איזו מלחמת הישרדות עדיפה – חרבות ברזל או סוואטו?

האזינו לכתבה Getting your Trinity Audio player ready...

דרמה, פאניקה, היסטריה. דם, יזע ודמעות, וכמה שיותר מאלו, הינם מתכון להישרדותה של תקשורת מסחרית, שאם לא כן אנה היא באה? אלו ממגנטים את הצופים-קוראים אלי דף, אלי מסך הכסף, אל הפרסומות שאין בלתן. שאם לא כן מאין תגיע משכורתם של קרוב לאלף שכירי רשות השידור?

"לדרום אפריקה? דווקא עכשיו? מגנים אותנו, תובעים בבתי משפט בין-לאומיים, אלימות מטורפת". בצל אותה דרמה חונה דרום אפריקה. שידור מחד, מציאות מאידך. כמודע היטב לרזי התקשורת, החלטתי כי נכון הזמן לשאוף אוויר, לנקות ראש. זהו. זזים. לשאוף מעט אוויר בימים נוראים.

אוהבים או אויבים?

טיסת אתיופיה איירלינס חולפת מעל מחוזות זרים. מדבר קארו (35% משטחה של דרום אפריקה) שממה צבעונית נרחבת. ציורי טבע בדמות עצים שרוגי ענפים, כתמים לבנים דמויי אגמים, מְלֵחוֹת, מדבריות ובהמשך חלקות שדה מעובדות. מארג מקסים. רק בשל אותם מראות כבר שווה. ריבועי-מלבני חום-צהוב-ירוק ושדות עגולים מקדמים נחיתתנו בקייפטאון. חמישה מיליון תושבים.

מלוננו שוכן בלב רובע יהודי, סמוך למרכז הקהילתי. ערב שבת. רחוב צדדי נטול תאורה כמעט. בפתח בית הכנסת (ישנם שישה כאלו בעיר) ניצב שומר. לובש אפוד חמוש באקדח. יהודי. את התפילה החמצנו. רבים מבני הקהילה כבר הסתופפו מחוץ למבנה ובפנים רק קומץ. רובם מבוגרים-זקנים עטויי טלית. התנצלנו על האיחור וגלשנו לשיחה. דברים אודות הקורה בארץ ועל הקשר האמיץ מאד של הקהילה לישראל. הקהילה היהודית מזדהה ומחוברת מאד לישראל. בשכונה בה חלפנו עיטרו סרטים צהובים רבים מהעצים בשדרה. הדרום אפריקאים אוהבים את מדינת ישראל ואנו מסתקרנים ללמוד כיצד תשתקף בתוצאת הבחירות הקרבות (29 למאי) תמיכת השלטון בחמאס.

שיריל, אישה מבוגרת, היא מורת דרכנו בנבכי קייפטאון. על שאלתי האם נתקלה אישית בתופעת האלימות הפושה בדרום אפריקה שלאחר האפרטהייד ענתה, "לצערי נתקלתי. נהגתי ברכב. היה אדום ברמזור ועצרתי. פתאום הרגשתי קנה אקדח ברקה". היא מדגימה ומצביעה על הרקה השמאלית, שכן בדרום אפריקה נוהגים בצד שמאל של הכביש. "בגסות שלפו אותי מהרכב, סחבו לי את התיק ורוקנו את כיסיי. למזלי לא הצליחו להניע ולקחת את הרכב".

אכן שמענו (לבקשתנו) סיפורים שונים, אך חלילה לי מלהפכם לאזהרת מסע. ממש, ממש לא! כל מי שפגשנו בו האיר פנים. באדיבות רבה ובחיוך. אף לא פעם נתקלנו בשפת גוף של דחייה-רתיעה בעת שהצגנו עצמנו "מישראל". סובלנות מאפיינת את היחסים בין שחורים, לבנים, נוצרים (78% קתולים) ומוסלמים, מארצות כאינדונזיה ומלזיה. אלו חיים כאן בקבלה ובכבוד הדדי. כלולה בכך הקהילה היהודית, הן בפרטוריה הן ביוהנסבורג.

מוטיבציה, אומץ לב וכושר גופני

קייפטאון משתרעת על-פני מרחבים אין קץ. רכסי הרים ומפרצי ים נפלאים-מסולעים תוחמים את רבעיה. ענף התיירות משגשג. מדי בוקר, כהרגלנו, יצאנו אל הטיילת המדליקה שלחוף הים לצעדת הבוקר שלנו. זו הומה פעילות ספורטיבית. נטמענו בטרנד, נזרקים בדמיוננו אל זו של תל אביב. מודעות רבה יש לספורט כאן. 

'הר השולחן', 'טאפל-ברך' בלשון אפריקאנס, הינו אתר חובה. מהיפים ששזפו עיניי. סמוך לו מזדקר חרוט 'ראש האריה'. 360 מעלות של התצפיות שובות לב. אין תייר שיחמיץ. מרבית פוקדי האתר מעפילים עָדָיו ברכבל אך יש לא מעטים, חדורי מוטיבציה וכושר, העושים זאת ברגל. קשוח. 1086 מ'.

סטורמס הוא גשר קשתי מרשים מעל מפרץ ים בשמורת ציציקמה, מחוז חפצם של הנועזים. לבד מיפי הבריאה חבוי מתחת לגשר אתגר. הבאנג'י הגבוה בעולם, 216 מ'. אמיצים דיים, אלה היודעים לשלב חשש עם אמונה באל, "מתאבדים" אל ערוץ הנחל שלרגליו. עם גבורות דעכה תשוקתי. השתפנתי.

היהלום שבכתר

אח פגישה, אח פגישה שכזאת. יהלומים זורמים בעורקי.

באחד הבקרים סרנו אל חנות לממכר יהלומים בקייפטאון. THE DIAMOND WORKS. כמנהג המקום קיבל את פנינו מי מהמוכרים בגביע שמפניה. מתכון בדוק לקידום מכירות. לצד התכשיטים עובד לוטש יהלומים, משרה הדרת כבוד למוצגים.

יהלום קולינן המפורסם, הגדול שנמצא בכל הזמנים, נתגלה ב-1905 במכרה פרמייר בעיירה קולינן. כמה הופתעתי למצוא העתק של היהלום באותה חנות! גוש אפרפר-בהיר-נוצץ, גדול כאגרוף קמוץ. התגאיתי לספר למוכר אודות תצלום המתגלגל במשפחתי מדור לדור. בתמונה נראה אשר בן משפחתי (לוטש יהלומים מאמסטרדם) מניף פטיש בידו האחת ובשנייה אוחז באזמל עת בקע היהלום המקורי אותו קנתה ממשלת דרום אפריקה, מתת לאדוארד השביעי מלך אנגליה. עוד מספרת האגדה כי עם השלמת המלאכה החליק היהלום לכיסו. בכיס שני טמן אקדח וכך עשה דרכו מהולנד אל ארמון המלוכה באנגליה. לא ברינקס ולא נעליים.

שפע אוצרות טבע, שפע עוני

יוהנסבורג היא הגדולה בערי המדינה. בה ובפרבריה מתגוררים כ-10 מיליון תושבים. העיר נפרשת על פני מרחבים ומקפידה לשמר ריאות ירוקים. אלו שידם משגת מכנים אותה "יוהנסבגרז" על שום פושטי היד הניצבים בצמתים. אומללים חסר בית המתגוללים בשולי החיים, בחוצות ובפארקים. עיוורים, פיסחים, מסוממים, עלובי חיים מרשרשים בפחית או בשלט מכמיר לב.

30 שנים לסיום האפרטהייד מלאו בעת טיולנו. יותר מנופים ושמורות טבע, הסתקרנתי ללמוד מה שינוי חולל המהפך שהפקיע ניהול מדינה מידי מיעוט (כובש לבן פחות מ- 10% מהאוכלוסייה) ונתנה לבעליה. דמותו של נלסון מנדלה הנערץ, מי שבילה 27 שנים בכלא מונצחת באתרים לרוב – פסלים, שמות רחובות, כיכרות ומוסדות; מקייפטאון נשקף אי כלאו.

שאלתי-ביקשתי לסור אל אחת מאותן בקתות בשולי דרכנו. גלשנו, החנינו ונגשנו אל סבכת עץ מגדירת תחום. מעבר לסָמוֹכוֹת ניצבו בני זוג כהי-עור. האישה מלקקת גלידת וניל מגביע, האיש עוקד ענפי עץ. ברנדון, מדריכנו, הציג אותנו – "אורחים מישראל", ושאל האם נוכל לראות את ביתם ולשוחח מעט. "בבקשה" הסיט הגבר, פנואל שמו, את מוטות העץ, מאפשר לנו להציץ אל עולמם הצר. איזו עליבות. מכונית אדומה חבוטה, חנות גבבה, חבויה מעין. אפליה מתקנת במגזרי השלטון הביאה לנסיגה, למדנו, ולא רק ממנו. דרדור ניכר בכל התחומים – חינוך, תשתיות, רפואה, תעסוקה (32% אבטלה!) ושחיתות בוהקת. "נכון", מדגיש פנואל במורת-רוח, "האפרטהייד מבזה אבל הייתה פרנסה".

עם ביטול האפרטהייד פתחה דרום אפריקה גבולותיה. חרף מצבה הכלכלי הקשה, בהשוואה לשכנותיה היא עדיין מהווה אבן שואבת. כתוצאה ממהלך זה גודשים מהגרים (כשלושה מיליון – מזמביה, זימבבואה מוזמביק, בוטסואנה, נמיביה וקונגו), אלמונים תאבי הישרדות, נטולי זהות ומסמך, את רחובות הערים. בעת ביקורנו עדיין מנותקים רבעים ביוהנסבורג מרשת החשמל. זאת בשל גניבת כבלי חשמל הנמכרים כמתכת. 

דרום אפריקה עשירה באוצרות טבע. למעט נפט יש בה כמעט הכול. יהלומים, אורניום. תלי תשפוכת צהבהבים, שרידי מכרות זהב מנמרים אותה. בד בבד יש עדיין במכרות נטושים ניסיונות כרייה בלתי חוקית. השלטונות מתאמצים לאכוף איסור כרייה גורף.

תעשיית הנייר חולשת על מרחבים. יערות אין קץ (עצי מחט ואקליפטוסים) הינם ענף חשוב בכלכלת דרום אפריקה. סרנו אל מפעל קטן בשולי הכביש, מבקשים ללמוד על תהליך עיבוד העץ. ניחוח עץ מעובד תמיד שימח את חוש ריחי. שאלנו רשות להיכנס. למרבה ההפתעה זו ניתנה. ברצון. סיירנו בינות למסורים ולהררי הנסורת ולבסוף, לתרועות צחוק הנוכחים נתנו יד בהעמסת שקי נסורת על משאית.

אמנות ואמונה, עשירון עליון ומצוקה

מבלי לציין את אומני דרום אפריקה אין מצב. חגיגה לנשמה. תוצרתם נמכרת בכל אתרי התיירות. מוצגים, פזורים על-פני דונמים. אלפי יצירות, פסלים מאבן אך גם מעץ. עושר דמיון, איכות ומגוון. מהמם.

דרך הים מגורדון-ביי לעיירה הרמנוס נמצאת בתחזוקה מתמדת. היא רצופה מפולות אבנים ועפר, מנוקדת מהמורות, אך כל ק"מ נוף שווה. התמזלנו. במרחק מה, לצד הדרך, מוסתר מעט מאחורי צמחייה, בהעדר כנסייה, מכונס ציבור מאמינים. כולם לובשים לבן, עונדים לראשם סרטים אדומים. תפילה. מאזינים לדרשה עונים במקהלה. מוזר, מיוחד ומרתק.

מפל ויקטוריה על גבול זמביה זימבבואה הינו אתר מורשת של אונסק"ו. זהו הגדול במפלי תבל – 1.7 ק"מ רוחבו, 108 מטרים גובהו. "ויקטוריה-פולז", תגליתו של דיוויד ליווינגסטון, הינו תעשייה משגשגת, מכרה  זהב, אבן שואבת למטבע זר. רעש המים השועטים מתמזג ברעש המסוקים המטיסים את העשירון העליון. איזו עוצמה. אני מתקשה לדמיין כיצד נראית המפלצת בשנה גשומה (השנה בצורת), כאשר כמות המים גדולה עשרה מונים. קיר המים הנוחת אל ערוץ צר מייצר ערפילים וענני גשם. התיירים נעטפים מעילים – ירוקים, צהובים אחרים. שווה. מאד.

בוטסואנה. הפארק הלאומי צ'ובה על נהר הזמבזי. לשיט על הנהר יש לחצות גבול אל בוטסואנה. על הבוקר גולשים מאות תיירים מבתי המלון הרבים אל ספינות המשייטות בנהר רחב הידיים. להקת רקדנים מקדמת פנינו. נדיבים משחררים מטבע. לאחר החתמת דרכון יש לטבול סוליות הנעליים בנוזל הנתון בערכת חיטוי. כך גלגלי המכוניות, סטייל "הפה והטלפיים". התיירים נקבצים אל קומת הקרקע של הספינה ובזו שמעל, לחזות בחי לשפת הנהר: פילים, היפופוטמים, תנינים, אימפלות, ג'ירפות ועוד. עשרות אנשים. נואה, כושית גאה, לובשת מדי חאקי, אוחזת בהגה, מנווטת את כלי השיט הגדול. "איזו הכשרה עברת לקבלת רישיון להשטתנו?" השחלתי שאלה. "אין צורך ברישיון", השיבה. "ניסיון מספיק. זה לא כביש, אין כאן מכוניות". ביקשתי להצטלם אוחז בהגה, משיט הספינה. "בבקשה!", פינתה מקום, נצמדה. הונצחנו. מכאן גלשנו לרכילות יום יום. בשמחה מהולה בתקווה אמרה לי "קח את שני ילדיי. השיבם אלי בעוד עשור". משפט קורע לב, צומח ממצוקה.

סווטו היא מקבץ עיירות שחורים בשולי יוהנסבורג. ביקשתי לסייר בגבבה. הסיור מעט ממוסחר. הבנתי זאת משום שבמבואות ים הפחונים העלוב-מדכא-נטול תקווה המתין לנו מדריך מקומי. שאם לא כן אינך נכנס אל לבירינט הדלות הזה, נטול התשתיות – מים, מאור, ביוב, שביל, מחשש לאירוע אלים. באחד הפחונים הללו מסתופפים עשרה כושונים. פעוטון. שתי מטפלות. הצטרפתי אל המחצלת. מעט בהיסוס, מהול סקרנות, התקבצו הדרדקים. מגששים במבוך שערות ידי הגרומות, מחליקים על פדחת ראשי הלבנה. נפעמים מהחייזר. שלפנו שטר. להמתיק מעט את יומם. כך, במדינה מתוקנת, חיים מאות אלפים בני אנוש מייחלים למחר מעט טוב יותר.

מעט פרופורציה. שבועיים ומחצה נמשך מסענו ואף לא חייל אחד זכינו לראות. "אין לנו אויבים!", הסביר מדריכנו. ואני, שכבר למעלה משבעה חדשים מתבוסס בחרבות ברזל, זוקף גבה, תוהה איזו הישרדות עדיפה – פעם בכמה שנים מבצע: סיני-ששת הימים-יום כיפור-לבנון-חרבות ברזל, או סוואטו.