תערוכות

דיוקן של דיו

האמנית רחל רבינוביץ' (דפנה) מציירת את דמותה בדיו ומציפה נושאים טעונים כמו נשיות וגילנות ● חלק מיצירותיה מוצגות בימים אלה בתערוכה קבוצתית חדשה העוסקת בדיוקן העצמי של האמן ובמרחב הסביבתי בו הוא נוצר

האזינו לכתבה

Getting your Trinity Audio player ready...

התערוכה הקבוצתית ״דיוקן־סביבות־אקוורל״ בגלריה העירונית לאמנות ראשון לציון, מציגה דיוקן מורחב של דמות האמן בצבעי מים. תפנימים המתעדים את סביבת העבודה ואת המרחב הביתי, אוספים אישיים וציורי הדיוקן העצמי, פורשים רשת הקשרית נרחבת המותחת את גבולות הדיוקן.

בתערוכה מציגים עשרים ושניים אמניות ואמנים בני דורות שונים, ביניהם האמנית רחל רבינוביץ' (דפנה), שבימים אלה מפונה מביתה. התערוכה מפגישה בין מורים לתלמידיהם בעבר, בין תפיסות עבודה שונות למתודות מגוונות, כאשר לצד העבודה באקוורל האמנים יוצרים גם בטכניקות אחרות.

רבינוביץ' מציירת בדיו צבעוני על נייר ונעה בין פורמטים גדולי מידות לאינטימיים. בציוריה מתייחסת רבינוביץ' לדמותה בכך שהיא מציפה נושאים טעונים בשיח החברתי כמו נשיות וגילנות. הדמות הראשית בציוריה היא בת דמותה עצמה היוצאת למסעות וחוברת לאורגניזמים שונים בבית הגידול שלה, הטבע והסביבה של קיבוץ דפנה .

ארבעת הציורים של רבינוביץ' המוצגים בתערוכה הם חלק מסדרה העוסקת בהרמטיות המאפיינת את חוויית היצירה בסטודיו. כך מתוארת יצירתה באתר התערוכה: "הציירת מקיימת מעין סינתזה עם המכחולים, הפאלטה ובקבוקי הדיו. הרקע הלבן מנכיח את ה'אין'. כאשר נכנסת הציירת לתמונה, היא מתמזגת עם כלי הציור, נשענת עליהם, נספגת ונמסה".

"'שלולית' היא בעצם שארית של גשם, כמו שציור הוא שארית של מחשבה ורגש. בקבוקי הדיו הם 'קביים' רעועים למבט עילי, שמאפשר פרספקטיבה אחרת על המציאות. המכחול הוא 'כידון' בלהטוט אקרובטי, גם ציור לעיתים הוא תרגיל מורכב. ב'גשם' הציירת מנסה להתגונן מזרימת הדיו אך ציפורניה הופכות למכחולים והיא נמסה לכדי כתם אמורפי".

רבינוביץ' מוסיפה: "יש קסם בתהליך ציורי שיש בו ניסיון הרואי לשליטה וכניעה לאיבודה. הדיו שאני מציירת בו הוא צבע מים נוזלי, ולכן הוא פעיל כל הזמן. בשונה מציור עם צבע מים בכפתורים שמאפשר מינון ושליטה בטונים, בצבע מים נוזלי התהליך הציורי מורכב ביותר. יש לצבור ניסיון שמאפשר לא רק אפקטים של התפשטות אלא גם ציור נשלט ומובחן. הציורים האלה צוירו בתקופה שאחרי הסגרים של הקורונה. חזרתי לסטודיו מתוך הבנה שכל הקלפים נטרפו, אין עולם, אין וודאות, צמצמתי חזית ועסקתי בדיאלוג פנימי ביני לבין עצמי, עם שאלת השאלות : למה מציירת? מה מציירת? וזה מה שיצא".