החופש הגדול בעיצומו אמנם, אבל אנחנו, ההורים תושבי הגליל העליון, קצת פחות מתרגשים מתקופה זו בשנה בהשוואה להורים מאזורים אחרים בארץ. מערכת החינוך הבלתי פורמלי, שנמצאת כאן תמיד בפעולה, לוקחת אחריות על הילדים שלנו לכל אורכו של החופש הגדול כמעט, וכשהם בידיים שלה, אנחנו יכולים להיות בטוחים שהם גם מוגנים, וגם מנצלים היטב את החופש ואת כל ההנאות שמציעה עונה זו של השנה.
ועם זאת, גם בחינוך הבלתי פורמלי לא הכול זורם על מי מנוחות. "בתקופה האחרונה שמעתי הרבה קולות של 'משהו לא עובד'", משתפת אותי שירה טל-קוגן, שמזה שש שנים מנהלת את החינוך הבלתי פורמלי במועצה, בהתלבטות שמעסיקה אותה בחודשים האחרונים. "משהו לא נכון, לא מתאים, לא רלוונטי. כבר כמה זמן שאני 'מתבשלת' עם התחושה הזו, תוך כדי השינויים הגדולים שקורים בקהילות והשינוי במרחב הכפרי בכלל. לפני כחצי שנה החלטתי שצריך להיכנס לתהליך של בחינה, בדיקה והתחדשות".
פריווילגיה או הכרח?
החינוך הבלתי פורמלי כשמו כן הוא – חסר דוקטרינה מובהקת. להבדיל מזה הפורמלי, שמונהג ונקבע על ידי גוף ממסדי ברור, ונהנה מתקציבים קבועים עבור כל הנמנים עליו – החינוך הבלתי פורמלי הוא "לא פורמלי". ואם כן, מה הוא?
"החינוך הבלתי פורמלי (להלן – החב"פ) קם כהתנגדות לבית הספר, שנועד להפוך את הילד לפועל פס ייצור", קובע אביעד דינור, מנהל יחידת הנוער במועצה; "זה התחיל בתנועות הנוער וזרם לכיוון החינוך הפרוגרסיבי (אנתרופוסופי, דמוקרטי). "בעבר היה החב"פ ממש צינור של העברת ערכים בין הקהילה לנוער", אומרת זהרה דגן, מנהלת אגף תפו"ח במועצה; "היום, עם ההשתנות, המכנה המשותף פחות צפוף. אין הסכמות אחידות, הכול יותר חופשי, יותר הטרוגני, ויש שפע של פעילויות פנאי כמו מוזיקה, ספורט, מחול, תנועות נוער. אלו אופציות לבחירה, וחשוב לזכור שלפעמים מאמן כדורסל יכול להיות משמעותי לילד ממש כמו מדריך". ואולי זוהי גם אחת הסיבות למשבר הזהות שעובר היום על החב"פ – אם בעבר הוא נתפס במערכת הקיבוצית כמוסד חינוכי מובן מאליו, הרי שכיום אין הוא כזה עוד; יתרה מכך, פעמים רבות מוצאים עצמם אנשיו מתאמצים לשכנע הורים וקיבוצים ספקניים בנחיצותה של מסגרת חינוכית זו.
"ברור שיש קשיים כמעט בכל המערכות בחב"פ", ממשיך דינור, "אבל לא בגלל המערכת, אלא בגלל משבר הזהות הקהילתי שעוברת כל קהילת הגליל העליון, וזה מתבטא בעיקר בחב"פ – מה זה? למה צריך את זה בכלל? זה מאתגר אותי, כי אני מקווה שייווצר משהו בקהילה שיעזור לה לשאול את עצמה מי היא, ולא להיות מבולבלת, כי בתור הורה צריך לתת זהות ברורה, שהילד יוכל להחליט אם למרוד בה או לא".
ההכרה בצורך לחדש ולהתחדש, להפיח חיים במערכת ולהתאימה לזמן ולנסיבות המשתנים, עודדה את מוביליה לפתוח בתהליך בחינה ובירור מעמיקים שלה; בירור שהחל בכנס שהתקיים בסוף מאי החולף, 'מרחב פתוח', שיטת דיון וקבלת החלטות המתנהלת במעגלי שיחה, בנושאים שמעלים המשתתפים עצמם, ובהנחייתם. מה שקוראים היום, חכמת ההמונים. "היה לי חשוב לעלות את הדיון בשיתוף ציבור", מסבירה טל-קוגן את הרציונל לשימוש בשיטה הייחודית; "שלא אני זו שאומרת לאנשים, אלא שזה בא מהם".
לצורך הפקת הכנס הוקם צוות היגוי של כ-30 איש מהמועצה, התנועה הקיבוצית ותנועות הנוער. חברי הצוות, בו לקחו חלק בני נוער, מדריכים ובעלי תפקידים, תכננו את האירוע על כל פרטיו: מיקום (חדר האוכל של קיבוץ עמיר), מוזמנים (כל מי שרוצה!) ותקרובת. באמצעות המרחב הפתוח ביקשו יוזמי הכנס להקיף את כל "קהילת אכפתיה" של הנושא – נוער, הורים, מדריכים, מנהלי קהילה – כל מי שרלוונטי מתוקף תפקידו, וכל מי שהנושא בנפשו; אם לשפוט על פי הבאים לכנס, נראה כי רחוק היום בו ייעלם החב"פ ממפת הגליל העליון, להיפך – האירוע המה אנשים שהעניין בדמם ובנפשם, כ-300 משתתפים בסך הכול. הוא נמשך יומיים תמימים, כלל 27 מעגלי שיח במגוון נושאים כמו הפרדה או חיבור בין החינוך הפורמלי לבלתי פורמלי, הגבול שבין מדריך למחנך, העברת הדגש מהקיבוץ הבודד לקהילה, חינוך בלתי פורמלי כבונה קהילה, דיון בנושא כוח אדם ועוד ועוד. החלטות אופרטיביות לא הוחלטו במהלכו, אך בתומו הופקה רשימת בת שמונה יוזמות לפעילויות עתידיות, כמו 'פרופסיה של החינוך הבלתי פורמלי', 'כלים ודרכים ליצירת שותפות בין ההורים לצוות', 'מודל העסקה אלטרנטיבי לצוותים' וכיוצא באלה.
מגיל מסוים, ההורים הם חייזרים
מרבית הציבור הישראלי כלל איננו מכיר את מושג החב"פ כפי שאנחנו, תושבי הגליל העליון, מכירים אותו, ויכול רק להתקנא בפריווילגיה לה זכינו, שילדינו עסוקים עד צוואר כל שעות היום, אפילו בחופשות ובימי שישי. אחוזי ההשתתפות בגילאי א'-ו' בגליל העליון עומדים על 80%-75%, ובגילאי הנוער – על לא פחות מ-50%.
"הגליל העליון נחשב מעוז של חינוך בלתי פורמלי", מאשרת טל-קוגן; "נציגים ממועצות רבות באים ללמוד מאתנו, ועדיין אני מרגישה שזה עומד בספק ובסימן שאלה, וצריך לראות מה עושים עם זה. זה נכון שיחסית לרוב הארץ לראות 50% מבני הנוער זה המון, אבל איפה הנוער שאנחנו לא רואים? השאיפה של המחלקה היא שלכל ילד וילדה נער ונערה בגליל עליון יהיה מבוגר משמעותי שרואה אותו, וקבוצת השתייכות חברתית ומקום להביא לידי ביטוי את החזקות שלו".
"מה את מעדיפה", שואלת רעיה בלום, יו"ר וועדת חינוך בעמיעד, "זוג הורים שעובדים משמונה עד שמונה, ולא פנויים לילד, או לדעת שיש עוד מישהו שהוא דמות מאד משמעותית, והילד יכול לפנות אליו? מה גם שאנחנו, כהורים, נתפסים מגיל מסוים כחייזרים מעולם אחר. זו מתנה, זה יתרון עצום, ותמיד נשאר גרעין הקבוצה, שנבנה בשנת המצווה, בסיום י"ב. זה מייצר גם קהילת הורים שעושים דברים ביחד. עצם זה שהקהילה החליטה שיש ערך של חינוך שצריך לשמר, שיש חשיבות להחזקה של בתי ילדים, זו החלטה מאוד משמעותית".
"הבלתי פורמלי לעולם לא יתבטל", קובע דינור; "הרי גם אם נסגור את המערכת, הילדים ימשיכו להסתובב, רק בלי מבוגר. בלתי פורמלי זו ההוויה של הילד בזמן שהוא נפרד מההורים שלו, וזה קורה בערך בכיתה ד'. אני צופה שבית הספר יעבור מטמורפוזה עוד 15 שנים, ושחצי ממכסות העבודה ייעלמו לנו. ואז, כל המערך הזה של גידול ילדים יעלה כל מיני שאלות. הייתי רוצה שהשאלות יהיו איך מגדלים נער לערכים, ליצרנות, לאחריות וליוזמה. צריך לייצר מסגרת ברורה שהילד יצייר בתוכה ציור משלו; מסגרת שהילד יוכל לטעות בה וללמוד בה, שיהיו שם דמות או שתיים שיוצרות חונכות. שיראה שהוא לא בודד ושהוא מנסה, נכשל, לפעמים מצליח, מדי פעם קשה לו, מדי פעם יש תחום שמעניין אותו והוא צולל אליו; אם כל זה לא יקרה, נהפוך לחוות שינה".
רק אל תפריעו להם לעבוד עם הילדים
בינתיים, המבוגר המשמעותי שמבלה את רוב שעות היום עם ילדינו הוא אכן המדריך שלהם בבית הילדים; הוא זה שנוכח שם כשהם מתמודדים עם מצבים חברתיים, בודקים גבולות, מפתחים זהות עצמית, בונים אישיות. "מקצועית, המדריכים היום טובים יותר מבעבר", אומר דינור; "פעם היו לוקחים חייל משוחרר, ודוחפים אותו להיות עם הנעורים, לשחק איתם קצת כדורגל. היום מרבית המדריכים הם סטודנטים לעבודה סוציאלית ולחינוך, ורבים מהם מגיעים מרקע של הדרכה. הבעיה היא המחויבות לאורך זמן והיקף המשרה ולאו דווקא המקצועיות".
הנתון הזה מעודד, ללא ספק, ומן הסתם הוא גם הגורם לכך שתחושת האחריות והמעורבות הרגשית של המדריכים בנעשה בבית הילדים כה עמוקה. "מה שיכול היה לעזור לי", אומר שחף גלבוע, מדריך בדפנה, "זה תיווך ביני לבין ההורים. בעיקר עם ההורים שלא מכירים את המערכת. ההורים שמבינים שזו במה לעיצוב זהות ולא רק בייביסיטר – הם הפרטנרים הטובים ביותר שלנו". "כל מדריך צריך לקבל ליווי, הדרכה מהמועצה ומאנשי מקצוע", מוסיף רעי קארו, מדריך בשניר; "מדריכים שעוזבים – עוזבים כי אין להם ליווי".
לעתים קרובות עולה האכפתיות העמוקה של המדריך שלב אחד נוסף – "בדיון על רמת המעורבות בנושאים כמו הטרדה מינית, סמים, יחסים קשים בין החבר'ה", מספרת אורלי גולדשטיין, אם מעמיעד, "המדריכים היו בטוחים שצריך לספר רק להם, ולא להורים, כי איתם הילדים מרגישים חופשי יותר". במעגל דיון אחר הביע אחד המדריכים את רצונו שהמורה של הילד יהיה בקשר גם עמו, ולא רק עם ההורים. "יש משהו בחב"פ שנקרא 'פנטזיית קורצ'אק'", מסביר דינור, שמעביר חלק ניכר מהכשרות המדריכים; "שההורים לא יהיו שם, ולא יפריעו לי לעבוד עם הילדים שלהם. יש בזה משהו חינני מבחינת רמת האכפתיות, אבל כמובן שזה לא יכול לעבוד ככה, וזה נושא שאנחנו מתעסקים איתו בהכשרות".
אך חרף כל הכוונות הטובות, והמעורבות הרגשית הכנה והעמוקה, סובלת המערכת מתחלופת כוח אדם גבוהה. אחת הסיבות לכך היא, מן הסתם, היקף משרתו של המדריך, שהתכווצה בהשוואה לעבר, כשגם שכרו התכווץ בהתאמה. "המערכת צריכה להתחיל לשמר מדריכים", אומרת שגיא קרני, שמדריכה מזה שלוש שנים את ילדי כיתות א'-ג' בנאות מרדכי; "תנאים יותר טובים, העלאה במשכורת, לתת הרגשה שאתה משהו חשוב במערכת. אני חושבת שצריך לתת למדריך את התנאים לבנות בית כמו שצריך. מה שבאמת מחזיק אותי הם הילדים", היא מצהירה, "אני אוהבת את העבודה שלי, ואני מאמינה שזו יכולה להיות קריירה. צעירים שמתחלפים לא נותנים יציבות לילדים".
"מה שמחזיק אותי בעבודה הם הילדים", מוסיף גם ניצן זהבי, מדריך א'-ד' בנאות מרדכי. "בנאות, לדעתי, התגמול הוא מצוין. אני מרגיש שאני עושה משהו בשביל הילדים, ויכול לעצב אותם קדימה. הייתי שמח שהמערכת הזו היתה מחליפה את הממלכתית – לעבוד איתם משמונה עד ארבע, ולהקנות להם יותר ממה שהם מקבלים עכשיו. שילכו לבית ספר בכיתה ז'. הם היו יוצאים עם קצת יותר כלים מלדעת שתיים ועוד שתיים שווה ארבע".
היום שאחרי
"אני מסתכלת על מגמות", אומרת זהרה דגן, "ומה שאני רואה זה שמערכות החינוך כבר משלבות בצורת הלמידה בין הפורמלי לבלתי פורמלי. אני מקווה ומאמינה שהמושגים האלו פשוט ייעלמו, ולא תהיה כזו הפרדה ביניהם, כי החב"פ הוא בית הספר לחיים. הייתי רוצה לראות גמישות – פחות השוואה בין הקיבוצים, ויותר דיון על מה שמתאים לכל קיבוץ בנפרד. אני מדמיינת את כל האזור כמרחב למידה אחד גדול בו המערכות פועלות יחד לטובת הילדים ובני הנוער".
"זה נכון שלפעמים החב"פ הוא בייביסיטר נחמד, אבל זה לא חייב להיות ככה", מוסיף דינור. "אפשר להחליט שמערבבים את המושג 'שמונה עד שש' ומסתכלים עליו אחרת, ואז פותחים עוד מקומות בגליל העליון, כמו כלבייה, מד"א, גינה קהילתית, והופכים את החב"פ למקום שהילדים והנוער באים לעבוד בו, בכיף שלהם, ולא רק בשעות אחר הצהריים. הבעיה היא לא הנוער. הבעיה היא שלא דורשים ממנו".
אז מהו, אם כן, השינוי הדרוש, ומה נחוץ על מנת לממש אותו? התשובות לכך יתבררו, מן הסתם, רק בסוף תהליך הבחינה; לפי שעה ניתן לומר כי העניין מתמצה בשני גורמים עיקריים: ערכים וכסף.
"זה לא רק עניין של כסף", מסביר דינור. "גם אם יהיו לי פה עוד חמישה מיליארד שקלים, אבל לא תהיה תפיסת זהות – זה אולי יעבוד טוב יותר מהיום, אבל לא יעבוד עד הסוף. הקהילות צריכות היום לשאול את עצמן שאלות, ולייצר זהות מאופיינת. זה חינוך לערכים. במקום שיש גאוות יחידה – שם זה מצליח, ואם המדריך נשאר מא' עד י"ב, החניכים יהיו שלו, והם יצאו לשנת שירות, אם זו תהיה המטרה שהוא יציג להם".
"שמענו במרחב אמירה ערכית וציבורית חד משמעית", אומרת זהרה דגן; "רוצים חב"פ באזור, ורוצים חב"פ בקיבוץ; בטווח הקצר נפתח את היזמויות ביחד עם השותפים שהתגייסו, ונתעמק בכל החומרים החשובים שעלו במרחב הפתוח. החל מספטמבר הקרוב נתאים את אמנת החב"פ לצרכי השטח, ונמשיך להפעיל את אמנת המד"צים שיצרה הצלחה גדולה בשנה האחרונה. במקביל, נציב את הנושא בקדמת הבמה כאתגר אסטרטגי של המועצה לשנתיים הקרובות, כדי לייצר מדיניות טווח ארוך".
"מבחינתי, התוצר הגדול יהיה שינוי בקונספט, שינוי במודל", מסכמת טל-קוגן את התקווה שלה מהמהלך. "מה הציבור רוצה? מה רלוונטי לכל קיבוץ, מה מותאם? איפה זה אמור להשתנות – במועצה? בקיבוצים? בקהילות? זה תהליך אמיץ, כי אנחנו באמת לא יודעים לאן הוא יוביל. אנחנו לא יודעים מה יהיה אתנו בספטמבר 2019, שלא לדבר על ינואר 2020. המועצה תצטרך לראות מה האג'נדה שהיא לוקחת או לא לוקחת, מה הכספים שהיא משקיעה או לא משקיעה. אני רק מקווה שנראה שהגליל העליון הוא עדיין מעצמה של בלתי פורמלי ראוי וטוב ומותאם לקיבוצים השונים בעידן המתחדש".
פורסם לראשונה בגיליון 228 מיום 24 ביולי 2019
