תזוזו ת'רגליים

את כפיר ליבנה עמרם, יזם אימפריית ריקודי הרחוב 'גורו זוזו', אני פוגשת במשרדי אופן-ספייס בתל אביב. הוא בן 34, בן סאסא במקור, וכיום מתגורר בתל אביב עם אשתו קליה ובתו נורי. 

"מה, כאן אתם עובדים?", אני מתפלאת קצת.

"כן, כאן קורה הקסם", הוא אומר. 

שבוע קודם לכן אני בוחנת את הקסם הזה בלייב. 

ערב יום חמישי, דיזינגוף סנטר. אני מגיעה מהצפון הרחוק, אחרי שלוש שעות נסיעה. די צינית, האמת. גם העובדה שאף חברה לא מוכנה להצטרף אלי אמורה להדליק אצלי נורת אזהרה (רושמת לעצמי: למצוא חברות ספונטניות). אחרי הכול, אני עומדת לרקוד בכיכר דיזינגוף, בערב חמישי, כשהברים הכי עמוסים, וזה עם כל הביישנות שלי ועם אוזניות באוזניים, וסביבי ים של אנשים שאני לא מכירה. טוב, אם הכנסתי את עצמי אל הסיטואציה הזו לבדי – כנראה שלבדי אחלץ ממנה, ובהצלחה.

■

אז כן, אני מתביישת בהתחלה. מתביישת מאוד, אבל משהו ברגישות של מנחה האירוע, "הגורו", יגרום, כנראה, גם למשתתף הסקפטי ביותר למצוא את עצמו לבסוף מנענע ישבן.  

אני מצטרפת לחבורת אנשים שמתאספת לה בנקודת המפגש. שוטים עוברים מאחד לשני, כולם מסתדרים במעגל, ואז מגיע גם המנחה, לבוש תלבושת מוגזמת כחולה-כתומה, עם אנטנות על הראש ומדונה להגברה. הוא מבקש להסתדר במעגל סביבו, מפעיל מוזיקה מרקידה ובתוך כך מנחה אותנו לעשות כל מיני תנועות: סיבוב "מגבת באוויר", מחיאת כף. כאלה. בסוף הוא מבקש מכל אחד מהקבוצה להיכנס בתורו למעגל ולהוביל את התנועות. כלום, כמובן, לא חובה, רק מה שנוח. הוא מצביע על מישהי, והיא מרקידה את כולנו, ואז מצביעה על מישהו אחר שמרקיד את הקבוצה, שמצביע על מישהי אחרת שמרקידה, ומצביעה עליי.

ההתנגדות הייתה כל הזמן. הייתי בטוחה שכשיהיה תורי לרקוד אגיד, אין סיכוי. אבל אי אפשר, זה מדבק. אז רקדתי והרקדתי. 

"כן, זאת ממש שיטה", כפיר מסביר לי. "אנחנו מצליחים לייצר סביבנו בועה, מרחב שהוא חיובי וקליל. אנחנו עוברים ממקום למקום והבועה איתנו, וכל מה שקורה בבועה סביבנו – מותר שם. כבר בשש הדקות הראשונות מהרגע שמתחילים אני יודע מה יקרה. אני קורא לזה 'הדופק של הקבוצה'. אני שם כל מיני שירים ועושה כל מיני תרגילים. מהר מאוד אפשר להבין מי הולך לזרום איתך בקלות, מי יצטרך רגע, ועם מי צריך לעשות משהו שישחרר אותו כדי שיגיד 'יאללה, למה לא. אולי אני אלך על זה היום'".

■

ואני אשכרה הולכת על זה. עם המון ביישנות, בלי היכרות עם הקבוצה, אני מוצאת את עצמי רוקדת ברחובות תל אביב, כשבחור בתלבושת זרחנית מוביל ומרקיד את כל החבורה, ואנחנו מרקידים אחד את השני. אנחנו עוברים על רחוב דיזינגוף, בין הברים, רוקדים מול כל האנשים. תוך כדי אני מבחינה שהמפעילים של 'גורו זוזו' גם נותנים אוזניות לצופים נלהבים, ומזמינים אותם להצטרף לחוויה. נוצרת איזו דינמיקה שמחה – דינמיקה לא קלה לעיכול, מודה – אבל איכשהו בגלל שהיא מדבקת, אני רוקדת. 

משפחה שעוברת לידנו נסחפת גם היא בהתלהבות. אחד מהם, זה שאוחז בידו בלונים עם המספר 70 (הגיל שלו ממש היום), מוצא את עצמו רוקד במרכז המעגל. המשפחה מצלמת ממרחק, והנה לכם עוד רגע של קסם טהור. שנייה אחר כך מגיעים כמה בני נוער, ואחד מהם מצטרף לרוקדים רק כדי להסתלבט עלינו קצת.

אז איך מתמודדים עם הציניות הישראלית?  

"תכל'ס – איך לא נהיה ציניים?", כפיר מסרב להתרגש. "אנחנו מתעוררים כל בוקר לחדשות הכי נוראיות, יש פה אירועים קטטוניים. הציניות שומרת ומגנה עלינו, אני הכי מבין את זה. יותר מרגש אותי לסיים חווית 'גורו זוזו' שכולם התחילו אותה עם ידיים שלובות ומבט סקפטי. אני שחקן, והדרמה לא מתרחשת כשמישהו מגיע ואומר: 'יו, שמת עליי אוזניות, איזה מגניב! אני עף איתך!'. הדרמה קורית כשבן אדם מסתכל עליי ואני רואה במבט שלו, 'תשכח מזה, זה פשוט לא יקרה'. אחרי עשר דקות הוא אומר, 'אתה יודע מה, יש מצב'. אחרי חמישים דקות הבן אדם רוקד על שולחנות. הסיפור הזה של הציניות הוא חלק ממה שאנשים מגלים – שגם כשאני מוותר עליה, אני לא נפגע. דווקא כשאני בוחר לשחרר אותה, אני מקבל אהבה, הכרה, שייכות".

■

זו חוויה מטלטלת קצת, אבל מי שזוכה לחוות אותה – זוכה באמת. בסוף, אני מרגישה שזכיתי בערב משוגע, שבסופו אני יכולה לומר: "רקדתי הורה באמצע כיכר דיזינגוף!" (כאן אני גם מבינה – אפשר להוציא את הקיבוצניק מהקיבוץ, אבל אם הוא ירים מיזם שכולל ריקודים, הוא יהיה חייב לכלול שם גם 'הורה'). ולבועה החופשית והבטוחה הזאת אחראי, אולי, הרקע של כפיר: שחקן בתיאטרון יפו ומנחה סדנאות בבתי ספר במסגרת מרכז סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. "זה היה חיבור", הוא מסביר. "להיות מצד אחד שחקן שעומד על במה ומספר סיפור, נוגע באנשים. מצד שני, בבקרים, לומד איך להנחות מעגלים. למדתי איך לתת לקולות מושתקים להתבטא, לפעול עם התנגדויות, למסגר דברים בצורה בונה וחיובית ומתקשרת, ולעשות את זה ברגישות. ה'גורו זוזו' זה קצת החיבור. זה לבוא ולהגיד לקבוצה: בעוד שלוש דקות מי שפה ייצא איתי להרפתקה. לא חייבים לרקוד, אבל כל אחד ימצא את מקומו. כשאתה בא עם הידיעה הזו ואתה קשוב לקולות שעולים בקבוצה, המון יכול לקרות. במיוחד כשאתה יוצא לרחוב והכל כל כך חי".

■

את היוזמה המרקידה הזו הקים כפיר עם שותפו, דניאל פריידלין (או כמו שב'גורו' קוראים לו, דן-דן) בתקופת הקורונה, כשהרחובות היו פחות חיים. "בין הסגרים היינו עושים אירועים של עד עשרים איש בחוץ. ללא מגע, עם חיטוי של כל הציוד, מסכות. עמדנו בתנאים. לא היו פאבים, מסעדות, מסיבות או איפה לרקוד. לא היה כלום, הכל היה סגור. אנחנו היינו הדבר היחיד בערך שנע ברחובות, בקבוצות קטנות ובקפסולות. אנשים היו באים אליי בסוף בידיים רועדות: 'אתה לא מבין איפה הייתי לפני שהתחלתי את הדבר הזה. בתהום, בחושך, לבד. נתת לי להרגיש שיש חיים בחוץ, שיש תקווה ושיש אור בקצה המנהרה'. נראה לי ששם הבנתי למה כל כך חשוב להמשיך את זה. זה פשוט צורך קיומי, להרגיש חלק ממשהו ולהיות ביחד". 

הַבְּיַחַד הוא אולי צורך קיומי, אבל את הביחד עם הקיבוץ ו'גורו זוזו' כפיר דחה במשך לא מעט זמן. רק אחרי 70 אירועים שקיים, אחרי שכבר צבר ביטחון, הוא העז לחזור עם המדונה והתלבושת הביתה. החזרה הזאת הייתה מעין תיקון, או סגירת מעגל. "בסיום אחד הסבבים בסאסא מצאתי את עצמי אומר לנערים – 'שתדעו, לפעמים יהיה לכם חשק לרקוד, לשיר, לעשות כל מיני דברים שאנשים מסביב יסתכלו עליהם בחצי עין. תדעו שמותר לכם. הנה, מה קרה כשרקדנו בקיבוץ? קיבלנו חיוכים, צילמו, מחאו לנו כפיים, הצטרפו. בכל פעם שיש לכם משהו שמח להוציא, תפתחו את הלב ותמצאו את האומץ לבטא אותו. אם הכוונה טובה – מגיע לה לפגוש את העולם'. אם מישהו היה אומר לי את זה בכיתה ח', זה היה עושה לי טוב". 

מה קרה בכיתה ח'?

"זו תקופה שפחות הסתדרתי חברתית בקיבוץ. דינמיקות של נערים. אני לא הנער הראשון שהתמודד עם חרם או עם קשיים חברתיים, לכן זו מתנה גדולה עבורי להתעסק בחיבור בין אנשים. זה קשור בוודאות לכך שהיו ימים בהם לא היה לי עם מי להיות. אני מרגיש שליחות כל כך פנימית ובוערת, והרצון לעשות אימפקט משמעותי מול כל מי שאני פוגש הוא עצום". 

כשהוא מדבר על אימפקט, הוא מתכוון למעשה למשהו רחב בהרבה – החלום הכי גדול של כפיר הוא להפעיל גם קבוצות של חרדים, ערבים, ובכלל – את המגוון הרחב של כל האוכלוסיות שחיות פה, ובסוף לאחד קצוות. "שמת לב באיזה צבע התלבושת? כחול וכתום. פעם היו על המכוניות סרטים כחולים וסרטים כתומים, בגלל ההתנתקות. זה היה כאילו המדינה התחלקה לשניים. המטרה שלי הייתה קודם כל לחבר בין שני הצבעים, לשים אותם ביחד ולראות אותם משתלבים. להעניק לאנשים הזדמנות לראות את המשותף בינינו, אחר כך לחשוב מה עושים מכאן".

את הריאיון אני מסיימת במרפסת האופן-ספייס, צופה על השקיעה, חושבת על החוויה שעברתי ועל הריאיון. חושבת מה היה קורה אילו היה גורו-זוזו בקיבוץ שלי, או לצורך העניין – במדינה, ומבינה שהדברים יכלו להיות רגועים וחיוביים יותר, ושאולי זה בעצם שווה ניסיון. בסוף, גם כתום וכחול הם צבעים משלימים.