fbpx

ניסיוני להיות ימני

האזינו לכתבה
Getting your Trinity Audio player ready...

נולדתי בחיפה, התחנכתי בסביבה פועלית-הומניסטית. כשהייתי בכיתה ז', בקיבוץ גבת, התגלה שקבוצה קטנה של בני כיתתי, בהם אני, "סחבו" שזיפים ממטע ליד נהלל. מחנך הכיתה שלנו – חיים לוצקי, העביר החלטה בוועד הכיתה ונאלצנו להתייצב בפני בעל המטע, להתנצל ולעבוד אצלו מספר ימים, אחרי שעות הלימודים, כדי להשיב את ערך הגניבה.

אחרי השירות הסדיר בצה"ל ריכזתי את סניף 'בורוכוב' של 'הנוער העובד' בגבעתיים, שם ניסיתי להפיץ את תפיסת העולם עליה גדלתי. מיד אחר כך הצטרפתי לזוגתי – אראלה, בקיבוץ גדות שעל הגבול הסורי. בששת הימים הייתי קצין בחטיבה 3 ואחרי יום הכיפורים, מששוחררה החטיבה, התבקשתי והצטרפתי, בהתנדבות, ליחידת 'אית"ן', לאיתור נעדרים של חיל האוויר, בה הגעתי, לימים, לתפקיד סגן מפקד היחידה, בדרגת סא"ל.

תחת ראש הממשלה נתניהו, נתנו לי להבין שאני בצד הלא נכון. שאני "בוגד".      

מפקד חיל האוויר אביהו בן-נון (משמאל) לא מוצא כותפות לשים עליהן דרגת סא"ל לאלי סט (במרכז). צילום: פרטי

תוצאות הבחירות האחרונות הביאו אותי לבדיקה עצמית: האם אני טועה? אולי יש היגיון בהחלפת צד? שיחות עם חברים "ימניים" לא תרמו. הדבר היחיד שממש מבדיל אותם מה"שמאלנים" היא תפיסת עולם שביסודה פחד, שגורמת להם אי אמון בהסדר, כלשהו, עם הפלשתינים. ואז פניתי לעבר, לבדוק האם בשמאל יש תועלת כלשהי.

כשהבריטי הציע והאו"ם, בכ"ט בנובמבר, אישר את תוכנית החלוקה, אף אחד מהיהודים לא אהב אותה. כולנו היינו בטוחים ש"מגיע לנו יותר". הימין התנגד, הם רצו לחכות עד שתהיה הצעה טובה יותר. למזלנו, השמאל (בן גוריון), שהיה אז הרוב, מיד הכריז על הקמת מדינה יהודית, זו שיש לנו עד היום. הפלשתינים, בעזרת מדינות ערב, פתחו במלחמה, נוצחו ולא קיבלו, אפילו לא את מה שהציעו להם בתוכנית החלוקה. צדקת השמאל הוכחה! ללא החלטת השמאל, יתכן שעד היום לא הייתה מדינה יהודית והיינו מחכים להצעה יותר טובה.

שנים לפני כן, ארגוני השמאל שביישוב היהודי עשו פה צעדים כדי שיהיה בסיס איתן למדינה. למשל הקמת יישובים בכל חלקי הארץ; אני בטוח שאני לא צריך לספר לאיזה צד השתייכו רובם. צריך היה, גם, מערכת בריאות ותחבורה ציבורית ומערכת פיננסית שתהיה לנו בה שליטה. לצערי, לא הצלחתי לגלות מה עשה הימין, כארגון, כשהשמאל, באמצעות ההסתדרות הכללית, הקים את בית חולים 'העמק' (שנחנך במקומו הנוכחי ב- 1930) ו'בלינסון' (1936) ואת הקואופרטיבים לתחבורה: 'אגד', 'שחר', 'דרום יהודה' (שתחילת פעילותם כבר בשנות ה-30), ו'קופת-מלווה וחסכון של העובדים' (1925), שב-1951 הפכה להיות בנק הפועלים.

מיד אחרי ההכרזה על הקמת המדינה נכפתה עלינו מלחמת העצמאות, שאנחנו נוטים לחלק אותה למבצעים: 'נחשון', 'הראל', 'יפתח', 'עובדה' ודומיהם. מי שביצע את המבצעים היו הארגונים השמאלניים – הפלמ"ח וההגנה. תנסו, אבל פשוט אין ולו מבצע אחד שהייתה לו השפעה מכרעת על תוצאות המלחמה, שנערך ע"י ארגוני הימין – האצ"ל או הלח"י.

לאחר אותה מלחמה היה בשליטת הקיבוצים, בעיקר קיבוצי 'הקיבוץ המאוחד', גוף הלוחמים המנוסה והחזק ביותר באותה תקופה – הפלמ"ח, אבל משהחליטה הממשלה (שוב, בן גוריון) שבמדינת ישראל יהיה רק צבא אחד, הפלמ"ח, שדמוקרטיה אמיתית זרמה בדמו, התפרק מרצון ולוחמיו הצטרפו לצה"ל.

הימין אוהב להתגאות בהתנחלויות שהקים, אבל עוד לפני המהפך של בגין, בזמן ממשלות השמאל, הוקמו ההתנחלויות הראשונות: בסוף אוגוסט 1967 אישרה הממשלה את הקמת היישוב המוכר כיום בשם מרום גולן, בסוף 1967 הוקמה היאחזות הנח"ל גשור, בינואר 1968 עין זיוון ובספטמבר אותה שנה מבוא חמה; וכן הלאה בבקעת הירדן ושולי מדבר יהודה: גלגל, ייטב, מעלה אפרים ומשואה (1970), חמרה ומצפה שלם (1971), גיתית ומכורה (1973), מעלה אדומים ופצאל (1975) וכן הלאה.

מה שכחתי? כן! כבר ב-1968, על פי 'תכנית יגאל אלון' שבקעת הירדן תישאר, לעד, בשליטת ישראל, הוקמו ארגמן, מחולה וקליה. 

בקליה הייתה לי הזכות להיות, בתחילת 1969, כמלווה של גרעין של הצופים לגדות. ההיאחזות הייתה במחנה 'הלגיון הירדני', בחוף הצפון-מערבי של ים המלח. ביום ערגו ערוגות ושתלו בהן ירקות ובערבים ניסו לנהל חיי תרבות.  באחד הערבים הוזמן להרצות תושב יריחו. כשגמר להרצות על ממצאים ארכיאולוגים ביריחו, התפתחה שיחה חופשית על ענייני דיומא. אחד הנח"לאים שאל: "איך מרגישים הפלשתינים אחרי תבוסת ששת הימים?". "זיפת!", קיצר המרצה. "ומה בתוכנית שלכם?", הקשה הנח"לאי. התשובה של המרצה הייתה "בומבה" לתודעה שלי ומכרעת בתפיסתי לגבי "ימין או שמאל": "סבלנות", הוא ענה; "אתם, היהודים, אלפיים שנה אומרים – בשנה הבאה בירושלים הבנויה. בשבילנו, הפלשתינים, זו רק שנה שנייה. סבלנות, זו התכנית שלנו, ונחישות בלחימה על זכויותינו, עד שנסלק אתכם, ממש כמו שאתם סילקתם את הבריטים…".

עכשיו, בדמיוני, אני רואה שוב ושוב את אותו מרצה פלשתיני והוא מהרהר: "היה ברור שבסוף הם יפוררו את הדבק שחיבר ביניהם, ממש כמו אז – בבית הראשון ובשני…".

  • בתמונה למעלה: התעודה המאשרת שאני עולה ממחלקה (כיום כיתה) ב' למחלקה ג'. תאריך התעודה 30.6.1947, לפני קום המדינה כמובן. למדתי בבית ספר שהשתייך לרשת ה"שמאלנית" הארצית של "בתי ספר לילדי עובדים" (מה שנקרא היום "פועלים"). רשת מקבילה, ימנית, כמובן לא הייתה. רשת זו של בתי ספר פוקחה ע"י "הוועד הלאומי" שהיה הרשות המבצעת של הישוב היהודי בא"י, שמ- 1928, הוכרה ע"י השלטון הבריטי. מי התנגד לוועד הלאומי? אגודת ישראל והחרדים!    

אולי יעניין אותך גם:

עייטא א-שאב ויקיפדיה
ממרפסת ביתי אני רואה את לבנון
היו ימים בהם עדנה קלו ליבנה חשבה שהשלום אפשרי....
Hamas_gunmen_storming_kibbutz_in_so רשות הכללuthern_Israel
על נהרות בבל
"תדבק לשוני לחכי אם לא אזכור להזהיר אתכם...
ezgif-5-b72dbf21ab
תם ולא נשלם
"גם בעת הזו מגמגם בקרבי החשש מאופן אכיפת...

Education Template