורות המרוצות מזמנות אותה לעשות זאת שוב ושוב, ובהדרגה התפקיד כמו מתקבע.
בכיתה ד' מצטרפת אריאלה לתנועת 'המחנות העולים'", תנועה שברבות הימים תוביל אותה למשגב עם. בחגיגות ה-25 לתנועה, שנחגגים בעין חרוד בשנת 1953, אחראי 'מחנה תל אביב צפון' לתכנית האמנותית, בהדרכתה. חברה בעין חרוד שנוכחת באירוע מתרשמת עמוקות מהמופע רב-המשתתפים, ורושמת זאת בזיכרונה.
כשאריאלה מגיעה עם גרעין 'מעוז' למשגב עם, אין במקום "כמעט כלום", כדבריה; "כמה צריפים ו-16 חברים. מיד ידעתי שזה המקום שאחיה בו. עד היום אני קשורה לסלעים של משגב עם". אלא שהתנאים במקום שוב מובילים לאי-יציבות בריאותית ולאשפוזים. "מה יכולתי לעשות במצבי? עבדתי במחסן בגדים, תפרתי כפתורים, וגם את זה לא ידעתי לעשות כראוי". בינתיים, מפה ומשם, היא גם מסתובבת בקיבוצים ו"עושה אירועים".
ב-1957 מסתיימת הנחת צינור המים לקיבוץ דפנה, ומתחילות הכנות 'חג המים'. על הצד המוזיקלי של האירוע מופקד ירי (ירמיהו) סביר משדה נחמיה, ובמאית האירוע, מרגלית בנאי, מחפשת מישהו שיביים את התנועה. חברה מעין חרוד, אותה אחת שנכחה אז באירועי ה-25 למחנות העולים, רומזת למרגלית שממש כאן, ליד, יש מישהי לא ידועה, אריאלה פלד ממשגב עם.
"עם ירי היה לי קליק מיידי", אריאלה מספרת. "ירדתי לדפנה לחודש שלם, והרקדנו את כל הקיבוץ. במסיבה, אחרי החג, ירי ואברהם בנאי, חבר דפנה שהיה ראש המועצה האזורית, שתו, כנראה. אברהם קם עם כוסית בידו ואמר: "אנחנו נשלח את הנערה הזו ללמוד על חשבון המועצה, וכשהיא תחזור, יחד עם ירי, נקים בית ספר לאמנויות בתל-חי".
וכך היה. אריאלה למדה במדרשה למורים למוזיקה בתל אביב, וכשסיימה את לימודיה, ב-1961, קיבלה חדר גדול באורווה של טרומפלדור בתל-חי. "ניקינו, פרשנו מחצלות, הבאנו פסנתר, וכך קם האולפן למחול. ירי ניגן ואני לימדתי. המטרה היתה לתת לחברי קיבוצים כלים לארגון אירועי-תרבות".
שנים ספורות אחר כך כבר לומדים באולפן כ-240 תלמידים בני כל הגילאים, ולצוות נוספות, כמובן, גם מורות – חינה מאיילת השחר, נעמה מעמיר ואחרות. "ירי היה האיש האדמיניסטרטיבי ואיש הקשר עם המועצה", ממשיכה אריאלה, "הוא היה איש חזון. אחרי כשנתיים הוא המשיך והקים מחלקות נוספות למה שהפך לימים ל'מכון לאמנויות תל-חי'".
"יש לכם עד סוף הסיגריה ליצור ריקוד שורש״
זה המקום, כך אני מהרהר, להוסיף לכתבה את המשפט המסכם – "וזהו המכון לאמנויות שסביבו קמה המכללה האקדמית תל-חי, על כל הקמפוסים שלה".
ובכל זאת, חסר לי דבר מה. דבר מה הנוגע במחול כאורח חיים, כמהות של אריאלה, ואני שואל, "ויצא משהו רציני ממישהו מהתלמידים?".
"בין התלמידים בעלי השם בולטים יאיר ורדי, בן כפר בלום ולשעבר מנכ"ל מרכז סוזן דלל, ונטע פולברמכר, בת להבות הבשן, יוצרת ומרצה באוניברסיטאות הכי חשובות בארצות הברית".
נטע פולברמכר כבר נמצאת שנים מספר בארץ, דיקנית האקדמיה למחול בירושלים. אני פונה אליה בדוא"ל, כיאה למעמדה: לכבוד פרופ' פולברמכר…
דקות ספורות בלבד חולפות, וכבר אני מקבל את התשובה הבאה. אבל לא מפרופ' פולברמכר, אלא מנטע, מהתלמידה:
אריאלה היא מורה מדהימה, אישה ואדם נפלא. מצחיקה בטירוף, מלאת השראה וחיים. היא המורה הטובה ביותר לריקוד שאי פעם היתה לי. והיו לי הרבה. השיעורים שלה היו נפלאים, אני משוכנעת שאני כוריאוגרפית, רקדנית ומורה למחול וכוריאוגרפיה רק בזכות פגישתי איתה, כשלמדתי בתל-חי מגיל 13 עד סוף התיכון. לעולם לא אשכח איך היא הביאה שורש מפותל לשיעור בסטודיו הישן בחצר תל-חי ואמרה: ״יש לכם עד סוף הסיגריה (אז עוד היה מותר לעשן) ליצור ריקוד שורש״. בתום הסיגריה היא הקישה בגונג הגדול שהיה תלוי ליד הפסנתר, וכל התלמידות הראו את השורשים הרוקדים שלהם לצלילי הפסנתר של ירי. ובחנוכה… היינו מביאות סופגניות ולביבות ואריאלה, איך לא? נתנה לנו משימה ליצור ריקוד של סופגנייה עם הריבה באמצע.
מוסיקה, אין איש שיודע ללמד מוסיקה כמוה, לגלם את המוסיקה בתנועה ובחלל ובנשמה. תמיד היתה בשיעורים שלה הרגשה של צבע טרי. של יצירה כאן ועכשיו. זה היה קסום. כשהיתה אומרת לנו לקפוץ: "4 ראשונה ו- 4 שנייה" והיתה מדגימה… אהבתי כל כך להסתכל על השיער הקצר שלה שהיה קופץ – ונופל קצת אחריה… ותמיד קולה ליווה אותנו מהפינה: "קפיצה פעמיים על אותה רגל…", ו"רוץ רוץ קפוץ" ו"מוצארט ובאך, ובטהובן ודייב ברובק וללו שיפרין…" את הכול אני נושאת איתי כל חיי.
תודה לך אריאלה יקרה. אוהבת ומעריצה אותך! מאחלת לך עוד המון שנים של מחול, מוסיקה, בריאות וצחוק!
נטע
ולנו, מה נותר? להצטרף לאיחולים ולהודות על שהתברכנו בחברים כאריאלה פלד, ועוד רבים וטובים שהקדימו "נעשה" ל"נשמע", ובנו "לבנה לבנה" את המועצה האזורית שלנו לבית שהיא היום.
פורסם לראשונה בגיליון 236 מיום 20 במאי 2020
