|
האזינו לכתבה
Getting your Trinity Audio player ready...
|
יש דברים שקל לקחת כמובן מאליו, אפילו לזלזל בהם עד שברגע הם נלקחים באבחה אכזרית אחת.
לאחר חודש מתיש ומבלבל של הכנסת והוצאת הרכב ממוסכים, העלאה (פעמיים!) על גרר (שהיה צורך לחכות לו בבית כחמש שעות), שכירת רכב חלופי ותמרון בדרך אליו וממנו, הפסד של לא מעט שעות עבודה ונסיעה אחת שערורייתית מבחינה פיננסית במונית ספיישל – הרשו לי לומר לכם זאת: ראוי שבכל יום לפני שאתם נכנסים לאוטו ומתניעים אותו בנונשלנט כאילו הוא חייב לכם משהו, תרדו על הברכיים בחנייה הבוצית שלכם ותישאו אליו תפילת הודיה, לא פחות. החוויה המטרללת של להתנהל אפילו מספר שעות בגליל העליון בלי רכב פרטי משולה לחלום בלהות. רמת הסטרס עולה מיידית, מפלס התוכניות שניתן להוציא לפועל מבצע קפיצת בנג'י לכנרת, הספונטניות מידרדרת לאפס. מאדם חופשי ועולץ שזינק למכוניתו, הדליק רדיו ושלט בחייו, אתה הופך לנרגן, מפוזר (כי חצי ממטען החיים הרי מאופסן בבגאז') ומנוטרל.
תושבי הערים יכולים להשתמש בתחבורה הציבורית הסבירה או לתפוס מונית תוך כמה דקות ועדיין יצליחו לסגור את החודש אחרי ששילמו לנהגה. אבל להיות תושב אחד מקיבוצי האזור שאינו ממונע וצריך לנהל חיים יצרניים או פשוט מעוניין לצאת מפתח ביתו ולפגוש משהו מעבר לפח הירוק והחום – זאת חוויה מחרפנת. הצרכים הקטנים ביותר (שלא לדבר על רצונות) הופכים למבצע לוגיסטי מורכב, משימות פשוטות מתארכות ובוזזות את שעות היממה היקרות, ואותם טרמפיסטים שמקשטים את הצמתים ואת תחנות האוטובוס השוממות ושבהם לא נהגתם להעיף מבט ובטח שלא לעצור להם – הופכים לאחים לצרה. סיוט.
ואם זה המצב, איך מרגישים אלו שמתהלכים בינינו ו – עזבו אתכם אוטו – אין להם בכלל רישיון נהיגה? ארבע נשים ששרדו כך עד שהחליטו לשים את הקשיים והפחדים בצד וללמוד לנהוג, מספרות על החוויה.
אני בחורה טכנית
מעין פלמה, בת 71 מכפר הנשיא, הוציאה רישיון נהיגה בגיל 46. בימי העבר הרחוקים והפחות מזהירים פיננסית, איפשרו בכפר הנשיא לימודי נהיגה רק לאחד מבני זוג נשואים. לדודו בעלה כבר היה רישיון נהיגה, וכך נותרה פלמה מחוץ לציבור האוחזים בהגה. "מאחר ועבדתי בקיבוץ ועוד לא מאוד הסתובבו אז מחוץ לקיבוצים, לא מאוד הרגשתי את הקושי ותמיד דודו היה שם כדי לקחת אותי לאן שצריך", היא מנמקת איך הצליחה להסתדר באותו – יש שיאמרו – כאוס. השינוי חל כשקיבלה ניעור מאחותה הצעירה רחלי, שהוציאה בעצמה רישיון נהיגה בגיל 40 וראתה את האור שבקצה מנהרת יקנעם. פלמה הייתה אז בת 45. "רחלי אמרה לי: 'אם את לא עושה עכשיו רישיון – את נכה לכל החיים, את כאילו בכלא'. דמיינתי מצב שדודו בבית חולים, חס וחלילה, ואני צריכה לנסוע אליו או פשוט להתנייד והבנתי שאסור לוותר". היא רתמה לעזרה את גיסתה, בת גילה ונטולת רישיון אף היא, והשתיים הפכו לקבוצת תמיכה זעירה, ביחד עם מורה לנהיגה שאיתרו ("אמרו עליו שהוא טוב במיוחד למבוגרים"). ובגלל ששתיהן כבר היו "כל כך פחדניות", בניסוחה שלה, החליטו לעבור ביחד את שלושת השיעורים הראשונים, כשהאחת נוהגת מלפנים והשנייה שולחת לה אנרגיות חיוביות מהמושב האחורי. "שתינו החלטנו שנעשה רישיון אוטומטי כדי לא להתעסק בהילוכים ולהיות פנויות למה שקורה בכביש".
איך היה?
"בשיעורים הרגשתי טוב מיד, אני בחורה טכנית. עשיתי רוורסים וחניות כמו שצריך".
באיזה טסט עברת?
"שלישי. לא עשיתי טעויות או שטויות. המורה שלי אמר שאני נהגת כל כך טובה ושרק בגלל שאני מבוגרת לא העבירו אותי. בטסט השלישי הוא פשוט הצטרף ועברתי מיד".
היקום שלח להן במהירות הבזק איתות קארמתי שהמאמץ השתלם. "מיד לאחר מכן גיסתי קיבלה עבודה בטבריה שהצריכה רכב ואני קיבלתי עבודה בחינוך הבלתי פורמלי, ולא הייתי יכולה לעשות אותה בלי רישיון. כל היום הייתי על הכבישים".
ממושב הנהג ועם היד על ההאנד-ברקס, איך את מסכמת את החוויה?
"בלי רישיון נהיגה זה אכן כלא או נכות מטפאורית. אני רואה את ניסן, הבת שלי, שהתחילה לנהוג בגיל צעיר ואיזה ביטחון יש לה. אני לא נוהגת בערים. בגליל אני מסתדרת, אבל בתל אביב או בחיפה אני יורדת מהרכב ונכנסת למונית ולדעתי זה חד-משמעית פונקציה של הוצאת הרישיון בגיל מאוחר".
כל נסיעה זה סמול טוק עם נהג הבית
כשהייתה בת 24, הגיעה טרוס אקרמן כמתנדבת מהולנד לקיבוץ גדות. "בהולנד לא נזקקתי לרישיון כי התחבורה הציבורית כל כך טובה שחבל להחזיק אוטו", היא מסבירה. היא פגשה את בן זוגה בקיבוץ ומכיוון שעבדה בגדות כמקובל אז ("בכותנה ובגיל הרך") לא הייתה בה דחיפות להיכנס כבר לאוטו ולנסוע. "מאוד נהניתי בשנים הראשונות מזה שבן זוגי היה נהג צמוד, וגם היה בנוסף 'נהג בית'", היא מזכירה.
אותו "נהג בית", למי שלא מכיר את המושג, היה פונקציה רווחת בקיבוץ הישן, שהתחילה להתאדות בשנות ה-90. זאת הייתה תורנות של חברי משק, בעיקר על טהרת המין הגברי, שתיפקדו כמעין נהגי מונית של חברי הקיבוץ, בעיקר בשעות אחר הצהריים ובעיקר לצומת הסמוכה וממנה (שם הוריד ואסף אותם האוטובוס) ולערי האזור. היתרון: לא צריך לשלם, רק להירשם או להתקשר לטלפון הקווי של התורן ולסגור איתו. החיסרון: היה צריך לנהל איתו סמול טוק. ובכל מקרה, הוא ייתר חלק חשוב מפק"ל התחבורה.
"אבל אחרי שהילדים נולדו הבנתי שאני רוצה להיות עצמאית ושאם יש דברים דחופים, לא אצטרך להיות תלויה באחרים ולכן החלטתי להוציא רישיון, בגיל 38", אומרת אקרמן, היום בת 72. "ילדים בגיל התבגרות צריכים הסעות לפעילויות ולאירועים ורציתי לאפשר להם לבלות. ובנוסף רציתי לצאת להשלים לימודים אקדמיים וידעתי שאצטרך להתחיל לנהוג לתל חי ולאוניברסיטת חיפה ממש אחרי שאוציא רישיון".
עברית היא לא שפת האם שלך. איך היו לימודי הנהיגה?
"מאתגרים, אבל יש לי כישרון לשפות. למדתי עברית מהר מאוד, אז הלך לא רע, אבל הנהיגה על הכבישים פה… (צוחקת) זאת הייתה חוויה בהחלט. ההולנדים לא נהגים פראיירים, אבל יש הבדל. הגיל עצמו לא היה אישיו מבחינתי, מה גם שבגיל מסוים יש לך קצת יותר שכל וניסיון בחיים. אני מברכת עד היום על זה שהוצאתי רישיון. חשוב שלאישה יהיה את הכלי הזה".
כשנמאס מטובות ואוטובוסים
אם לחזור שנייה לעניין האוטובוסים, שתהיתם אולי מי מצליח להשתמש בהם, אחת מהמרואיינות לכתבה בהחלט הייתה הרפתקנית או שמא חסרת ברירות כדי לנסותם. "היו לי עניינים במשרד הפנים בקריית שמונה כי הייתי תושבת חוזרת, ונסעתי באוטובוסים, בוודאי", אומרת שי שדה מאיילת השחר, 40, שחזרה לקיבוץ אחרי שמונה שנים וחצי בהונג קונג, שם נהנתה מצורות מגוונות ומספקות של תחבורה עירונית, שלא דחקו בה להוציא רישיון.
איך זה שנולדת באייטיז והגעת למצב שאין לך רישיון נהיגה אחרי הצבא לכל המאוחר?
"בזמני היה נהוג להוציא רישיון על הילוכים. לפני הצבא ניסיתי ונכשלתי בארבעה טסטים למרות שהיה לי מורה נהדר, ולא יצא מזה רישיון. כנראה שלא הייתי מספיק בשלה נפשית. אבל כשחזרתי בהיריון ב-2016 לאיילת השחר, העצמאות שלי נפגמה מאוד באופן מפתיע כי אי אפשר להתנהל פה בלי רישיון. אני אם יחידנית, צריך לבקש המון טובות, להשתמש במוניות נורא יקרות והייתי בהיריון בסיכון, כך שהייתי צריכה לעלות הרבה לבית החולים בצפת וכל נסיעה כזאת עלתה 90-100 שקל. גם ההתניידות עם תינוקת לבדיקות, לקניית ציוד, להיפגש עם חברים… הייתי צריכה שיבואו עד אלי וייקחו אותי".
ולגבי האוטובוסים? אז ככה: "קודם כל, התחנות עצמן לאו דווקא נגישות, לפעמים הן מחוץ לקיבוץ וצריך שמישהו יקפיץ אותך לשם, וגם התחבורה עצמה מאוד דלה לעומת מה שהייתי מורגלת בו. צריך לחכות הרבה פעמים או שיש נהגים שמחליטים שהם לא עוצרים באיילת השחר וצריך לחכות לאטובוס הבא ובקורונה בכלל לא רציתי לנסוע באוטובוס וזה עוד יותר הגביל. אבא שלי או מישהו מהמשפחה היה לוקח אותי וזאת תחושה מאוד לא נעימה בגילי. אני אמנם עובדת בקיבוץ בחינוך בלתי פורמלי, אבל נסיעות למפגשי מדריכים הצריכו טרמפים".
עברתי בטסט ראשון!
גם עינת צרור, 61, בת נאות מרדכי, רצתה להשתמש בתחבורה הציבורית, אבל זה היה בלתי אפשרי. "אני נכה מגיל 4, חליתי בדלקת פרקים וכל השנים לא חשבתי שאוכל להוציא רישיון נהיגה", היא מספרת.
איך הסתדרת כל השנים?
"זה היה מאוד קשה. היה צריך למצוא רכב ואדם עם יכולות פיזיות שיסייע לי להיכנס אליו. לא הייתה אז אפשרות להיכנס עם כיסא גלגלים לאוטו ולא היה מעלון, גם לא בתחבורה ציבורית. לא יכולתי להשתמש באוטובוסים כי לא יכולתי לעלות במדרגות. במכוניות בקיבוץ סידרו לי קרש ורמפה על מנת שאוכל להגיע לבית הספר עם כיסא הגלגלים הממונע. לדעתי גם היום – כשיש בתחבורה ציבורית טכנולוגיה מתאימה, באזור שלנו זה לא קיים. ואם היא כן קיימת ברכב של חברות הסעה מסוימות, זה יקר. בצעירותי חוסר הניידות הקשה עלי מאוד. מוניות היו יקרות. רציתי לנסוע לבלות וזה היה מותנה בלמצוא נהג שמסוגל לעזור. זה הגביל אותי מאוד".
השיפור בטכנולוגיה הביא לשיפור רציני באיכות חייה. "בסביבות 2014 הוצאתי רישיון נהיגה והיום יש לי רכב ייעודי. התלות ירדה. זה בהחלט מרגיש כמו חופש. הרכב אמנם אחר והתפעול שלו תובעני יותר ואם יש תקלות אני לבד, אבל בכל זאת, אפשרי בהחלט להגיע לקיבוצי האזור או לקריית שמונה".
גם למקרה של שי שדה יש סוף טוב. אחרי חמש שנים של"הרבה מועקה בלב, הוצאת כספים על מוניות ומחילה על כבודי כדי שיעזרו לי", המשפחה התגייסה לעזור במימון לימודי הנהיגה מחדש. "למדתי על גיר אוטומטי, במשך שלושה חודשים ועברתי בטסט ראשון!".
איך היה המעבר מנהיגה עם מורה לנהיגה עצמאית?
"התחלתי לנהוג ישר. לבת שלי היו חוגים בספטמבר ולקחתי אותה, לא פחדתי".
אין לך רכב משלך. נפתרה רק חצי בעיה.
"יש שני רכבים של הקיבוץ ובגלל שאני בת של חברי משק אני יכולה להשתמש בהם אם אני נרשמת משהו כמו יומיים מראש. בגלל שאני לומדת בתל-חי ולבת שלי יש חוג – אני מזמינה מראש במרוכז. יש לי הרבה יותר עצמאות ואני יכולה לעשות תוכניות בעצמי, לנסוע לקנות דברים שחשובים לי או סתם לקחת את הילדה שלי לסרט. עכשיו החיים נהדרים".
