|
האזינו לכתבה
Getting your Trinity Audio player ready...
|
פורסם לראשונה ב'על הצפון' גיליון 244 מיום 12 במאי 2021.
סיפורה של רות המואביה, גיבורת 'מגילת רות' הנקראת בשבועות, הוא סיפור של גיור – של אדם שמחליט לעזוב את דתו ואלוהיו, בין אם היה דתי בפועל או לא, ולהתקבל לדת אחרת. זהו תהליך משנה חיים, בטח ובטח כשמדובר ביהדות – שאינה מקלה על המועמדים הפוטנציאליים לחסות תחת כנפיי השכינה. מבחינה לוגיסטית תהליך הגיור הוא ממושך ותובעני, וגם מבחינה נפשית אין להקל בו ראש; יש לרצות מאד להפוך ליהודי על מנת להשלים אותו – איש איש ממניעיו שלו. אבל גם מי שלוקח את הפרוצדורה יותר באיזי, או רק מתנסה במספר שלבים, אלו ישאירו בו ללא ספק חותם.
היה לי בלאק אאוט
הנה פן דיסוננסי אחד של הגיור: מתגיירים רבים מעוניינים ב"חותמת" שהוא נותן, אבל נכנסים לתהליך כאנשים חילוניים ומגובשים עם מחשבה עצמאית, ונתקלים פתאום באורח חיים שונה לחלוטין שעליהם לאמץ, או שמא יעמידו פנים שבכוונתם לאמץ? מי שאכל בשר לכל סוגיו עד לפני רגע וקינח בעוגת גבינה, צריך פתאום להפוך את המטבח הביתי לכשר ולהתפלפל בכל הניואנסים הקטנים.
סאלי נווה (60), חברת איילת השחר, התאהבה כמתנדבת בקיבוצניק שצד להנאתו חזירי בר, ופתאום נדרשה להכשיר את מטבח ביתה, כשמעל ראשה מרחף החשש מביקורת פתע שתבדוק אותה. "מכיוון שגרנו בדירה קטנטונת, החלטנו שהמטבח יהיה חלבי, ואין בעיה, אני אוכל בשר במקומות כשרים. לגרוש שלי (דוד נווה, שנפטר לפני מספר שנים, ע"ט) הייתה חגורת צייד, זה מקובל באיילת השחר, וכל הזמן הזה חשבתי כמה זה אירוני", היא אומרת. סאלי, שהגיעה ארצה מלונדון לפני 39 שנים, החליטה להתגייר לאחר לידת בתה הבכורה, לירז. "הייתי בת 23 והתחלתי לחשוב מה יהיה גורלה בארץ של יהודים. ואז התחילו חששות. להיות ילד זה קשה גם ככה, ולא רציתי שהיא תבוא הביתה ותגיד שהילדים צחקו עליה שהיא לא יהודייה. בקיבוץ יש סטיגמות. בנוסף, זה הרגיש כמו סוג של לחץ חברתי, כי התחילה תופעה של מתנדבות שנשארות פה כאימהות והשלב הבא הוא גיור. התחלנו לברר מה עושים. כבר הייתי חברת קיבוץ וכשלירז הייתה בת שנתיים אמרנו 'או.קיי, נעשה את זה'".
סאלי מצאה אולפן בקיבוץ שלוחות בעמק בית שאן. הדרישה הייתה לשהות שם כל השבוע ולחזור לאיילת השחר רק בכל סוף שבוע שני. כאם לפעוטה, זאת הייתה דילמה. לבסוף קיבלה היתר לחזור פעם בשבוע הביתה, ואפילו טרמפ קבוע היה לה. הגיור יצא לדרך. "הגרוש שלי הסכים להיות רוב הזמן עם הילדה והתגייסנו למשהו לא פשוט. מבחינתי זה היה כמו להיות שוב מתנדבת. גרנו בבית גדול כולם יחד, למדנו בערך 35 חבר'ה בכיתה. עבדנו בקיבוץ בבוקר ומאחת בצהריים עד ארבע למדנו איך לחיות לפי המצוות וההלכות של היהדות, שקשורות בעיקר לשבתות, חגים, חיי משפחה וכשרות".
לפני רגע הגעת לארץ ופתאום את הולכת בשבתות לשלוש תפילות ארוכות בבית הכנסת, צריכה לקרוא בעברית בסידור. פונט לא ברור, מלים לא מובנות. איך זה היה?
"ללכת בשבת לבית הכנסת היה קשה. קראתי עברית לאט, ישבתי שם שעות על גבי שעות בלי לדעת בדיוק איפה אני בתוך הטקסט. לקום, לשבת… הרגשתי לגמרי אבודה, בלאק אאוט".
בהרבה שיעורים היית נרדמת.
"כן", היא צוחקת. "היו נותנים לנו ספרי תורה ענקיים והיו שומעים פתאום 'בום!' כשהספר שלי נפל כי נרדמתי. הייתה אווירה די נעימה ונחמדה, היינו יושבים ביחד בערבים. כולם התגעגעו לבני הזוג אבל לא סבלתי. הקושי היחיד היה הגעגועים ללירז".
כאישה חילונית בעלת מחשבה משוחררת, לא היה לך קשה עם מקומה של האישה בדת?
"לא. לא התכוונתי לחיות כאישה דתיה, למדתי בשביל לעבור מבחן. לא היינו בשכונת מאה שערים. זאת לא היה שטיפת מוח אלא למידה סטנדרטית – שאלות, דיונים, צחוקים, פינג-פונג עם המורים וזה היה מאד מעניין והרבה פעמים התפעלתי מהחוכמה שביהדות. לא היה לי שום רקע, לא לימדו אותנו בבית הספר על השואה למשל, ושם נחשפתי לחוויות של המשפחות של המורים שלנו וזה היה מאד חזק".
היא נערכה לשני מבחנים מסכמים: בעל פה ובכתב, "וזה היה בסדר גמור. היה קטע מצחיק עם המבחן בעל פה. היה לי קלסר מאד עבה ולא ידעתי על מה להתכונן. בדרך למבחן אמרתי שאפתח את הקלסר, ובמקום בו ייפתח – אקרא. 'נפלתי' על הלכות חקלאות ושאלו אותי בדיוק על זה. לא האמנתי. ואז הכשרנו את המטבח והתקנו מזוזות בבית".
גם בן זוגך נדרש פה למאמץ לא פשוט.
"נכון, ועל זה אני יכולה לתת לו קרדיט. הסמינרים דרשו השקעה והרבה בני זוג לא רצו לעבוד בזה. במבחן הכי חשוב, שנערך בבית דין בקריית שמונה, חצי שנה אחרי שסיימנו, הגרוש שלי דיבר יותר ממני. קודם פחדנו, כי שמענו שהשאלות מאד טריקיות. מבחינתם להיות יהודייה זה לכל החיים וזאת אחריות מאד כבדה. אחרי שבועיים קיבלנו תשובה חיובית שעברנו ואז נשלחנו לפתח תקווה לטבול במקווה עם לירז, שגם היא הייתה צריכה לטבול".
"זה היה מצחיק. הקטנה נהנתה כי היא הכירה את הבריכה מהקיבוץ, אבל הייתי צריכה להכניס אותה שלוש פעמים מתחת למים, והיא לא הייתה בגיל שאפשר להגיד לה: 'עכשיו קחי אוויר ועצמי עיניים". בסוף הייתי צריכה להוציא אותה בכוח מהמים. הייתי צריכה לבחור לשתינו שמות, ובחרתי לעצמי את השם יעל וללירז את השם נעמי. אחרי זה הלכנו ישר לשיפודיה לחגוג. היא דווקא הייתה כשרה. זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שאכלתי כבד אווז. אני לא אשכח את הארוחה הזאת".
בדיעבד, את חושבת שהתהליך היה הכרחי?
"לפעמים אני תוהה אם כל הפחדים האלו היו מבוססים, והיום זה כל כך השתנה ולמי אכפת, כל עוד אתה אדם טוב ואזרח טוב. לא בטוח שזה היה הכרחי, כי החברה באמת הפכה להיות יותר פתוחה ומקבלת. אבל כשאני מסתכלת כמה שהאנטישמיות בעולם גוברת, אני אומרת לעצמי שבחרתי לצרף את עצמי ואת המשפחה שלי לעם שנוא. מצד שני, אני מאד גאה שהצטרפתי לישראליות. אני פחות אומרת יהדות כי אני חילונית, אבל אנחנו מאד ישראלים. אני מדליקה נרות בשבת ובפסח משתדלת לא להכניס חמץ".
ברח לפני שחתכו
בוא נדבר על אחד השלבים הסופיים שבו, ברית המילה.
"אחרי שעברתי בהצלחה את המבחן בבית הדין הרבני, קיבלתי זימון לברית בבית חולים בתל אביב, וזה היה בתקופה שכל הזמן 'טפטפו' לישראל עולים מרוסיה וגם הם לא עברו ברית מילה קודם. כשהגעתי למחלקה חיכו שם בערך 20 איש. באופן טבעי מלו את הילדים קודם, כדי שלא יצטרכו לחכות. וכשהחזירו אותם להתאוששות לכולם הייתה אותה תגובה: בהתחלה הם היו מטושטשים ואז הם שלחו את הידיים למפשעה… היה מבוגר אחד שהסתכל עליהם ואחרי הילד השלישי שהוא ראה, פשוט ברח מבית החולים. אחרי הניתוח היה חודש התאוששות. זה לא היה סימפטי. אחרי חודש טובלים במקווה ומניחים תפילין. יום אחרי שסיימתי את התהליך הגשתי בקשה במשרד הפנים לעלות לארץ בחוק השבות, כדי לקבל אזרחות. הייתי בן 25 וכבר ארבע שנים בארץ. שנה אחרי זה התגייסתי לצבא".
שום היסוסים?
"שום דבר. כשאני חושב על זה היום, בכלל על הנושא של לעזוב את הבית כל כך צעיר, זה קצת הזוי. יש לי ילדים יותר גדולים מהגיל שבו אני הגעתי הנה, וקשה לי כשאני לא רואה אותם במשך שבועיים. הם, אגב, מאד נהנים מהצד הישראלי ומהצד הבריטי שלהם".
ביום שישי אתה עורך בבית קידוש. גם זה נשאר מאז.
"וגם כשהילדים מציקים – אני לא מקצר. אני חושב שהחיבור לשורשים חשוב. אנחנו יושבים פה עכשיו ועושים משהו שאבותינו מהצד של אימא שלהם עשו לפני 300 שנה באותו האופן, ואני מאד אוהב את ההמשכיות הזאת. הילדים שלי עלו לתורה, זה מאד חשוב לי. גם היום בראייה לאחור, לא הייתי משנה כלום".
לא מוכנה לשקר
לא הוטרדת מהמחשבה שילדייך עלולים לסבול מקונפליקט או לכעוס שלא התגיירת?
"אם הילדים שלי רוצים להיות יהודים, הם יכולים להתגייר. עשינו ברית מילה לבנים והטקס היה נורא, אבל לא רציתי לגרום להם לשונות או למבוכה. הלאום לא כתוב להם על המצח. לבעלי זה ממש לא הפריע, הוא לא התערב והמשפחה שלו אף פעם לא דיברה איתי על זה. לילדים שלי לא היה אישיו עם זה, גם לא היום. הכי הרבה הם עשו על זה צחוקים. לכולם יש זוגיות, וגם לבת שלי – שהילדים שלה לא יהודיים – זה לא היה חשוב, וגם לא לבן זוג שלה או למשפחתו".
נוצר אנטי חזק
מאז שנת 2000 מציע הצבא מסלול הנקרא "קורס נתיב", ובמסגרתו מוזמנים חיילים שאינם יהודים לעבור מסלול גיור שראשיתו בקורס בסיסי של כשישה שבועות ובהמשכו שני סמינרים בני כשלושה שבועות כל אחד. ההדרגתיות היא חלק מהרעיון ואפשרות לפרוש ניתנת בכל שלב. לקורס הראשון יש נקודת פתיחה אטרקטיבית עבור רבים, מכיוון שהוא מציע "חופשה" בת חודש מהצבא, על חשבון הפז"מ. בן סט (24), מגדות, שאימו מתנדבת בעברה מדנמרק שלא התגיירה, אומר כי רבים נושרים בסמינר א'. כך עשה הוא, וגם אחד מבניה של טילי אינלנדר. "כבר היה לו אופי יותר דתי וקיצוני", הוא מסביר. "הקורס הראשון היה ממש כיף. הרגשתי שאני מקבל ידע הגיוני בשילוב מנהגים. את סמינר א' העבירו רבנים מבוגרים יותר, עם הסתכלות מאד שונה לעומת החיילים שלימדו בסמינר הראשון. זה היה הרבה יותר מטיף ושיפוטי וכבר לא הייתה האווירה החמה שנבנתה בקורס עצמו".
כאן המקום לציין שלצורך הכתבה התקיימו גם שיחות עם מספר אנשים שחוויית הגיור הייתה עבורם שלילית ואפילו טראומתית. כולם סירבו להתראיין.
תן דוגמה שגרמה לך להסתייגות.
"למשל, היו איתי שני חבר'ה – בן ובת – שישבו אחד ליד השני. לאחד מהם נפל משהו מהקלמר ושניהם התכופפו יחד להרים אותו באופן ספונטני. הרב חשב שהיה שם מגע או משהו אסור ושניהם עפו ישר מהקורס, ונוצר אצלם אנטי חזק. זאת דוגמה קיצונית, אבל לא יחידה, של אנשים שבאים למשהו בראש פתוח ופתאום נתקלים בקיר. גם אחי התחיל אותו ולא סיים, וגם החברה שלי שהיא מארגנטינה".
ואיפה זה משאיר אותך מבחינת התחושות שלך בנוגע לגיור? חושב שתיפגש שוב בשאלות האלה בעתיד?
"זה שאני לא יהודי זה לא טאבו או משהו שאני לא שלם איתו, ואני לא מרגיש שה'טייטל' הזה הוא חלק מהזהות שלי. אני מגדיר את עצמי כיהודי, רק לא הלכתי, ואני לא מרגיש שאני צריך לעבור את הטלטלה הזאת בקורס שמסתכל עלי בזכוכית מגדלת. יש לזה (לכך שאינו יהודי, ע"ט) השלכות, אבל צריך להשקיע ולשנות מאד את סדרי החיים כדי להתגייר. או שכשארצה להתחתן אטוס ליומיים לקפריסין וזה לא יהיה ביג דיל".
