אלוהים שלי

זה היה בכיתה ד', בחיפה. דוב זיו, שקראנו לו בחרדת קודש 'מורי', לימד אותנו את פרק י"ח בספר 'מלכים א'. דוב ידע לחבר היטב את המקרא לגיאוגרפיה והסביר ש"כל זה קרה ממש כאן, קרוב, ב'מוחרקה', על הכרמל".

מה שקרה שם הייתה 'פרשת אליהו ונביאי הבעל'. לא קשה להבין שהעובדה שבמרכז הפרשה עמד אליהו, גרמה לי לא לשכוח את אותו שיעור: סמוך לנחל קישון היה מבחן מעשי, איזה אלוהים הוא אלוהים באמת – אלוהים של אליהו או אלוהים של נביאי הבעל: כל צד בנה מזבח, כל צד שם עליו עצים, כל צד שחט פר והניח על העצים. אבל את העצים לא הדליקו! זה היה המבחן: איזה אלוהים ידליק את האש.

כמו בסיפור ערוך היטב, נביאי הבעל היו ראשונים. כמעט יום שלם הם קראו, התפללו, התחננו לאלוהים שלהם והוא לא הדליק אש. ואז הגיע תורו של אליהו, שלפי הסיפור פנה לאלוהים ואמר: "ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ; וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי, אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי, וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה, כִּי אַתָּה ה' הָאֱלֹהִים".

כדי שהמבחן לא יראה 'קל מדי', כמו בסיפור ערוך היטב, אליהו ועוזריו שפכו על המזבח וסביבותיו הרבה מים. ואז… אז משה בְּרַם הג'ינג'י זרק לחלל-הכיתה: "לא מים! הם הביאו נפט מהריפיינרי!" (בתי-הזיקוק שליד חיפה). הכיתה התפוצצה מצחוק, ודוב, שידע להעריך בדיחה טובה, צחק איתנו.

בשטח המבחן, לפי הסיפור, אלוהים שלנו נענה והדליק את האש ואז שחטו את נביאי הבעל.

לא הייתי תלמיד טוב, רוב המורים תארו אותי כ'ילד קשה'. דוב, כשהיה מדבר עלי עם אמי, היה מלטף לי את הראש. הוא ידע שאבי נפטר כשהייתי כבן שלוש והיה אומר: "חסר לילד חיבוק של סבתא ושיעור של סבא". ל'ילד' (כלומר, לי) לא היו לא סבתא ולא סבא.  מה שעשו כאן, לנביאי הבעל, על יד נחל קישון, עשו לסבא וסבתא שלי, שם, בפולין. סבי וסבתותי היו חסידים. סבתא ביילה-רחל וסבא ישראל-דוב סַ"ט, מהעיר זדונסקה-וולה בפולין, היו חסידי גור, שניהם הלכו לעולמם לפני שעלו, ברוב דמוקרטי, הנאצים. סבתא רחל וסבא אהרון פוקסמן מהעיר קוברין (היום בלארוס) היו חסידי סלונים. כל חייהם עשו סבי וסבתותי מה שהאמינו שהיה: 'הַטּוֹב בְּעֵינֵי יְהוָה', והקפידו למלא אחר הוראות התפעול שנתנו להם הרבנים. מה קרה כשהגיעו הרוצחים? אני יכול רק לדמיין: סבתא וסבא פנו לגורם היחיד שלדעתם צפה בהם כל הזמן והיה יכול לעזור – לאלוהים. אין לי ציטטה מדויקת, אני מאמין שהייתה שם זעקה נוראית, קרוב לוודאי שביידיש: "גאָטניו", ואולי בפולנית: "Boże Mój".

מה שברור, שלא כמו בסיפור ערוך היטב, בניגוד לסיפור שבמקרא, מי לא בא?  אלוהים!   

לכן אני לא מאמין באלוהים של אלו שמתחזים להיות סוכניו על פני אדמות ושקוראים להם 'רבנים'. השנים האחרונות מוכיחות – הַגְּדוּלָּה ברבנות איננה פונקציה של אימוץ של עקרונות בסיסיים של היהדות כמו 'ואהבת לרעך כמוך', ולא של העצמת הדרישה מהעוקבים אחריהם למלא אחרי עקרונות אלו. היא פונקציה של הקצנה בדרישות לקיים, בגדול ובפומבי, זוטות כמו 'נגיעה' ו'כיסוי ראש' (לאחרונה, פושעים שמגיעים לבית המשפט מיד חובשים כיפה, כי זה, אוטומטית, הופך אותם מפושעים ליהודים שומרי מצוות).

מי מתקבץ סביב הַגְּדוּלָּה הזו? הרעשנים והרשענים – קוזאקים בני דת משה, שמפיצים באמצעות טרור את מה שהם מסמנים כ'תורת ישראל'; דוגמה לכך הוא המקרה שארע ביישוב "דתי" – צעירה שעלתה לאוטובוס ולא התיישבה, כראוי לנשים, בספסל האחורי, מיד התנפלה עליה חבורה של לובשי בגדי יהודים והחטיפוה מכות, ולא קם אחד לזעוק: "יהודים!, רחמים!", כי לקוזאק היהודי ברור שלמכות לאשה יש 'פטור' מ'נגיעה').

אגב, 'נגיעה' בתקופתו של הרב קוק (אברהם יצחק הכהן), שנתן את ברכתו ל'בני עקיבא', בנות ובנים ב'בני עקיבא' רקדו יד ביד במעגל אחד. אבל היום, אתה לא נחשב מספיק 'רב' אם אתה לא דורש דרישות יותר קיצוניות. אין פלא שילדי הקוזאקים בני דת משה לא חושבים לרגע שאם מעשיהם ראויים על פי היהדות, הם צריכים לחכות שאלוהים ידליק את האש, ולא הם, במו ידיהם, כשהם הולכים לשרוף תינוק פלשתיני.

נסו לדמיין איך היה מגיב אלוהיו של אליהו, אם היה שומע את היהדות על פי המאזוז ההוא, שנתנו לו במה בכל רשתות הטלוויזיה. משה רבנו היה 'כבד פה' כדי שדברים כאלו לא יצאו מפיו.   

אלוהים שלי הוא האלוהים של ההדיוטות, שעדיין חוקרים איך נוצר היקום ואיפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר. אלוהים שלי לא משקיף עלי כל הזמן ולא מנהל ספר חשבונות של מה עשיתי ומה לא. אלוהים שלי לא דורש ממני להתפלל אליו באופן קבוע. אלוהים שלי יודע כי גם בלי כיפה וציציות הוא בליבי, ואני מאמין בו ושבשעת צרה גדולה, כמו שעשו סבתא וסבא שלי, אני אקרא לעזרתו.