|
האזינו לכתבה
Getting your Trinity Audio player ready...
|
עידנים שלא דרכה רגלי בטרמינל 1, השילוב של לואו-קוסט ורמי לוי (בעלי 'ישראייר') עורר את סקרנותי. צ'ק-אין סביר, המתנה מקובלת ואז במקום "שרוול" אל המטוס גודשים אוטובוס ויוצאים למסע במסלולי נתב"ג. עיניי סורקות אחר מטוס בצבעי ישראייר, מגן דוד עליז משהו בצבע כתום על רקע כחול. נאדה.
האוטובוס נעצר לרגלי גרם מדרגות העולות אל מטוס בלתי מזוהה. כולם עולים. גם אני. מקפיד להיות אחרון העולים על מנת לקבל תמונה עדכנית בדבר תפוסת המטוס. מכאן הסיכוי לזכות במושב לצד חלון – אולי אפילו בשלישיית מושבים זנוחים עליהם אוכל להשתרע – עשוי לעלות. הדיילים, אני מזהה, משוחחים בצ'כית. חברה לא מוכרת נותנת שירותים ל'ישראייר'. חברות תעופה קיקיוניות משלבות ידיים. "לופט-גשעפטן" (עסקי אוויר) במיטבם.
■
קרובה אלבניה לישראל. פחות משלוש שעות בעננים ואתה שם. מזמן המתינה זו לבואי. הטיסה נעימה; סיפור אהבה יש לי עם עננות, יפהפייה, מגוונת. מרבדים צמריריים, רכסים, עמקים, רצועות מתערבלות. מתסיס דמיון. אנו משייטים מעל לים התיכון/איי יוון/הים האדריאטי, ואז, מעל לעיר הנמל האלבנית דורס, פונה חרטום המטוס ימינה וגולש אל טירנה הבירה. חלקות חקלאיות בגווני צהוב, ירוק וחום מציירות את קווי אופייה ונופה ההררי של המדינה – פסגות, שלוגיות אחרונות, אגמי טורקיז צלולים בדרך לנחיתה רכה, מושלמת.
בשולי המסלול חנוטים מוזנחים בשורה מטוסי מיג-15 רוסיים, לצידם נצרבים בשמש פוחלצי אנטונוב, זכר לימי ה"גושים". עשבייה פושה בם. נטושים כאבן שאין לה הופכין.
■
נמל התעופה טירנה הוא מבנה מלבני מודרני, צנוע וקטן, כלבבי. מתכת, זכוכית וקירות צבעוניים, מדמי אריג שטיח. שני הגדעונים (שותפי למסע אף הוא מתהדר בשם זה), מתמקחים קלות טרם עומסים מזוודה אל תא המטען של פולקסווגן (4X4) שישרתנו ב-12 הימים הקרובים. ווייז מתזז אותנו אל בוקינג ראשון, מלון 'לייט-סטאר' החדש במרכז העיר, קרוב לשכיות החמדה – כיכר סקנדרברג (בר-כוכבא של אלבניה), הבזאר הטורקי, כנסייה לצד מסגד, בונקארט (בונקר תת-קרקעי בו שכן משרד הפנים האלבני) שהיה למוזיאון, בו מוצגים נפתולי משטר הודג'ה הקשוח.
אלבניה היא מדינה מוסלמית בתוככי אירופה. מורשתה התרבותית והארכיאולוגית מקורה בתקופה בה אילירים ויוונים התנחלו באזור. במהלך השנים נכבשה על ידי רומאים, ביזנטים, ונציאנים, עותומאנים, איטלקים וגרמנים. כל אלו טבעו בה חותם.
שלוש מדינות "צעירות" שהיו חלק מיוגוסלביה גובלות בה: מונטנגרו, קוסובו ומקדוניה. מדינות קטנות, מעוטות תושבים. הסכמים מאפשרים חציית גבולות נוחה – מצטרפים אל טור מכוניות, בדומה לתשלום במנהרות הכרמל, בהגיע תורך תתבקש להציג דרכון, חותמת ויאללה, הבא בתור.
■
כ-3 מיליון תושבים באלבניה. עוד 10 מיליון אלבנים מתגוררים ברחבי תבל. התיירות באלבניה, כך אני מתרשם, נוסקת. בתי מלון נבנים בסמיכות למוקדי עניין. באחד מבתי המלון בו אנו שוהים נאות יוואן, ידיד של בעל הבית, להעתיק סרטוני וידיאו מניידי הנגדש אל דיסק-און-קיי. די זמן לנו לשוחח. אני מספר לו על הקיבוץ והוא על "השחיתות כאן שחוצה גבולות". שופך קיתונות על השלטון. "למשל?" אני מקשה. "או.קיי. יש כאן כ- 200 אלף עובדים בשירות הציבורי. לפחות 150 אלף מיותרים, אוכלי חינם. ותאמין לי, דוגמאות יש בלי סוף", הוא סוגר את הנושא ושב אל כוסית הראקי בחברת ידידיו במלון.
■
תקשורת – פָּאלימנדרי היא באלבנית תודה. שעות, ימים אני משנן, אך עד עצם ימינו האחרונים שם מעלים בני שיחי סבר תהייה על פניהם למשמע הצליל "ת'נק-יו". אנגלית אינה קטע חזק באלבניה. האלבנים, דור המדבר בעיקר, אינם דוברים בה. על מנת לזכות בתשובה לקושייה יש לאתר חזות צעירה.
הכנסת אורחים – נעים באלבניה ויפה מאד מאד. כך הנוף האנושי. באחד הימים נדלקת נורת אזהרה במכוניתנו. דליפת אוויר מגלגל. אנו מאתרים פנצ'רייה, אלא שבעל העסק נעדר ושולייתו, חדל אישים בתחום, מתנדב להנחותנו אל קונקורנט. אנו גולשים בסמטאות העיירה אחר מכוניתו מנופצת השמשה אל היעד. שם, בעת שהמתחרה טורח על תיקון התקר, מבקש חדל אישנו החביב לשלם מכיסו את הוצאות התיקון!
ווייז (אוי,וֵייזְמִיר!) – לא להאמין כמה מביש, כמה הווייז מזייף איתנו. אובדת הדרך. סרים אל קיוסק בשולי הכביש, מבקשים לדייק גישה אל כתובת. צעיר עילג אנגלית טורח ומסביר. לבסוף, כמתבקש, אני משגר לעברו פָּאלימנדרי ושב אל מכוניתנו. עוד טרם אנו משלבים הילוך רודף אחרינו הנ"ל, נושא שתי פחיות משקה. "קחו. שיהיה לכם לדרך". גברת יוצאת מביתה עם זוג חברים. פניהם לאיזה אירוע, צרור הורטנסיות בידה. משאני מחמיא על יפי הפרחים היא שולפת שלושה מהצרור לְתִתָּם לי. "פָּאלימנדרי", אני קד, מסרב בנימוס.
■
באלבניה לא מעט עבודות הנעשות ביד: גירוף אלומות חציר, ניסור אבן, אריגת שטיחים. בדרכנו לעיר שקודרה, השוכנת לחופו של אגם בעל אותו שם, סמוך לגבול מונטנגרו, סרים אנו אל מפעל יחיד ומיוחד – "ווניס-ארט" (אמנות וונציאנית). מיוצרות בו מסכות יוקרה ומלבושים לשימוש בפסטיבלים ברחבי תבל. חגיגת צבעוניות מטורפת ממש. המפעל שוכן בטירה לבנה, רחבת ממדים, שם שוקדות עשרות נשים על מלאכת ידן. אני נשבה בקסם ומתחנן על ברכיי לצלם את התהליך המוקפד. ככול קודמיי, משער אני, השיבו את פניי ריקם. לא נותר אלא לצלם באולם התצוגה. יפים ממנו לא ראיתי.
■
ט'ת THETH)) – כפר קטן בשמורת טבע יפהפייה בצפון אלבניה. הדרך אליו צרה, "מאוספלטת" ובעיקר מפותלת. תפילת הדרך לא תזיק. שפע שרידי מפולות סלעים ועפר לצידי הדרך רק מחזקים את התחושה שכל שצריך כדי לזכות בכותרת בעיתון הוא תזמון מדוקדק. כזה שישדך אותך אל אירוע סחיפה. מדי ק"מ ספורים ניצבת תזכורת, מצבה קטנה, זר פרחים מבד עקוד לה. בבחינת ראה הוזהרת. הרים שזורי ערפילים, מנומרי שלוגיות, יערות, פלגים, קניונים צרים ועמקים משובבי לב. מים צלולים, צוננים-ערבים-מרווים, פורצים דרך צינורות בשולי הדרך. עוברים ושבים נעצרים למלא מיכל – בקבוקים, קערות, ג'ריקנים. בין לבין רועה המקנה. דנדון פעמונים. פרות, כבשים, עיזים. נוהגים בם אישה, גבר, נער או נערה. פה ושם מונף מקל או מושלכת אבן אל בן בקר סורר. משותף לכולם, נכון ניחשתם, לא עוד חליל רועים כי אם נייד.
■
לא רחוקה היא שמורת וילבונה, ואין אלבניה מבלי לבקר באתר המקסים. יש יפה ויש יפהפה. שמורת וילבונה זוכה לציון פסגה. בין רכסי האלפים האלבניים זורם נהר וילבונה. הכביש אל השמורה מתפתל בנתיבו. שקט נורא, מלא הוד, שורר כאן. נפלא. לא מרסס, לא מכסחת, לא ירי בגולן, לא מכונית אוספת אשפה, לא קריאת עורב מעצבנת. כלום. קבר מפנק. תענוג. לא בכדי צומחים כאן מקומות לינה. "אני לא אוהב את זה. גונבים לנו את המדינה", מקטר ארייאן, צעיר העובד במלון בו אנו שוהים המודאג מהפיתוח המואץ. "לפני שמונה שנים, כאשר רק הגעתי לכאן, היה המקום בתולי. לקחתי ספר וישבתי לקרוא. צליל זרימת המים בנהר היה פס-הקול היחיד". אני דווקא אוהב את קווי האדריכלות של בתי המלון החדשים. הסגנון משתלב בטבע, מתחשב ומכבד.
בערוץ הוילבונה, בחיק תלוליות חלוקי נחל, משתעשעת קבוצת ילדים. חווית ילדות-טבע. אנו גולשים את ה"פולקס" הלבנה אל הערוץ, בוחנים את דרכנו לבל נתקע. בשמחה מקבלים החמודים את פנינו. זוג אשכנזים קשישים. אטרקציה שוברת שגרה. בצד יושבת אם, תורנית, משגיחה, זורקת עין אל הטף אך בעיקר אל הנייד. בשמחה מצרפים אותי הדרדקים לבניית ארמון בחול. גדעון 2 מתעד בווידאו.
■
אמא תרזה – מגגל, לבדוק מה הסיפור. אז כך: אמא תרזה היא אלבנית. לא ידעתי. א'עיב עלי. יותר מפעם נתקלים אנו בפסלים, תמונות, גילופים בעץ ובמוסדות המנציחים את שמה. הרבה כבוד עושים לנזירה הכוכבת.
אנוור חליל הודג'ה, מנהיג הפרטיזנים ומנהיגה הקומוניסטי של אלבניה, מסוף מלחמת העולם השנייה ועד מותו. 41 שנים! במהלך שלטונו שיקם הודג'ה את אלבניה ההרוסה ממלחמת העולם – הניח קו רכבת ראשון, פרס קווי חשמל, פיתח את החקלאות והנחיל קרוא-וכתוב למרבית המבוגרים. עם זאת, נתפסו והוצאו להורג, בצל שלטונו, אלפים ממתנגדי המשטר. אחרים נכלאו במחנות. כיצד עלול איש אחד, משכיל ככול שיהיה (בוגר הסורבון בפריז), לדרדר מדינה לשפל כלכלי במשך עשרות שנים? בדבקותו במרקסיזם-לניניזם אנטי-רוויזיוניסטי בודד את אלבניה משאר העולם. בשל חששו האובססיבי מפלישה לאלבניה נבנו בה מאות אלפי בונקרים. "פטריות", כיפות בטון כעורות, הן חלק בלתי נפרד מנופה של הארץ, עדות מוגלתית לאותה פרנויה.
■
אלבניה, כבר הזכרנו, היא מדינה מוסלמית (כ-70%). אך עשרות שנות אתאיזם ממלכתי שהסתיימו רק בשלהי המאה הקודמת, טבעו חותמם. זהו איסלם מכיל, רגוע. מסגדים חדי צריח מצופה כסף או זהב נוכחים במרחב אך מעטים פוקדים אותם. השכמת "אללה הוא אכבר" כמעט ונעדרת ובוודאי אינה דורסנית. לבוש האלבנים דומה מאד לזה הנהוג בישראל. ספורות הנשים העוטות כסוי ראש. הערכה רבה יש להם לישראל. זו ניכרת בזקירת אגודל ואם לא במילים אז במבע של הערכה. המבוגרים מתגאים בהצלת יהודים בארצם בימי השואה.
■
העיר אוכריד "ירושלים של הבלקן", בירת התיירות, שוכנת לחופי אגם אוכריד, הכנרת של מקדוניה. יופי של עיר. תיירים אין ספור גודשים את הטיילת שלחוף האגם, את הרחובות הנעימים המובילים אליו ואת מבצר סמואיל הנישא. נסיעה קצרה מלב העיר מפגישה אותנו עם מנזר סיינט נאום. מנזר שהיה לתעשיית תיירות. על הדרך כפר נטוע במים בנוי על כלונסאות בשולי האגם. מוזיאון נדיר. אתר תיירות. מראה להתיישבות של פעם. כיום אין איש מתגורר בבקתות העץ.
■
יש בה באלבניה אוצרות טבע – גז, מחצבים ונפט. בדרכנו מאוכריד לעיר בראט, עיר אלף החלונות, כבש את נחירינו ריח מוכר, זר. לא רחוק מהכביש היתמרו מגדלי מתכת חלודים לעילא, כמו ניצבים על כרעי תרנגולת. עמודי מתח גבוה? מבט מחודד מבחין בתנועה חשודה בתחתית המגדל. "חרגול" שואב נפט הוא מקור הסרחון. עשרות חרגולים תשושי-נפש עדיין פועלים במרחב. הנוזל השחור תורם לצרכי המדינה אך ליבנו יצא אל אותם כפריים שביום אחד, עת נגלה נפט בשכנותם, חרב עולמם. אוויר הרים צלול כיין היה למעפשה.
מנסרות אבן מחרישות אוזניים מעידות על משאב טבע נוסף הנכרה בנהרות ובהרים. פלחי אבן בגוונים של חום וכתום היו לתעשייה רחבת היקף. אותותיה ניכרים בקירות הבתים המצופים באבן. יפה. עוד יותר מאשר בראש פנה.
■
לקראת טיסתנו הביתה שבנו אל נתב"גה של טירנה. גם הפעם היה זה קבלן-משנה תחת "ישראייר" שהשיבנו ארצה.
לבסוף, אל תאמר אל-בניה אמור כנ-בניה. לכו על זה. מקסים-קל"ב-זול. שווה, שווה.
