אוּלַי מֵעוֹלָם לֹא הָיָה בָּרָקִיעַ דָּבָר

בשבוע שעבר התארח העיתונאי אורי משגב ב'אוזן השלישית' אשר בהגושרים והרצה על המשורר אברהם חלפי. פנייתה של עורכת 'על הצפון פלוס' שאכתוב משהו לכבוד יום חופש הדת פגשה אותי עדיין נרגשת מהמפגש החוזר עם המשורר האהוב. אני מתגעגעת לאמירות העדינות והמדויקות שלו על האמונה, על אדם ועל אלוהים. חלפי הוא בעיניי התגלמות ההומניזם, החילוניות שלו ספוגת רליגיוזיות (ולא, רליגיוזי זה לא בדיוק דתי, אין למילה הזאת תרגום עברי טוב דיו). אני מזמינה אתכם למסע קצר בין שיריו של חלפי כדי לשוחח על אלוהים ואדם.

סתם שיר

אִם יֵשְׁךָ

(אֵין כָּמוֹךָ יֵשְׁךָ)

אַל תַּסְתִּיר פָּנִים

בְּנֵי אָדָם מְדַבְּרִים אֵלֶיךָ

לֹא אֲבָנִים

אלוהיו של חלפי הוא אלוהים שותק, נסתר, אולי אדיש. השיר הקצרצר, הנקרא באופן אירוני 'סתם שיר', מבקש להזכיר לו שבני אדם מדברים אליו ולא אבנים. זהו שיר שכולו זעקה, בצמצומו, בעוצמתו. האמירה הפשוטה, ה"סתמית" לכאורה, כי בני אדם דוברים ולא אבנים מעמידה את הנמען באור של אטימות ואדישות. כאילו מבקש המשורר לפרוץ איזו חומה בלתי נסבלת של שתיקה, אולי של תוקפנות. תוקפנות הנובעת מפאסיביות. תוקפנותו של האל היא תוקפנותו של הנוכח-נפקד.

בשיר אחר כותב חלפי:

בַּלַּיְלָה נָפְלוּ צִפֳּרִים מִן הַקֵן,

וְעֵצִים רָעֲדוּ בַּלַּיְלָה.

וְהַחַיִּים הַגְּדוֹלִים נִהְיוּ קְטַנִּים

וּבָכוּ לִחְיוֹת.

אוּלַי לֹא הָיָה עוֹד דָּבָר בָּרָקִיעַ.

אוּלַי מֵעוֹלָם לֹא הָיָה בָּרָקִיעַ דָּבָר.

וְרַק מִישֶׁהוּ,

כְּצִפּוֹר שֶׁנָּפְלָה מִן הַקֵּן,

דִּמָּה לִמְצֹא בָּרָקִיעַ דָּבָר.

(מתוך: בלילה)

בלילה הציפורים נופלות מן הקן והעצים רועדים. החיים בוכים לחיות והשמיים שותקים, כי אולי אין בהם דבר. ואולי רק מישהו, כמו הציפור האומללה שנפלה מן הקן, מדמה למצוא בהם משהו גואל בשמיים. אבל, כאמור, מדמה, כי השמיים שותקים, כי אולי אין בהם דבר.

בעולם שבו האומללות כה רבה, בו אין מי שירים את הציפורים הנופלות מן העץ, בו אין ברקיע דבר, כתב חלפי את מילות התפילה הבאות:

אַל-נָא תָּרַע לַתְּמִימִים.

הֵם אֵינָם יוֹדְעִים מַדּוּעַ

בָּרָק פּוֹגֵעַ בְּעֵץ

הַנּוֹשֵׂא אֶת פִּרְיוֹ לְתֻמּוֹ.

אַל-נָא תֵּרַע לַתְּמִימִים.

הֵם אֵינָם יוֹדְעִים

מַדּוּעַ אָדָם מְחַלֵּל אֶת צַלְמוֹ.

(מתוך: תפילה)

הוא מתחנן בפני זה ששותק: אל תרע לתמימים. הם (אנחנו) אינם מבינים מדוע נופלות ציפורים מן הקן, מדוע ברק פוגע בעץ הנושא פריו לתומו ובעיקר אינם מבינים מדוע האדם מחלל את צלמו.

וזאת השאלה הקשה ביותר הניבטת לנגד עינינו מבעד למרקע ולרשתות בשבועות האחרונים: איך יתכן שנציגיה של היהדות, שחלפי ההומניסט ספוג כל כך במקורותיה, מחללים את צלם האדם ואת צלמה של היהדות? איך הנחנו להם לפרש עבורנו את התרבות שלנו ולהוציא כך את דיבתה רעה?

אני מבקשת: אל תאמינו להם. אפליה, הדרה, קנאות, חשיכה אינם היהדות. בואו לא נפקיר את המורשת של כולנו, בואו נאיר אותה באור יקרות, אורם של ערכי הסולידריות, השוויון והחמלה.

יום חופש הדת טוב לכולנו.