בטעם של פעם

האזינו לכתבה Getting your Trinity Audio player ready...

נוסטלגיה, כידוע, היא רגש מתעתע שמייצר "זיכרון דברים" מלא חורים ונטייה לחוסר מהימנות, אבל מה שיפה בה הוא הדבר שהופך אותה לנוסטלגיה – נטיית המתרפק עליה לצבוע את מה שכביכול היה בוורוד. ומה יכול להצדיק את הטענה הזו יותר מהקולינריה הקיבוצית של פעם? אם אתם בני 40 ומעלה (אולי 45 פלוס, תלוי בקיבוץ) ובין אם היה קיבוצכם עשיר או תפרן, לבטח הכרתם את הממרחים התעשייתיים של ילדותנו (אלא אם עשיתם עבודת הדחקה אפקטיבית ביותר – מובן בהחלט בנסיבות הללו) – אלו שהדיפו ניחוחות מחרידים, התהדרו בצבעים ובמרקמים מחשידים ונארזו בקופסאות או בשפופרות בעיצוב נעדר כל אטרקטיביות שכמו הזהיר, למעשה, מהמתרחש בפנים. וזה עוד לפני שדיברנו על הטעמים. אצל חלקנו הם מככבים בסיוטים, חלקנו נזכרים בהם בערגה. את רובם לא תמצאו אפילו בגוגל תמונות, אבל יש המשערים (ועל כך בהמשך, כמובן) שהם עוד יחזרו לחיינו.

כמו טופי רך

על אף התחכום הכללי המינימלי שהושקע, כך נראה, ביצירתם, הלו"ז הקיבוצי דאז סיפק הרבה מאוד הזדמנויות לאכול את הממרחים שבם עסקינן: ארוחות בוקר, ארוחות עשר, ארוחות ארבע, ארוחות ערב ואירועים יוצאי דופן אך מעוגנים היטב בלו"ז, שזכו לשם הקוד "טיולים" (טיולים שבועיים, טיולים שנתיים, טיולי קיבוץ, מחנות התנועה וכיוצא באלו). לחם הרי היה בשפע והוא סופק על בסיס יומי. ולגבי הממרחים – זה לא שהיו הרבה ברירות, כן?

"לי זכורה לטובה המרגרינה", מפליגה שולה ישראלי, אוטוטו בת 73, בת קיבוץ כפר בלום (וחברת עמיר בהווה). "היה לחם טרי טרי שהיינו פורסים במכונת החיתוך ועליו מרחנו את המרגרינה הכי פשוטה של 'בלו בנד' ואז היינו מורחים עליה כל ריבה שיצאה מקופסה כלשהי וכשהיינו רוצים להרבות בטעם היינו שמים עוד שכבת מרגרינה ועוד שכבת ריבה… הדרעק הזה… (צוחקת) מרגרינה וריבות – זה היה הכל. אבל לא הרגשתי חוסר מעולם".

יש לך זיכרון של מקרר מלא קופסאות ממרחים בבית הילדים?

"בשנות ה-50 וה-60 לא היו מקררים בבתי הילדים. מרגרינה וריבה עמדו בחוץ, בארון או על השיש. לא נורא שהמרגרינה היתה רכה. נעצנו שיניים והיה לזה טעם גן עדן. היינו בעיקר אוכלים את זה בארוחות ארבע. אי אפשר היה לאכול לחם עם ריבה בלי מרגרינה. והיה גם ממרח שוקולד 'השחר העולה' (שכונה לרוב 'שוקולד השחר'). בטיולים היינו תוקעים מקלות בייגלה בתוך 'השחר העולה'. והיה גם חלב ממותק בתוך שפופרת: זה היה כמו לאכול טופי רך, בטיולים היינו שמים את זה על לחם וזה היה פיצוץ. אהבנו את זה מאוד".

את זוכרת שבאיזשהו שלב המטפלת עצרה אתכם, או שיכולתם לאכול מכל הטוב הזה כמה שרק רציתם?

"לא זוכרת שהגבילו אותנו. קיבלנו כך וכך שפופרות – ואז פשוט נגמר".

חמאה בגדר פנטזיה

אין קיבוצניק שלא מכיר היטב את 'השחר העולה', אבל לילדי גונן לא היתה גישה חופשית אליו בשנים המדוברות. "אצלנו לא היה ממרח 'שוקולד השחר', זה התקיים במחוזות של עושר ויוקרה. זה לא שהיה צנע או מחסור, אבל לא אכלנו מה שבא לנו. המפגש שלנו עם ממרחים באופן כללי היה בהתארגנות היומיומית לפני בית ספר, בחדר האוכל או בבתי הילדים, וזה היה הבייסיק", נזכר יאיר שינברג, 50, בן וחבר גונן. "הייתה מרגרינה כי חמאה הייתה מותרות ובגדר פנטזיה – את זה היינו אוכלים אצל סבא וסבתא בחופשים, יחד עם דבש. אני זוכר את הגילוי של מרגרינה בטעם חמאה".

בוא נדבר קצת על הכוכב של הכתבה: הממרח הצמחי. בקיבוץ שבו נולדתי קראו לו "ממרח צמחוני".

"גם אצלנו. זה כמו הוויכוח אם אומרים 'עוגייה' או 'עוגית', אבל אין בכלל טעם לנסות לשכנע את הצד השני. הוא הגיע בקופסת שימורים בקוטר קטן יותר משל קופסת טונה, וכשהיית הופך אותו כדי להוציא מהקופסה – הוא יצא בצורת הקופסה כולל ההטבעה של המכסה מבפנים, ולא שינה צורה. למעשה הוא היה רק מחומרים משמרים, נטול חומרים טבעיים – אין לי מושג מה באמת היה בו, אבל הוא היה בצבע כתום. שנים אחר כך הבנתי שהוא התיימר להתחקות אחר טעם של כבד – לא שידענו מה זה פטה כבד, כי הכבד בחדר אוכל היה מבקר".

וגם היה חרוך במידה שלא איפשרה לעמוד על טעמו. שולה ישראלי תיארה את הממרח הצמחי כ"מעדן". אתה בצד שלה?

"לא, הטעם היה מזעזע. אני לא הייתי מורח את זה בחיים, לא יכולתי לסבול את זה. והיה גם את החומוס-טחינה בקופסת שימורים – זה היה חמצמץ ומגעיל. ממרח אנשובי אכלנו קצת יותר בטיולים – הוא היה מלוח בצורה בלתי רגילה. מעניין כמה אחוזי אנשובי יש בזה, אם בכלל. בגזרת הממרחים היתה תחרות קשה בין הממרח הצמחוני לחומוס ולממרח סנדוויץ' – האחרון היה חתיכת אירוע. היו שתי שפופרות תאומות של 'תלמה' בעיצוב דומה – פרחים אדומים ופרחים ירוקים, וממרח שנראה כאילו מישהו אכל מיונז והקיא אותו (הוא מתכוון לחתיכות גמבה ועוד משהו ירוק שהיו בתוכו, ע"ט) – ואז עשו בו שימוש משני: מישהו הקיא ועכשיו תאכלו את זה שוב. אלו פשעים שהיום נשפטים עליהם בהאג. הממרחים האלו תוכננו לשרוד כל תרחיש או שואה גרעינית. הימים היו קשוחים וגם אנחנו היינו די קשוחים. מכיתה ז' התחלנו ללמוד עם מושבניקים וגילינו עולם של לחמניות עם חמאות ופסטרמה".  

באופן גס, ואולי משום טעמם הגס ונוכח העובדה שלא נולד הילד שיוסיף להם ירקות שימתנו את הטעם (באין מבוגר בסביבה, ואז היה הרבה זמן בלי מבוגר בסביבה) – הממרחים התחלקו במובהק ל"מתוק מאוד" ו"מלוח לאללה". אסף שלומי, בן 53 מגדות, מעלה באוב ממרח מתוק נוסף. "בזמננו היינו יוצאים לתיכון 'הר וגיא' בשש ורבע בבוקר ולפני זה היינו מגיעים לחדר האוכל (להכין סנדוויצ'ים, ע"ט) והיו מחכים לנו מגשים עם גבינה צהובה ונקניק וממרח שוקולד ו'אגוזן' – זה היה מוצר של חברת 'ממרחית', קרם מתקתק בטעם אגוזים והיינו הקיבוץ היחיד שהיה לו את זה. אולי שאר הקיבוצים היו מקובעים על 'השחר העולה', וה'אגוזן' בטוח לא היה לטעמו של כל אחד, אבל הילדים מקיבוצים אחרים אהבו אותו בגלל הייחוד והיינו עושים דילים של החלפות סנדוויצ'ים".

אז מן הסתם לא התייחסו לאלרגיות. אגוזים, בוטנים, דה.

"איזה אלרגיות? אפילו לא הייתה תלבושת אחידה. היינו מגיעים בחורף עם נעלי בית ובקיץ יחפים. בכל מקרה, בתקופתי די אהבו 'אגוזן'. את הסרחון של הממרח הצמחי הייתי חווה רק בטיולים שנתיים".

גם במנות קרב

עם השנים ועם אבולוציית תעשיית המזון המקומית, הייבוא הגובר והטרנד הבריאותי, הממרחים המדוברים החלו להתפייד מהמדפים ומחדרי האוכל ובתי הילדים – שגם הם שינו צורה וייעוד. מפגש מחודש חוו עימם חלק מהילדים הקיבוצניקים ההם שגדלו קצת והפכו לחיילים, דרך מנות הקרב של צה"ל. "הממרח הצמחי שייצרה 'תלמה' היה תחליף צמחוני בתקופה לפני שהצמחונות היתה טרנד, והיה מיועד למי שצרך פחות בשר. וגם בצבא בניינטיז היו מנות קרב צמחוניות, והממרח הצמחי היה התחליף של הטונה", אומר איגור אברמוביץ', חבר מנרה, בן 42.

אתה הבעלים של הכולבו במנרה ואתה מאוד אוהב להביא מוצרים מיוחדים, שלא רואים בכל סופרמרקט או כולבו. אתה מביא את הממרחים האלו לכולבו?

"כמעט ולא, נדיר שמישהו בא אלי בקטע נוסטלגי של 'בא לי ממרח צמחוני'. וגם אין. הפסיקו לייצר בישראל המון ליינים של מזון כי הרבה יותר זול לייבא ומה שנשאר הם בעיקר כאלו שכמות המכירות שלהם ממש גבוהה, למשל קטשופ. מה שנשאר מאז הוא 'השחר העולה' שמיוצר בטכנולוגיה מוזרה מאוד, ישנה ולא אטרקטיבית לייצור כי הוא לא באמת מוצר חלבי. הוא מכיל אבקת חלב ולכן יש לו את הטעם הקצת יבש. היום רוב הממרחים שיש בהם חלב מיוצרים מחלב אמיתי".

מה לגבי החומוס-טחינה בקופסת שימורים?

"זה היה בשני צבעים, לבן ובז', בגלל שהשומן עליו היה נקרש והקרישה לא היתה טובה, וגם הוא היה במנות הצבאיות. אני לא מביא את זה לכולבו. יש מלא סוגי חומוס שונים. פעם לא היה את המגוון הזה".

היה לו טעם פנטסטי! מי לעזאזל הגה את הרעיון להכניס חומוס לקופסת שימורים?

"הסיבה היתה שזה מאריך מאוד את חיי המדף והיה אפשר לשנע את הקופסאות בקלות. אישית, עד סיום הצבא הייתי אוכל מרגרינה אבל היום זה לא מוצר שמבקשים. הוא משמש לפעמים לאפייה לשומרי כשרות".

גם מור זהבי, הבעלים של כל-בו גדות (שמשפחתו חולשת גם על הכל-בו של איילת השחר וחולתה) יודע במה מדובר, למרות שהוא רק בן 33, ושולף מיד את הנייד עם התמונות המעטות של המוצרים שכן יש בגוגל. "אני זוכר את הממרחים האלו, הייתי מסדר אותם עם אבא על המדפים במכולת שהיתה לנו בחצור. לא אכלו אותם רק בקיבוצים. היו קוראים לזה 'אוכל פועלים', אבל היום הוא לא ממש קיים. יש לי לקוח שביקש ארגז שלם של החומוס-טחינה בקופסאות שימורים, אבל אני לא מוצא לו את זה".

היה לי חבר קיבוצניק שטען שממרח ה'מרמייט' הבריטי זה הדבר הכי דומה לממרח צמחי, אבל חוץ מהמליחות האגרסיבית והצמיגות לא מצאתי שום קשר.

"הדבר הכי קרוב שיש היום זה ממרח שימורים טונה של 'סטאר קיסט שפע'. יש לנו אותו, תנסי".

אמא'לה, אני מפחדת.

"אני חושב שבקרוב, בגלל עליית המחירים בענף המזון, אנחנו נתחיל לראות את ה'אוכל פועלים' חוזר".

אחת הסיבות, לדעתו של איגור אברמוביץ', לכך שכל הממרחים האלו נארזו בקופסאות שימורים ונשאו תוקף ממוצע של 25 שנה, היא שהרבה מאוכלוסיית ישראל הורכבה בתקופות שונות ממהגרים שידעו תקופות רעב ואגרו מסיבית, פשוטו כמשמעו, מזון בקופסאות שימורים בביתם שבארץ החדשה. כשהאינפורמציה עולה לקראת סוף השיחה עם יאיר שינברג הוא מהרהר בה לרגע ואומר שמכיוון שנושא רעידות האדמה עושה כותרות לאחרונה ובגלל שזה רק עניין של זמן, אולי אנשים יתחילו לקנות באמוק קופסאות שימורים ולמלא בהן את הבית, וזה יחזיר עטרה ליושנה. מה שבטוח הוא שלמרות שמיתוג מחודש לא נדרש כאן (הרי חוסר המיתוג המוחלט הוא חלק חינני מהעניין) – אפשר לרפרש בהחלט את עיצובי המוצר והלוגואים. וגם לסגור סופית על זה שקוראים לו רק 'ממרח צמחוני'.