ספרות

מקום משלהן

את שלושת המקומות הראשונים בשלב א' של תחרות הכתיבה 'מילה במקום' קטפו השנה שלוש נשים: נעם דוידוב,
אורי כהן מדינה ונטע שלם מנחם, שגם העפילה עם סיפורה 'מים לסובארו' לתחרות הארצית ● שוחרי כתיבה מקורית? מוזמנים לצלול אל היצירות הזוכות

זו השנה השנייה שמועצה אזורית הגליל העליון לוקחת חלק בתחרות הכתיבה 'מילה במקום' של עמותת 'הליקון'. השנה, תחת הנושא "בין מים למים", ניגשו לתחרות 2,160 כותבים, מהם 47 מתושבי קיבוצינו. את היצירות שהוגשו בעילום שם שפטו, גם השנה, המחזאי רועי רשקס (סאסא), העיתונאית בת ארז יוגב (יפתח) והמשורר דודו פלמה (כפר הנשיא), שבחרו מתוכן שלוש זוכות מאושרות. יצירתה של זוכת המקום הראשון, נטע שלם מנחם (קדרים), תראה אור באסופה דיגיטלית באתר 'עברית' ובכתב העת 'הליקון', וגם תעפיל לשלב התחרות הארצית. זוכי שלושת המקומות הראשונים בשלב הארצי ישמשו כשגרירי ספרות ושירה למשך שנה במסגרת פרויקט 'שירה על המפה' של 'הליקון'. ההכרזה על הזוכים תיערך ב-20 באוקטובר, ועד אז – לפניכם היצירות הזוכות בשלב א'.

■

* מקום ראשון *

נטע שלם מנחם (קדרים), 60, נשואה ואם לשתי בנות. בעלת תואר ראשון בלימודים הודיים ובלימודים רב-תחומיים של האוניברסיטה העברית. בוגרת לימודי תעודה בספרנות ומידענות באוניברסיטת חיפה ולימודי תעודה בעריכה לשונית במכללת אורנים. בתשע השנים האחרונות משמשת כספרנית.

"מאז שאני זוכרת את עצמי מילים ומשפטים דיברו אלי. אוהבת לקרוא ואוהבת לכתוב. בילדות ובנעורים כתבתי יומנים ושירים, כמו הרבה מתבגרות, אני מניחה. לא ייחסתי לעצמי כישרון מיוחד. החיים הובילו אותי לכיוונים מעשיים ובבגרותי מצאתי את עצמי מתבטאת בכתב בעיקר בכתיבת ברכות והספדים. רק בשנים האחרונות התחלתי להעז לממש את האהבה שלי לכתיבה. השתתפתי בכמה סדנאות כתיבה שעזרו לי לפרוץ מחסום מסוים ולהבין שאפשר ובעיקר שזה ממש עושה לי טוב, אז לא חייבת להיות סופרת מפורסמת, יכולה פשוט לכתוב. אני מאמינה מאוד בשכלול היכולות ובלמידה משותפת של אנשים החולקים אותה תשוקה למילה ולשפה. מתכוונת להשתתף בסדנאות כתיבה נוספות בעתיד. אין לי תוכניות מוגדרות בתחום מלבד להמשיך לכתוב, להתפתח בכתיבה שלי ובעיקר ליהנות ממנה. מהזכייה בתחרות אני מתרגשת מאוד. לא התכוננתי לזה בכלל. מרגישה שקיבלתי כאן מעין אישור רשמי להיותי 'כותבת'".

מים לסובארו

"סובארו אימפרזה, שנת 2004, יד 2, לא צוין מחיר". עוד מודעה בשורה הארוכה של מודעות מכירת רכבים בלוח יד 2. לא היה בה מה שימשוך את העין ואני בכלל מחפש רכב חדש יחסית, מקסימום חמש שנים על הכביש. אני צריך רכב אמין, שיסחוב בעליות ובירידות, בפיתולים ובהפתעות שבכבישי אזורנו, רכב שמסוגל לגמוא קילומטרים ולבלות יותר על הכביש מאשר במוסך. ובכל זאת משהו דחק בי להקליק לקבלת פרטים נוספים, תוך הגנבת מבט זהיר מסביב, לוודא שלא אתפס בקלקלתי. ללא ציפיות מיוחדות העפתי מבט בפרטים, מצפה לתיאור הרגיל והמפריז בערכה של הטרנטה: "למסירה באהבה סובארו קשישה – אפורה, קמוטה וחבוטה – זקוקה להרבה השקיה". זה מה שהיה כתוב שם. שפשפתי עיניים, ניקיתי את המשקפיים וקראתי שוב. לא טעיתי, זה בדיוק מה שהיה כתוב שם. אני אדם מעשי בדרך כלל ואין לי זמן לשטויות ואף על פי כן התקשרתי.

לא סיפרתי לאיש ונסעתי. הבית היה חבוי מאחורי חורש טבעי. כביש לא סלול הוביל אליו וכשחניתי בחניה הקטנה ליד סובארו אפורה, הנוף שנפרש לפני היה יותר מדי אפילו בשבילי. ישבתי לרגע ברכב שנת 2016 שעוד מעט לא יהיה שלי, גבי אל החורש הלוחש, כנרת למרגלותיי, ומולי בית ישן וטוב לב. בסדר, "טוב לב" זה לא בדיוק הביטוי שהייתי חושב עליו עבור בית, אך משום מה אלו היו המילים שצצו במוחי ברגע ההוא.
מהבית יצא איש, לא ממש קשיש, שיערו אפור, פניו קמוטות ועיניו מחייכות. לחצנו ידיים וידיו היו גרומות אך חמות, מלאות שנים. הוא הנחה אותי לעבר פינת ישיבה בחצר, סימן לי בידו לשבת ופנה לעבר הבית. כשחזר נשא בבטחה של מלצר צעיר מגש ועליו קנקן מים, שתי כוסות וצלוחית עם עוגיות ריחניות שנאפו כנראה לא מזמן. "לכבודך" אמר וחייך כשראה את מבטי החושק. לגמתי מהמים, נגסתי בעוגייה שהפיצה בפי טעם אחר שלא ידעתי לתאר. יכולתי לחסל את כל הצלוחית.

לאחר מספר משפטי היכרות מנומסים הוא פתח ואמר – "הבט, אינני איש צעיר. אני אוהב את המקום הזה, זה הבית שלי, אבל הילדים שלי רוצים שאעבור. דיור מוגן הם אומרים ואני מבין אותם – הם דואגים לי. במשך זמן רב הפכתי בעניין, וככל שהפכתי יותר כך התהפכתי יותר במיטתי ואני חושב שכבר חודשיים לא ישנתי שנת לילה רצופה. כן, קשה לי לעזוב כאן הכול. המקום יישאר בחיק המשפחה, אולי יהפוך לצימר, זה מה שהילדים אמרו וזה בסדר. עדיף שיהיו כאן חיים וצחוקים וריחות אפייה וארוחות ויין, מאשר יגווע לי הבית בשקט ביחד איתי. לכן אעזוב, אין דרך אחרת, אך בעניין הסובארו הקשישה שלי – הם ימסרו אותה לגריטה וזה כנראה הדבר הנכון לעשות, רק שאינני מסוגל… אני יודע, הם יצחקו לי", כאן עצר, מבטו נדד לעבר הסובארו, ואני נשבע שהיא החזירה לו מבט. "אתה רוצה אותה?", שאל, "היא אינה זקוקה להרבה, רק השקיה פעם ביומיים, מקלחת פעם בשבוע ושמן כשצריך. היא תיקח אותך לאן שתרצה, אם תטפל בה יפה". כמעט מופתע מעצמי הנהנתי לאות הן. העניין סוכם. "אביא יין ונשתה לכבוד חתימת העסקה. אתה טיפוס של יין אדום, הלא כן?" אמר וקם. כשקמתי לעזור הוא סימן בידו שאין צורך.

וכך מול כנרת בוערת חתמנו עסקה, בשעת השקיעה. הרמנו גביעים לשמיים והיין עשה דרכו לגרון מחמם ומחיה כמו מים.

■

* מקום שני *

אורי כהן מדינה (דפנה), 48, נשואה ואם לשלוש בנות. עובדת סוציאלית בהכשרתה, מנחת קבוצות ומטפלת גוף נפש. בעלת קליניקה לטיפול בקיבוץ דפנה.

"אני כותבת מאז שהייתי ילדה. הכתיבה היא ריפוי הלב עבורי. בשנת 2019 הוצאתי בעזרת מימון המונים את הספר 'שני צידי הלב – ספר שירים לריפוי הלב', ולאחרונה יצאה מהדורה שנייה שלו. אני מתרגשת מאוד מהזכייה במקום השני בתחרות. הכתיבה שלי היא מקור להשראה עבור נשים רבות, חולות סרטן, לאחר אובדן ומשברי חיים שונים, והזכייה היא מעין אישור לכך שאני נמצאת בדרך הנכונה עבורי ועבור הנשים שקוראות את הטקסטים שלי".

כשהשער נפתח

כשהשער נפתח
תשבי מול מים
מחלחלים לתוך בטנך

תעופי הלאה
תעופי מעלה
ותחזרי
לבקש
סליחה
ממך
על שהלכת רחוק כל כך
ממקור המים שבך.

סליחה
על היאחזות עיקשת של נפשך
בעבר

סליחה על דפוסי ההרס העצמי

סליחה
תבקשי ממך
על ששכחת.

הרחקת לכת במחשבותייך
יצרת סרטי מציאות מטשטשת.

כשנפתח השער
צאי אל המים שבך.
שקטה
צופי על הגלים
העמיקי עד לקרקעית ליבך
מהופנטת
תהיי
מיופייך הנסתר
המבקש לצאת
ותלחשי:
"הגיע זמני להאיר".

■

* מקום שלישי *

נעם דוידוב (להבות הבשן), 27, בוגרת לימודי עבודה סוציאלית בתל-חי.

"אני כותבת כל חיי, לפעמים שירה ולפעמים סיפורים קצרים, בעיקר למגירה ולסביבה הקרובה שלי. אולי יום אחד גם מעבר לזה, אבל זה עוד חלום רחוק. שמחה מאוד על הזכייה בתחרות ועל המקום שנותנים לאמנות פה בגליל".