מה לא נאמר על חגיגת הכדורגל המטורפת שנפתחת היום בקטאר? חרף אינספור הפרשיות, הקונספירציות וההאשמות, חרף אלפי הרוגים שקיפחו את חייהם בתאונות עבודה בתקופת ההכנה, חרף הזזה בעייתית של המשחקים לעונת החורף והגבלות שמחרבות למבקרים כל טיפת הנאה – חרף כל אלו, לכם, האוהדים השרופים, צפוי חודש עתיר בירה, פיצוחים, גירבוצים ובהייה אינסופית במסך. אז כמה מילים רגע לפני שאנחנו מאבדים אתכם עד ל-18 בחודש הבא.
זה שהיה שם
הכדורגלן הראשון שיצא מהגליל העליון לשורות נבחרות ישראל ולקריירה מרשימה בליגה הבכירה היה שוער העבר האגדי יחיאל המאירי (76), בן כפר בלום, שאמנם בשנים האחרונות מתגורר בגבעתיים, אך נשאר מחובר להוויה הגלילית ומגיע לבקר מעת לעת בקיבוץ בו מתגוררים עד היום אחיו, שתי אחיותיו וחלק נכבד מהשבט המשפחתי. המאירי, נשוי, אב לשניים וסב לחמישה, שימש בנעוריו כשוער של קבוצת הבוגרים של הפועל כפר בלום, ששיחקה אז בליגת המשנה. על זימונו לנבחרת הנוער לקראת משחקי אליפות אסיה הוא קרא לראשונה בעיתון; בהמשך זכה עם הנבחרת בטורניר שנערך בפיליפינים.
שנים רבות שיחק המאירי בליגה הבכירה, והגן על שעריהן של הפועל חיפה והפועל עכו. במשך שלוש עונות ברציפות זכה לתואר השוער המצטיין של הליגה, ובמונדיאל 1970, שנערך במקסיקו (המונדיאל היחיד בו נבחרת ישראל השתתפה), היה המאירי שוערה השני של הנבחרת. "זו הייתה חוויה ענקית, אישית, וקבוצתית", הוא מעיד, אף שלא שותף במשחקים. "לא להאמין שהיינו חלק מדבר כזה. מי ידע היכן זה ישראל אותן שנים? היו אז רק 16 קבוצות שחולקו לארבעה בתים. חמישים ימים היינו מחוץ לבית. התחלנו במחנה אימונים בהרי קולורדו מעל דנבר שבארצות הברית, כדי שנתרגל לאוויר הדליל שחיכה לנו במקסיקו. למקסיקו הגענו שבועיים לפני תחילת הטורניר, כדי להתאמן ולהתרגל לתנאים שם". למסע הזה יצא המאירי כשהוא משאיר בבית אישה ותינוקת בת שנה. "באותה תקופה רק פעם בכמה ימים יכולנו לתקשר עם הבית", הוא נזכר, אבל זה לא היה משהו שקלקל לו את ההנאה: "הרגשנו שם כוכבים. הלכנו ברחובות עם מדי הנבחרת, התערינו בקהל שהגיע מרחבי העולם ובקהל המקומי, שקיבל אותנו בחמימות והתלהבות. חילקנו לא מעט חתימות לאוהדים. אחרי שסיימנו את דרכנו בשלב הבתים קיבלנו כרטיסים ליציעים למשחקי הנוקאאוט, לרבות משחק הגמר. זו הייתה חוויה אדירה לראות את כוכבי הכדורגל הגדולים בעולם מקרוב כל כך, ולהיות חלק מהדבר הזה".
המאירי פרש מכדורגל אחרי גיל 40 במדיה של מכבי טמרה, ששיחקה בליגת המשנה. למה הוא מצפה מהמונדיאל הקרוב? "השלבים הראשונים פחות מעניינים, שלבי הנוקאאוט יהיו יותר מרתקים. אני לא מגדיר את עצמי כאוהד של איזו נבחרת, אני מתחבר לכדורגל טוב. ברמה האישית אני מקווה שברזיל תזכה. אני חושב שארגנטינה תבוא נחושה לטורניר הזה, ליאו מסי זכה בכל תואר אפשרי מלבד זכייה במונדיאל. השחקנים הגדולים של הדורות הקודמים זכו במונדיאל. זו הזדמנות אחרונה שלו לעשות את זה".
זה שליווה את ארגנטינה עוד בימי מראדונה
במשפחת רוצ'ט מנאות מרדכי נערכים כבר תקופה לקראת המונדיאל: "הדגלים, הצעיפים והכובעים כבר מוכנים. עכשיו תור נבחרת ארגנטינה לשמח אותנו!", הם מכריזים. בכל משחק של נבחרתם האהובה יצפו לא פחות משלושה דורות משפחתיים: ראש השבט, אלברטו, יליד ארגנטינה, שיחגוג 75 בחודש הבא, שתי הבנות ובן הזקונים, אדריאן, והנכדים כמובן. אדריאן עצמו סיים בקיץ האחרון קריירת משחק מרשימה, במהלכה היה שותף בכיר להצלחות הגדולות של עירוני קריית שמונה, וכיום משמש כעוזר מאמן בקבוצת הבוגרים וכמאמן בקבוצת נערים א'.
"גדלתי בשכונה בבואנוס איירס, שחיה סביב כדורגל", מספר אלברטו. "זכיתי לראות את הצעדים הראשונים של דייגו מראדונה כנער צעיר בקבוצת הבוגרים של ארחנטינוס ג'וניורס. החוויה המעצימה ביותר שלי כאוהד הנבחרת הייתה הזכייה במונדיאל 78', שנערך בארגנטינה בתקופה בה נולדה בתי הבכורה. הנבחרת ניצחה 1:2 את הולנד. מרגע סיום המשחק ולאורך ימים המדינה עסקה רק בדבר אחד: חגיגות בכל רחבי המדינה לאורך כל שעות היממה. גם הזכייה במונדיאל 86' עם שער 'יד האלוהים' של מראדונה הייתה מרגשת. כמובן שהיו רגעים מאכזבים של הפסדים בגמר מונדיאל וגמר קופה אמריקה".
אחרי 36 שנים אלברטו מקווה שארגנטינה תזכה שוב בתואר: "המצב הכלכלי בארגנטינה בכי רע, אין דבר שיוכל לשמח שם את העם יותר מזכייה במונדיאל. זו גם ההזדמנות האחרונה של ליאו מסי להיכנס לספרי ההיסטוריה כמי שהוביל את הנבחרת לזכייה בטורניר היוקרתי בעולם. באופן אישי, השחקן שאני הכי אוהב בנבחרת הוא אנחל די מאריה, שמעבר לאיכויות שלו כשחקן הוא אדם צנוע ומאוד מחובר להוויה של המדינה. ההצלחה תלויה במידת החיבור של הנבחרת ובהגרלה אחרי שלב הבתים. אם חלילה לא נזכה, אני אחזיק אצבעות לאורגוואי, שעל שערה מגן סרחיו רוצ'ט – בן משפחה רחוק שלנו".
זה שהולך להביא לנו תמונה
גם התחזיות השמרניות ביותר מדברות על כעשרת אלפים ישראלים שיעברו בקטאר בחודש הקרוב. אחד מהם הוא עפר (פושקו) מושקוביץ (57) ממשגב עם: חקלאי ביומיום, בשאר הזמן צלם ספורט ונוף, שדרן ברדיו 'קול הגליל העליון' ואוהד כדורגל מושבע. בעשור הקודם כיבד פושקו בנוכחותו שלושה טורנירי מונדיאל: ב-2010 בדרום אפריקה, ב-2014 בברזיל וב-2018 ברוסיה. השנה ימריא לקטאר עם כ-20 חברים, חלקם היו שותפים גם לשאר מסעותיו. על הפרק: צפייה במשחק בין ברזיל לקמרון בשלב המוקדמות ובמשחקים במסגרת שמינית הגמר ורבע הגמר. "ניסע קודם לאבו דאבי, ומשם נמשיך בטיסה נוספת לקטאר", מספר פושקו הנרגש. "כולנו עם דרכונים ישראליים. בשונה מהפעמים הקודמות, בהן היינו צריכים לטוס גם בתוך אותה מדינה מארחת, כאן מדובר על משחקים ברדיוס של 50 קילומטרים, כך שלא צפויים לנו מסעות בדרכים. אני אתמקם במיקומים טובים במשחקים ומאמין ביכולותיי לתפוס תמונות איכותיות". לתקווה הזו יש על מה להתבסס: במונדיאל 2010 הצליח פושקו לצלם את השער הדרמטי שכבש דייגו פורלאן במשחק בו ניצחה אורגוואי את גאנה בשלב רבע הגמר. אבל יש משחק גדול עוד יותר ברפרטואר הצפיות של פושקו: "במונדיאל ברוסיה זכיתי להיות ביציע במשחק בו נבחרת צרפת, שזכתה לבסוף באליפות העולם, ניצחה 3:4 את ארגנטינה. קיליאן אמבפה נתן שם תצוגה הירואית".
תהיתם מהן ההעדפות של פושקו לקראת המונדיאל הקרוב? "כמו אוהד הפועל חיפה טיפוסי, אני תמיד עם סימפטיה לנבחרות שהן אנדרדוג. כנער אהדתי את מנ'צסטר יונייטד, לכן בכל מונדיאל אני מתחיל עם האהדה לאנגליה, עד השלב שהיא מודחת. אם הרלינג הלאנד הנורבגי היה יכול להיות חלק מנבחרת אנגליה, זה היה מושלם – אני מהצד של רונאלדו ולא מהצד של מסי, לכן אחזיק אצבעות לפורטוגל וגם לברזיל, בייחוד אחרי שראיתי כמה השופטים התעללו בניימאר במונדיאל הקודם. השחקן המבטיח של הטורניר הוא קיליאן אמבפה – שחקן שהוא פשוט מכונה. אני מהמר שצרפת או ברזיל הן המועמדות הבכירות לזכייה".
זה שצופה לנו הפתעות
עמרי סופר (39), מנהל אחזקה ממשגב עם ושחקן בולט בעשור הקודם בקבוצת הגברים של מועדון 'רוגבי גליל עליון', שומר אמונים עוד מילדותו לנבחרת אנגליה: "יש איזושהי סימפטיה לקבוצה הזו, שנעה על הציר בין לוזרים לבין קבוצה מדהימה, במיוחד מאז אליפות אירופה האחרונה. השחקן האהוב עלי הוא החלוץ, הארי קיין – שהוא סמל לנחישות, עוצמה ומנהיגות". את הרגע הגדול של סופר כאוהד וגם את הרגע המאכזב מייצגת אליפות אירופה האחרונה: "הניצחון בחצי הגמר על דנמרק היה רגע מאושר. אנגליה בגמר, והייתה אמונה שהפעם הגביע לא יחמוק מידיה. ההפסד הכואב בגמר מול איטליה היה ללא ספק רגע כואב וקשה. אני לא רואה את אנגליה מגיעה מעבר לשלב שמינית הגמר", הוא לא זונח את הפסימיות, "הלוואי ואטעה. אני לא יודע מי תיקח, אבל יש לי הרגשה שזו תהיה נבחרת בינונית-קטנה, אולי דנמרק. ההימור שלי שזה הולך להיות מונדיאל ההפתעות".
וזה שהתאהב בגיל שבע
איטליה היא אחת המדינות עם העבר המרשים והנוצץ במונדיאל. ארבע מהנבחרות האיטלקיות כבר זכו באליפות העולם (1934, 1938, 1982, 2006), אך בקטאר לא יהיה ייצוג לארץ המגף, עובדה שמבאסת קשות את דורון (דורק'ה) חצב (47), רפתן מחולתה שסיפור האהבה שלו עם הנבחרת האיטלקית החל עוד לפני 40 שנים. "המונדיאל הראשון שראיתי היה זה של ספרד 82'. הייתי ילד בן שבע, ובארץ הייתה מלחמת לבנון הראשונה (שלום הגליל). אמא שלי הייתה איתנו לבד בבית, וזו הייתה הדרך להעסיק אותי בלי שאשגע את כל העולם ואחותו. איטליה הייתה בשלב הבתים השני ביחד עם ארגנטינה וברזיל וניצחה את ברזיל 2:3 במשחק שהבטיח לה עלייה לחצי הגמר (ששפט הישראלי אברהם קליין). בנקודה הזו נהייתי אוהד איטליה. הזכייה בשנת 2006 הייתה הרגע השמח ביותר שלי כאוהד הנבחרת, כי הבנתי את המשמעות של הדבר מנקודת מבט של אדם בוגר". ברשימת האכזבות מציין דורק'ה, כמובן, את "ההפסד לברזיל בגמר מונדיאל 94 בארה"ב, אחרי טורניר נהדר, בעיקר של רוברטו באג'יו האגדי – שלרוע המזל החמיץ בדו-קרב הפנדלים בגמר מול ברזיל, שחגגה לאחר מכן זכייה. יש גם אכזבה מתמשכת – העובדה שזה מונדיאל שני ברציפות שבו נבחרת איטליה לא משתתפת". למרות זאת אין סיכוי שדורק'ה יוותר על הצפייה. "יש לי פינה חמה לבלגיה והדור המוכשר שיש לה כרגע, הלוואי וגם יניף גביע. מה שכן, יש חמש-שש נבחרות שהן מועמדות לגיטימיות לזכייה, כך שבטוח שיהיה מעניין".
