מאסתם במופעי החנוכה הממוסחרים והמשמימים שרצים על הבמות מדי שנה? יש לנו חלופה איכותית ומסקרנת במיוחד עבורכם; כזו שאפילו לא תצטרכו לשלם תמורתה – בדצמבר הקרוב יעלו תלמידי בית הספר 'ברנקו וייס ע"ש אנה פרנק' בסאסא את המופע השנתי שלהם, והפעם מדובר בלא פחות מ'אליפים', שעובד על פי רומן הנעורים המיתולוגי של אסתר שטרייט-וורצל.
'אליפים' מספר את סיפורו של רוני, שמצטרף לפנימייה חקלאית בשנות השישים של המאה הקודמת, ונאלץ להתמודד, לצד חבריו הצעירים, עם התעללות של תלמידי השכבות הבוגרות. ההפקה (המרשימה והמורכבת, יש לומר), היא פרי שיתוף פעולה עתיר משתתפים ורחב היקף של כמה ממגמות בית הספר: שחקני המופע הם תלמידי התיאטרון; תלמידי מגמת המוזיקה מופקדים על האספקטים המוזיקליים, כמובן; לעבודת הוידאו-ארט המוצגת על הבמה אחראים תלמידי מגמת התקשורת. כיאה לבית ספר רב-תרבותי, משתתפים בהפקה זו תלמידים מקיבוצי הגליל העליון, מהמושבים של מרום הגליל, מכפרי האזור – ביניהם פסוטה וריחניה, לצד מצפה הילה, כפר ורדים, מעלות וצפת.
נו, הסתקרנתם? לשמור לכם כיסא? באיזו שורה?
אצלנו אין דבר כזה, פשלה
"בגלל האופי של קבוצת התיאטרון, שהיא גדולה, אנרגטית ומחויבת מאוד למקצוע, רציתי שההצגה תעסוק השנה בחבורות", מספרת הבמאית, אירית רצ'בסקי. "'אליפים' מדבר על בני נוער וגם על עניין הרב-תרבותיות, שקשור מאוד לאופי בית הספר שלנו". עניין נוסף שביקשה רצ'בסקי להטיל עליו זרקור הוא נושא ההשתייכות לקבוצה, וליתר דיוק – המחירים שנדרש היחיד לשלם בעבור ההשתייכות הזאת. גם נושא ההתעמרות של ותיקים בצעירים זוכה ללא מעט בולטות. "יש בכך ביקורת על מצבים בהם אדם מקבל כוח ומנצל אותו כדי להתעלל במישהו או לנדות אותו", היא מסבירה.
בעוד עלילת הסדרה הטלוויזיונית 'אליפים' שיצאה לפני כעשור הועתקה לשנות האלפיים, העבירה רצ'בסקי את סיפור המחזה לשנות השמונים, אז יצא הספר לאור; בחירה אמנותית שנעשתה על מנת להעצים את מקומה ומשמעותה של הקבוצה בחיי היחיד, לצד הנתק היומיומי אשר נכפה עליו אותם ימים מהמשפחה. "בתקופה ההיא לא היה טלפון נייד או את היכולת להיות רחוק ולהרגיש קרוב, כמו היום", היא מחדדת; "מה שיוצר מצד אחד את הגיבוש הקבוצתי, אך מאידך גם את תחושת הבדידות".
העלילה הבדיונית המתרחשת במופע הצריכה מתלמידי 'אנה פרנק' להתוודע אל שלל גאדג'טים ישישים, כמו טלפון ציבורי או טרנזיסטור ("הם אפילו לא יודעים איך להגיד את זה!", אירית מבהירה). גם לפסקול המופע ניחוח אייטיזי מובהק; ילוו אותו שיריו של יהודה פוליקר – יוצר מוביל, אמנם, זה עשורים רבים, ולא רק בשנות השמונים, "אבל את ראשית דרכו מאפיין הפסקול של 'בנזין', שמאוד מזוהה עם התקופה", אירית אומרת. "בהתחלה חשבנו לקחת משיריו של אהוד מנור", מגלה לי לילך בר, האחראית על הצד המוזיקלי של המופע, "אבל הרפרטואר שלו עצום ולא הצלחנו להתכנס לכך, ובסוף, גם צריך שהשירים יקדמו וישרתו את העלילה". ההפקה השתדלה להימנע ככל האפשר משימוש בלהיטים הלעוסים לעייפה, כמו 'יום שישי את יודעת' או 'התחלה חדשה' (למזמזמים: "זהו הזמן, זה היום, זה הרגע, החופש קורא לי מכל הכבישים!"); ועדיין, שירים רבים ומוכרים של פוליקר שזורים במופע, חלקם נוצרו רק בשנות התשעים ואפילו האלפיים. לאחדים מהם הופקו עיבודים ייחודיים המשמרים את סגנון התקופה, לצד 'מש-אפים' (שירים המשלבים בתוכם שירים אחרים) שמין הסתם הולכים להעיף לכם את הסכך.
בהרכבים של מגמת המוזיקה משתתפים תלמידי י' ועד י"ב, כשהבוגרים ביניהם חונכים את הצעירים, מעודדים ותומכים. מרבית עבודת העומק נעשית בחזרות נפרדות מהתיאטרון, בכדי להגיע לרמת ביצוע ודיוק מקסימליים, ורק בשבועיים האחרונים מגיע האיחוד המיוחל בין האומנויות, והקסם מתרחש.
הפסקול המלווה את המופע הורכב בעבודה משותפת של כמעט כל הצדדים המעורבים בהפקה: מורים ותלמידי מגמות המוזיקה והתיאטרון יחדיו. ולא רק בהיבט זה זוכים המוכשרים הצעירים לתרגל ענווה מקצועית ושיתוף פעולה. "תלמידי מגמת מוזיקה לומדים שבמופע מהסוג הזה המוזיקה שהם יוצרים משרתת את התיאטרון", אומרת לילך; "כך הם לומדים להתאים את עצמם לצרכים של ההפקה והמופע, ולהניח את האגו בצד".
עם כל הצניעות והענווה, גם השנה תלווה מוזיקלית את המופע תזמורת נגנים חיה. "אנחנו אוהבים את כל מה שקורה בלייב מול הקהל", אומרת אירית; "בבית הספר שלנו אין שימוש בפלייבקים, ואין דבר כזה להקליט. אנחנו לא הולכים על הקטע של שלמות אלא על החוויה של הקהל, שהיא חד-פעמית – עם השחקנים, עם הנגנים, עם הרקדנים, עם הזמרים. כל דבר שקורה הוא מבחינתנו לטובה. אין דבר כזה פשלה. דברים יכולים להשתבש, והתלמידים צריכים להתמודד איתם בצורה הכי טובה".
עוד קצת שיעורים בענווה
מממ… תיאטרון. מדמיינים מאבקי אגו? מלחמות בחדרי החזרות? תדמיינו שוב. "מגמת תיאטרון היא אולי המגמה הכי מגובשת בכל בית הספר", מספרת לי אוריה זגדון, תלמידת כיתה י"ב במגמה, שבמופע מגלמת את דמותה של אילנה. "הדינמיקה בין המשתתפים מעולה. תכל'ס, מה שגיבש בין כל תלמידי המגמה היה המחזמר 'רוחות הצפון' (ע"פ 'הכוכבים של שלומי', כ.ו.א.) שהעלו תלמידי י"ב בשנה שעברה. את נמצאת עם אותם אנשים מהבוקר עד הערב, עובדת איתם, וזה לא שאת סובלת – זה משהו שאת בחרת וכיף לך בו". אם בגיבוש והתחברות וקשירת קשרים עסקינן, אוריה עצמה לקחה את העניין עד הקצה – היא גם מצאה בחזרות ההן, של שנה שעברה, אהבה: נבו, שמגלם השנה את מיכה, בן זוגה של אילנה (אוריה – זוכרים?) בהצגה.
אבל לא רק רומנים, גם חברויות אמיצות נולדות תוך כדי העבודה. החבר'ה הצעירים האלה דואגים לעודד, להרגיע, להרים האחד את השני; "יש לנו חימום לפני כל חזרה, וככה כולם נכנסים לאנרגיות. אין דבר כזה שמישהו לא משתתף. מכניסים את כולם, תמיד, גם אם עוצרים לרגע ונותנים למי שצריך שנייה לנשום". והחיבור הזה זולג גם אל תלמידי השכבות הצעירות במגמה, שלוקחים גם הם חלק במופע. "זה משפיע על המון מעגלים", מספר דניאל קובנר, ביומיום מורה למדעים, ב'אליפים' איש התפאורה. "גם תלמידי י' וי"א נמצאים בסיר הלחץ הזה, וזה יוצר המון חיבורים; איזושהי הבנה של הבוגרים על האחריות שלהם. הצעירים, מצידם, מקבלים השראה מהבוגרים, ויש למידה של האחד מהשני, שהיא מאוד משפיעה".
תאמרו, ומה עם אודישנים, עם בחירת התפקידים? על התפקידים הראשיים אין מלחמות עולם?
"היו אודישנים", אומרת אוריה, "אבל במחזמר שלנו אין באמת תפקידים ראשיים. כל תלמידי מגמת התיאטרון משתתפים. כמובן שתפקידים מסוימים מקבלים יותר במה, אבל כמו שאירית תמיד אומרת – מי שמשחק טוב ורוצה להיות בולט, יהיה בולט ויזכרו אותו. בתכל'ס, הקהל לא באמת יודע מי בתפקיד ראשי ומי לא. הקהל זוכר את מי ששיחק טוב ובלט".
ברודווי פינת סאסא
אם תיקלעו בימים אלה במקרה ל'אנה פרנק', תמצאו, כנראה, טרפת של חזרות והכנות לקראת עליית המופע. "מה שמיוחד בפרויקט הזה הוא שמצד אחד אנחנו באמת שואפים לברודווי – כל מה שאנחנו עושים, אנחנו עושים ברמה מאוד גבוהה; מצד שני, מדובר בפרויקט חינוכי אדיר שמשלב בערך מאה תלמידים ותלמידות ממגמות המוזיקה והתיאטרון", אומר דניאל. "הם נמצאים בחזרות אינטנסיביות, גם בימי שישי, ומשעות אחר הצהריים עד הערב. יש בזה משהו מאוד מחשל, שמכין לקראת העולם האמיתי. בעולם האמיתי אתה לא מגיע למקום עבודה ומקבל מיד את התפקיד הכי מעניין ומרגש. אתה צריך לבנות את עצמך לאט-לאט".
מדובר בחוויית למידה מאוד מגוונת, אבל גם מאוד שלמה. "לכל תלמיד שמנגן בסקסופון או תלמידה שמשחקת, יש גם איזושהי אחריות נוספת. חלקם אחראים, למשל, על ארגון חדרי התלבושות – ומדובר בחדר הלבשה של מאה נערים ונערות, כן?", מזכיר לי דניאל. "אחרים אחראים על תפעול התפאורה, שהיא מתחלפת ולא סטטית. כך, תוך כדי עבודה וחזרות, הם גם מבינים את ההיקף ואת המורכבות של כזאת הפקה". ובקונטקסט תרבות כוכבי האינסטנט של ימינו, שנשענת על אושיות טיק-טוק ותוכניות סטייל 'The Voice' או 'כוכב נולד', בהחלט חיוני לחשוף בפני האמנים הצעירים את הקשיים האמיתיים של עולם הבידור והמחירים שגובה המקצוע. את ההכרה שעבודת האמן אין פירושה רק במה, איפור ומחיאות כפיים.
היום אנחנו כמו זומבים
אם לא ציינו זאת עד עתה, הרי שאת כל ההכנות המטורפות הללו חווים התלמידים במקביל לשגרת לימודים ומבחנים רגילה. ומדובר בתלמידי י"ב, כן? כאלה שעוד רגע נכנסים לבגרויות, ושנייה אחר כך מתגייסים לצבא. קחו למשל את אדם רוסו, תלמיד כיתה י"ב במגמות תיאטרון וביולוגיה, שבהצגה מגלם את צימבל, אחד הדלידים (תלמידי שכבת י"ב) שמתעלל בקבוצה הצעירה. אם לא די בלחץ האינטנסיבי של הלימודים, המבחנים, החזרות למופע ועבודה לצד דניאל קובנר על תפאורת המופע, משקיע אדם גם חלק ניכר מזמנו באימוני כושר קרבי. "זה דבר מאוד חשוב שאני מקפיד עליו. יש לי מטרה, אני רוצה להגיע לסיירת מטכ"ל", הוא מגלה לי. על התפקיד שהוא מגלם בהצגה הוא מספר ש"קצת קשה להתחבר לתפקיד של אדם מתעלל", אבל לתקופה בה מתרחש המחזה הוא דווקא מצא חיבור חזק. "הדור בתקופה הזו היה יותר טוב מהדור של היום", הוא אומר. "הדיגיטל של ימינו כובל אותנו, אנחנו כמו זומבים. היה יותר טוב לפני זה".
"עכשיו המחזמר אצלנו במקום הראשון", מוסיפה אוריה. "כן, יש מבחנים, עוד לא בגרויות. הבגרויות יגיעו אחרי המחזמר. אבל אנחנו מוצאים את הזמן ללמוד, בערב, או בסופ"ש. יש גם התחשבות מצד בית הספר". החלום להופיע על הבמה התמקם כבר לפני שנים במחשבתה. "בכיתה ט' בוחרים מגמות", היא מספרת, "ומהרגע שנכנסים למגמת התיאטרון, המופע זה היעד. את מסתכלת קדימה וחושבת לעצמך – עוד ארבע שנים אני אשתתף במופע של כיתה י"ב. אבל אני פה בסאסא כבר מבית ספר יסודי, אז כבר מכיתה א' אמרתי לעצמי, גם אני אהיה יום אחד על הבמה".
את רואה את התיאטרון כמקצוע לעתיד?
"בינתיים זו רק מגמה. זה מאוד חשוב לכולנו, וזה מאוד כיף, אבל בינתיים זה לא מה שאני שואפת אליו. אני חושבת דווקא על כיוון של משפטים".
בעוד רגע יעלה המסך
חרף העובדה שמדובר בהפקה מקצועית ומלוטשת לעילא, צפוי המופע לעלות על הבמות לכל היותר שש-שבע פעמים.
השקעה קצת מטורפת בהתחשב בעובדה הזאת, לא?
"מה המצב הטבעי של הצגה?", משיב דניאל. "בימינו מופע כזה צריך למכור כרטיסים ולרוץ חודשים על הבמות. השחקנים שואפים להופיע ולרגש כמה שיותר אנשים. גם המטרות שלנו הן כאלה, אבל המטרה העיקרית היא עצם התהליך החינוכי שמתרחש. במשך חודשיים-שלושה התלמידים הם חלק מתהליך שמשאיר אצלם המון חוויות, כולל את תחושת המסוגלות והשייכות שנוצרות כשאתה חלק מהדבר הגדול הזה".
ואז עולות שבע הצגות, וזהו זה. נגמר. לא יישאר פתאום מן חלל ענק?
"ברור שכן", מסכם אדם. "זה לא שאנחנו רק עולים להופיע. בסוף זה גם החזרות, העבודה הקשה. זה לא שחסר לי מה לעשות ביום, כן? אבל זה משהו שאתה מתרגל אליו, ומתאהב בו, וזה יחסר".
4 מופעים של המופע 'אליפים' פתוחים עבור הקהל הרחב:
1 בדצמבר 17:00 / 20:00
2 בדצמבר 12:00
3 בדצמבר 20:00
מעוניינים להגיע לצפות במופע? סרקו את הברקוד:
או הקליקו על הקישור: https://forms.gle/KWLjnbW2mYLd3ySD9
'אליפים', מופע המבוסס על העיבוד הבימתי של חגית רכבי ניקוליבסקי לספרה של אסתר שטרייט וורצל ועל שיריו של יהודה פוליקר.
בימוי: אירית רצ'בסקי ǁ הפקה: לילך בר ǁ עיבודים מוסיקליים: גיא שמאלי, גל מוטיוק, גליה בן סדון, יוסי מאוטנר ǁ תנועה: רוני מרסלנד ǁ תלבושות: נעה סטלמן ǁ תפאורה: לייזה זיו, דניאל קובנר, אסף גינסברג, נפתלי שרף ǁ הדרכת וידאו ארט: תלמה שוויצר שרף ǁ הדרכת שחקנים: אלמה חסון, אלון סגס
