לעולם לא מאוחר מדי

אתחיל מהסוף – היה תענוג! כן, למרבה ההפתעה נהניתי מאוד מהריצה עצמה. סיימתי חמישה קילומטרים ללא קריסה כללית, שהייתי בטוחה שתתרחש. ערב לפני המרוץ כמעט הזמנו לנו מסאז' בספא של המלון. חשבנו שנזדקק לו עם סיום הריצה, אך רחצה בים המלח וציפה על הגב במים המלוחים הספיקו לחלוטין. 

שנים רבות אני מתכננת לרוץ, לעשות כושר, להתגמש, להתחזק. מתחילה פה ושם – הליכות, התעמלות כזו או אחרת, יוגה, פילטיס, שחייה. מנסה לרוץ ומתעייפת מאוד כבר אחרי חמישים מטרים. עד שלפני כחצי שנה נולדה לה בקדרים קבוצת ריצה לנשים. המאמן גרי ואשתו קים מפעילים את הקבוצה בהתנדבות מלאה ומכל הלב, עם הרבה הומור וטונות של עידוד. כשקמה הקבוצה חשתי שנפתחה במיוחד בשבילי – הנה הדחיפה שהייתי צריכה, הטריגר להתמדה ולהתקדמות. ואכן, מהר מאוד התברר כי הקבוצה היא גורם סוחף. המועדים הקבועים לאימון מצמצמים התחמקויות והאנרגיות הקבוצתיות ממריצות.

כשהביא המאמן לידיעת הקבוצה רשימה מכובדת למדי של תאריכים למרוצים שונים ברחבי הארץ (למען האמת, לא ידעתי שיש כל כך הרבה), הלהיב אותי במיוחד מרוץ ארץ ים המלח. כפי שצפיתי מראש, הצלחתי בקלות רבה להדביק בהתלהבות גם את אישי. נרשמנו למרוץ, הזמנו מלון באזור לכל סוף השבוע (אם כבר אז למה לא להנות משאר המנעמים שיש לאזור המקסים הזה להציע) והתחלנו להתאמן שנינו יחד – אימון ייעודי כהכנה למרוץ – בנוסף לאימוני הקבוצה.

היו מהמורות בדרך, שלבים שהביאו אותי לידי ייאוש ורגעים שהייתי בטוחה שלא אוכל להשתתף. זה התחיל בכאב חזק בברכיים שלא עבר גם לאחר מנוחה של כמה ימים. יכולתי להמשיך לרוץ עם הכאב כי כל כך רציתי לצלוח את האתגר, אך חששתי לגרום לעצמי נזק בלתי הפיך. ההבנה שיש סיכוי שאאלץ לוותר בסופו של דבר, דכדכה אותי – סתם שילמתי על המרוץ, סתם העזתי לקוות, סתם דמיינתי את עצמי חוצה בריצה קלילה את קו הסיום – וככה על הדרך, תרמתי גם להורדת מצב הרוח של אישי שהתאמן איתי וצפה בי נכנסת לקיפאון עמוק ברגעי הייאוש, מפסיקה לחשוב בצלילות ומנבאת לעצמי תבוסה מפוארת. אבל הוא, כמו שהוא, בכלל לא התייאש ממני ולא מהמצב. הוא היה משוכנע שארוץ בסוף, ואמר לי בגישתו האופטימית האופיינית "מקסימום, גם אם לא תרוצי, יהיה לנו סוף שבוע מדהים בים המלח, מה רע"?

חיפושים באינטרנט, חיפושים בספרים, התייעצויות עם אנשים, משחות הומאופטיות להרגעת אזורי הכאב, מנוחה ותקווה, יציאה לאימון והנה הוא שב, הכאב הארור בברכיים, לאחר בדיוק דקה של ריצה. ושוב אכזבה וייאוש, רק עמוקים יותר. אני מוחה על הכוחות שחברו יחדיו כדי לחבל לי במרוץ והאיש מדרבן וממשיך לרוץ "אז תלכי, אל תפסיקי, גם הליכה היא אימון טוב". אבל אני כבר נטועה במקום, הראש באדמה ולהרגשתי כבר אין טעם להמשיך. גוערת בעצמי: איפה היית כל השנים? מה נזכרת בגיל שישים להתחיל להזיז את עצמך בעוצמות שהגוף כבר לא מכיר ומן הסתם כבר לא כשיר לעמוד בהן?! אך בכל פעם מתאוששת מחדש. התקווה לצלוח מחסום פיזי ונפשי חזקה מהייאוש ובתמיכת האיש ממשיכים להתאמן, הוא בריצה ואני רוב הזמן בהליכה, תוהה איך אוכל לעבור בזמן אמת מהליכה לריצה של חמישה קילומטרים רצופים. ריצה של חמישה קילומטרים, יאמרו רצים ותיקים, היא ממש שום דבר. אך בשבילי היא אתגר ענק.

והנה הגענו לרגע האמת. מעט לחץ והרבה התרגשות. לאחר ארוחת בוקר קלילה מאוד וללא קפה (אתגר בפני עצמו), יצאנו לנקודת ההזנקה והצטרפנו להמון הרצים שכבר עמדו שם ונראו נרגשים ודרוכים ממש כמונו.

בהינתן האות התחלנו לרוץ, דבוקה גדולה של אנשים, בגישושי ריצה ראשונים. די קשה בהתחלה בגלל הצפיפות, לכן עוברים למעין הליכה-ריצה סבלנית. אט אט נפתחות השורות, נפערים מרווחים, הדבוקה מתפרדת וכל אחד מתאים עצמו לקצב הפנימי שלו. רצנו על סוללת עפר ומלח לתוך הים אל מול ההרים של ירדן, בנוף מרהיב. רצתי בקצב שלי, לאיטי, כשמסביבי רצים גברים, נשים וילדים, חלקם בקבוצות וחלקם בבודדים. לעיתים הולכים, ומהם שרק רצים – מהר או לאט, משוחחים תוך כדי ריצה, או שותקים ומביטים, חמושים באוזניות או קשובים לרחשי הסביבה. יש שעוצרים בשולי הסוללה, מצלמים, מתפעלים, משיבים נשימה וממשיכים. באוויר מרחפת תחושת התרוממות רוח, חוויה משותפת ועם זאת מאוד אישית: כולם באותו עניין, נעים באותו מסלול. יצאנו יחד מקו ההתחלה ונסיים באותו קו סיום. כולנו בחולצה זהה – חולצת המרוץ. ועם זאת, כל אחד רץ לעצמו עם החששות והחלומות שלו. יחד ולחוד במרחב, במסלול ובאתגר.

כפי שנדברנו מראש, לאחר כמה מאות מטרים מתחילת המסלול, עזב אותי האיש לעצמי ולקצבי ושעט קדימה. לא התכוונתי להשאיר אותו לידי, לרוץ בקצב שלי, שבשבילו הוא כמעט הליכה. רק השבעתי אותו שכשהוא מגיע לקו הסיום, שיהיה מוכן עם המצלמה וינציח עבורי את רגעי הניצחון שלי. היה משהו נעים בריצה משוחררת ממחויבויות, מכתיבה לעצמי את הקצב, חולפת על פני רצים אחרים והם חולפים על פני, מחייכים אלי. בנקודה מסוימת על הסוללה ראיתי שלט המציין שעברתי כבר שני קילומטרים. "לא רע", חשבתי, "עדיין לא התחלתי להתעייף ונשארו לי רק שלושה קילומטרים. הנה זה קורה"! קצת רוח, קצת שמש וקצת עננים, מישהו סידר לנו מזג אוויר אידיאלי ליום הזה. כבר בתחילת הריצה גמלה בליבי ההחלטה שלמרות שמותר ללכת מדי פעם ויש רצים שאכן עושים כך, אני אעבור את המסלול כולו בריצה. אם כבר באתי עד כאן כדי לרוץ הרי מוטב שארוץ. לאורך הריצה שמרתי על קצב מתון. רק כשהגעתי קרוב לנקודת הסיום וזיהיתי את האיש עם הטלפון מוכן לצילום, נתתי ספרינט למען התיעוד וגם כי פשוט יכולתי.

אז מה היה לנו שם: ריצה בנוף משגע, סוף שבוע נהדר באזור קסום, טיולים במדבר האהוב עלינו, רחצה ומדיטציה בים הנמוך ביותר בעולם, רכישה צנועה של כמה מוצרים נחוצים לריצה, תגלית משמחת של מקום חמוד לאכול ("בדולינה" בעין גדי). ואני, יותר מכול, הרווחתי את הגילוי שאני יכולה, שאני גם רוצה, שזה כיף, שלא איחרתי את המועד ושלעולם לא מאוחר מדי.