"מאז ומתמיד עסקתי בחקלאות, ובעיקר זו האורגנית", מספר אודי יצחקי (49), חבר מעיין ברוך ורכז הגינה הקהילתית בקיבוץ. "עוד בצעירותי בבארי, שם תמיד הייתה לי גינת ירק במגורי הנעורים בקיבוץ, במקביל לעבודה בגן הירק המקומי מכיתה ה׳ ועד י״ב, והכל במקביל ללימודים לבגרות מלאה, ממש כמו בית ספר חקלאי ברמה גבוהה". את פרויקט הגמר שלו בי״ב עשה אודי יחד עם המכון הוולקני על משטרי השקיה בעגבניות במצעים מנותקים בחממה. "סיפקתי לקיבוץ עגבניות ברמת ייצוא במשך חצי שנה, עד שהניסוי הסתיים", הוא מתגאה. "אבטיחים למדתי לגדל מאבא שלי, שהיה חקלאי בקיבוץ, ואת האהבה לגינון לקחתי מאמא, כך שזה תמיד היה במשפחה".
אודי, נשוי+3, עובד מדינה ובעל בלוג הגינון האורגני 'גן ירק', הגיע למעיין ברוך מבארי לפני 11 שנים. בשנת 2020, בעיצומה של הקורונה, הגיעה אליו ההצעה להשתתף בכנס רכזי גינות של המועצה, שהתקיים ביראון. "נסעתי לשם עם זוהר, הבן הגדול שלי, והוקסמתי מהפורום המיוחד שהתגבש כאן באזור", הוא מספר. "כאשר חזרתי מהכנס, עברתי ליד השטח שלימים יהיה הגינה הקהילתית של מעיין ברוך, התקשרתי למנהלת הקהילה, שהסכימה מיד ונתנה את ברכתה. ככה התחלנו. בלי ציוד או תקציב, ממש ׳חומה ומגדל׳".
כעובד מדינה – איך אתה מוצא זמן גם למלא את תפקיד רכז הגינות?
"שאלת מיליון הדולר. השאלה ששאלו אותי הכי הרבה פעמים מאז – 'מתי היה לך זמן להקים את הגינה?'. אני עובד במשרה תובענית במיוחד, לעיתים לילות, סופי שבוע וחגים. אבל כשרוצים, תמיד יש את הזמן. אם זה מוקדם בבוקר לפני היציאה לעבודה, אם ביום חופש שלוקחים במיוחד, וכמובן בסופי שבוע ארוכים ובלתי נגמרים, מצאת החמה ועד צאת הנשמה. לפעמים, בעיקר בהתחלה, עבדתי לבד במשך שעות ארוכות, בזמן שכל היישוב מתכנס לארוחת ערב שבת ואשתי מתקשרת לשאול אם כבר סיימתי. היו פעמים שעבדתי בגינה גם בחשיכה, אחרי שחזרתי ליישוב בערב, רק בשביל לבדוק את ההשקיה, או תשתית מסוימת בגינה. ממש כמו חקלאי אמיתי שזו כל עבודתו".
אילו כישורים שלא ידעת שקיימים בך גילית מאז שנכנסת לתפקיד?
"ארגון אירועים קהילתיים המוניים, כמו נטיעות ט״ו בשבט, כנסים מקצועיים והעברת סדנאות. גם גיליתי שאני יודע איך ליצור שיתופי פעולה עם גופים גדולים, כמו מכללת תל- חי למשל".
כמה מהעבודה שלך היא אדמה וכמה היא בני אדם? ועם מי קל יותר לעבוד?
"חקלאות היא שילוב של שני הדברים יחד. לעולם לא רק אדמה או רק אנשים. אחד המאפיינים הבולטים של הגינה היה מתחילתה חינוך לעבודת אדמה וחיבור לטבע, החל מגיל הגן ועד לוותיקי הקיבוץ, איתם גם עשינו סדנאות ושתילת ירקות. אני אוהב להדריך, עשיתי את זה גם בצעירותי בנוער העובד והלומד, וגם בצבא ואפילו בעבודה הנוכחית. זה ישמע מפתיע, אבל לפעמים האדמה יכולה להיות יותר עקשנית מהאנשים שעובדים עליה, ואז רק אם יש עבודת צוות אמיתית ורתימה, העסק עובד נכון. כשפותחים את קלח התירס ביחד, אחרי שעבדנו קשה כדי לגדל אותו, לכולם מתפשט חיוך על הפנים. בגינה שלנו התברכתי בצוות מדהים, חברים אמיתיים שאוהבים לעבוד יחד, לשתות משהו ולקשקש על העולם. זה הרבה יותר כיף מלעבוד לבד בגינה. המלחמה שינתה מעט את הרכב הצוות, אבל הגרעין המקומי נשאר ואנחנו ממשיכים קדימה".
מה אתה הכי אוהב בתפקיד רכז הגינה הקהילתית, ומה הכי פחות?
"אני אוהב מאוד את עבודת הצוות, את הביחד, הקהילתיות, לקבל בגינה את ילדי הגן הצעיר המגיעים לשתול תותים או לארגן סדנת גידול תירס לוותיקי הקיבוץ, לעשות בר-גינה או סתם להזמין מתנדבים לעבודת גינה בשבת בבוקר. מה הכי פחות? זה קשה, כי הגינה היא מקום מופלא שמייצר רוגע, שקט פנימי ואווירה חיובית. אולי אפשר לציין מזג אוויר קשה גם בפעמים שבהם חייבים להגיע ולתקן צינור קרוע, לזרוע מהר לפני הגשם או לכסח עשבייה גבוהה תחת השמש הקופחת. אבל זו חקלאות".
מה למדת על בני אדם דרך הגינה הקהילתית, שלא יכולת ללמוד בשום מקום אחר?
"שהגינה היא מקום של יציבות וקשר עם הבית והאדמה. היא 'התלם האחרון' שלנו, אותו רק אנחנו חורשים, ולא אף אחד אחר במקומנו. ב-7 באוקטובר 2023 בשעה 06:30 בבוקר היינו אמורים להיפגש בגינה הקהילתית ולשתול ערוגה חדשה של אוסנה (פטל בלי קוצים) שהושרשו חודש קודם לכן, במיוחד לכבוד המאורע. בשעה 07:24, כאשר היום הזה כבר קיבל תפנית חדה לכיוון שונה לחלוטין, ואני באופן אישי כבר הייתי בדרך לפעילות מסוג אחר, העבודה בגינה התבטלה מאליה. לקח כמה שבועות עד שחזרנו אליה. במהלך המלחמה, כאשר פונה היישוב, המשכנו להגיע ולעבוד בה ביחד עם כיתת הכוננות ומתנדבים מקומיים, שפשוט סירבו לוותר על המקום הזה. תחת התרעות טילים, כאשר ברקע קולות מלחמה מעבר לגבול (המאוד קרוב), נמשכה עבודת האדמה. בשקט בשקט, בלי לפרסם מראש (מסיבות ביטחוניות כמובן), הגענו אל השטח ועסקנו בתחזוקה שוטפת, תיקוני השקיה בלתי פוסקים, שתילה בערוגות, עישוב וטיפול בעצי הפרי. חברי כיתת הכוננות היישובית שהצטרפו אלינו נהנו גם מתוספת תזונתית טרייה ואיכותית מאוד במשך חודשים. וינסטון צ׳רצ׳יל אמר פעם – 'פסימיסט רואה בהזדמנות קושי. אופטימיסט רואה בקושי הזדמנות'. אנחנו החלטנו להיות אופטימיסטים ושידרנו את זה החוצה גם לקהילה".
מה קורה לאנשים כשהם מתחילים לעבוד עם הידיים באדמה?
"אנשים, לא משנה באיזה מצב צבירה הגיעו לגינה, בתוך דקות הם נרגעים ומשהו בתוכם משתנה. גם הביחד עושה את זה לרובם. ההתכנסות, הילדים שמתרוצצים סביב, המפגש עם החברים והאווירה שהופכת מיד לחיובית ונעימה, ההירתמות המיידית לכל פרויקט, גם אלו הקשים פיזית – זה מדהים מה שהאדמה עושה לנפש. ראינו את זה קורה כל כך הרבה פעמים בגינה הקהילתית".
את מי הכי מפתיע אותך לראות מגיע לעבוד בגינה?
"אגלה לך סוד – את אלה שבתחילת הדרך היו סקפטיים מאוד לגבי הצלחת הגינה. היה אצלנו חבר ותיק אחד, שבהתחלה, כשעוד הייתי עובד לבד במשך שעות, הוא היה עוצר לידי ואומר לי, כמו בסיפור המפורסם על הצנונית – 'אודי, זה לא יגדל'. חייכתי אליו ואמרתי לו שהוא עוד יתנדב לעבוד בגינה. מהר מאוד הוא התחיל לסייע לנו בציוד ותשתיות, עבד בגינה ואפילו השתתף בכמה סדנאות. לפני כמה זמן הזכרתי לו את זה, והוא חייך. כל מה שהוא היה צריך, זה לראות מישהו, 'משוגע לדבר', שמרים את זה".
אם מישהו מהקיבוץ שואל אותך "אבל מה יש לי לחפש שם?" – מה אתה עונה לו?
"אוכמניות, תותים, ירקות אורגניים, פירות נפלאים, שקט, נוף מהיפים ביותר שיש בארץ. אני גם מציע לו לבוא לעבוד איתנו, להרגיש את האדמה, לנטוע, לשתול, לגלות איך עושים חקלאות אורגנית בת קיימא אמיתית, כזו שיוכל לעשות גם אצלו בבית בגינה הפרטית. רובם באים ונשארים הרבה מעבר למה שתכננו".
ספר לנו על הפעם האחרונה שמישהו צעק בהתרגשות – "תראו מה צמח פה!!!".
"אין ספק שהאוכמניות, אותן הכנסנו לגינה קצת לפני המלחמה, גרמו לאנשים באמת להרים גבה לגבי מה שהגינה שלנו יכולה לייצר. זה קרה לנו הרבה פעמים – עם התירס, התותים, הבננות ומה לא. הדבר המדהים ביותר הוא שאצל רוב האנשים יש חוסר אמון בעצמם ביחס למה שהם יכולים לגדל בבית. אוכמניות זו דוגמא טובה. פרי אירופאי קצת מתנשא, שמעטים בישראל הכירו רק דרך קופסת פלסטיק שמייבאים מספרד או מזרח אירופה. יצרתי קשר עם משתלת אל רום, והבאתי לגינה (וגם אלי הביתה) שתילים צעירים שנראו כמו צמח נוי שאף אחד לא האמין בו. בעבודה מקצועית, ביחד עם צוות הגינה ונועם הבן הצעיר שלי, הקמנו ערוגת אוכמניות מרשימה שכיום מניבה כמויות מרשימות של פרי. היום זו אטרקציה".
מה הדבר הכי פשוט שכל אחד יכול לבוא ולעשות בגינה הקהילתית – כבר מחר?
"לקטוף ולאכול, לקחת הביתה למרק של ארוחת הערב. וגם לעשב בין הירקות אם מתחשק לו. הגינה שלנו עובדת במודל פתוח, שזה אומר – הגינה היא של כולם, כל אחד יכול לקטוף לפי צרכיו ומי שמעוניין, מוזמן לעבוד בגינה, עם הצוות או בלעדיו ובהדרכתו. ניסינו כל מיני שיטות ומודלים, ובסוף החלטנו שזה מה שמתאים ליישוב שלנו. וזה עובד נהדר. בשנת 2022 יזמתי את 'עשיתי שוק' – כל תושב שהגיע לקטוף בגינה הצטלם ביחד עם התוצרת ואת התמונות העליתי ל'מקומי'. זה עודד את התושבים להגיע יותר ולקטוף ובעיקר פרסם את המודל הפתוח והבריא שלנו".
מה הדבר הכי מוזר שאי פעם קרה בגינה שלכם?
"גניבות. של ציוד, תשתיות, קומפוסט וגם הרס (ונדליזם) מצד תושבים מקומיים. בכל אלה טיפלתי בצורה רגישה ונחושה בשילוב הסברה ביחד עם הנהלת הקהילה ועצרנו את האירועים האלה. כבר שלוש שנים שלא חווינו משהו דומה".
איזו תובנה מהגינה היית רוצה לקחת איתך גם לחיים שמחוץ לה?
"כל משימה, גם אם מתחילה בשטח אדמה חשוף ונטוש, יכולה להפוך לגן קסום שמזמין אליו קהילה שלמה. פשוט צריך להאמין, ולעבוד קשה כדי שזה יקרה".
איך נראית בעיניך הצלחה בתפקיד שלך?
"שהגינה תמשיך להיות מקום מרכזי עבור הקהילה. שנמשיך להוביל אותה כצוות מגובש ולקרב את הקהילה לעבודת האדמה, לתזונה בריאה ולהוות פינה של שקט ונוף נפלא לכל מי שמחפש רגע לעצמו. כשרואים זוג צעיר יושב על מחצלת ושוקע ברומנטיקה מול הגינה והנוף, אנחנו יודעים שהצלחנו. שיצרנו מקום שיש בו משהו נכון".
אילו חלומות יש לך על הגינה שעוד לא התממשו?
"בימים אלה אנו פועלים להקים מרכז התכנסות ולמידה בגינה, לצד מטבח חצר ושאר התשתיות הנדרשות כדי לקיים בה סדנאות ומקום נגיש ונוח. זו עבודת צוות, ביחד עם הנהלת הקהילה והמועצה, ואני מקווה שנצליח לממש אותה".
אם הגינה הקהילתית הייתה יכולה לדבר – מה היא הייתה מספרת על הקהילה שלכם?
"שאנחנו עקשניים ולא מוותרים בקלות על הבית שלנו. המלחמה והפינוי הארוך הוכיחו את זה".
ולסיכום – מסר שחשוב לך להעביר בעניין הגינה הקהילתית?
"כישראלי וכבן בארי, ה-7 באוקטובר 2023 לא פסח גם על משפחתי. איבדתי את אמי, יהודית יצחקי ז”ל, באירועים הטראגיים בבארי. אבי ניצל בנס וחולץ. האירועים הללו העצימו בי את ההבנה העמוקה על חשיבות הקהילה, האדמה והחיים עצמם. כתושב הצפון, הסמוך לגבול, אני מאמין שיש להמשיך ולחרוש את התלם האחרון בעצמנו, כי החקלאות האורגנית הביתית והגינה הקהילתית ביישוב היא לא רק דרך חיים, אלא גם דרך נפלאה להמשיך את המסע הזה למען קהילה חזקה ובריאה יותר".
