fbpx

איסלנד – קסם מבעבע, שומר נפשו ירחק

צילום: נילי טוכלר
הגעגועים לנתב"ג הכריעו את גדעון שלח ● הוא יצא אל עבר איסלנד ירוקה, הגיע אליה אדומה, התאהב נואשות, נתקל בחבר'ה מהקיבוץ וכמעט נדבק בקורונה

גדשה הסאה. הגיע "קוביד" עד נפש. גולש, מחפש ירוק על פני הגלוב. איסלנד יחידה בחלד. השאר אדומות. "קוביד" פשה בכולן. יוצא לדרך, אל האחת הירוקה, אין בלתה.

"ברקודים" וטפסים אין קץ מכהים חדווה. ווּגָ'רַס. 757 של 'איסלנד אייר' דוחף מצערת, מנמיך לנחיתה בעיר קפלאוויק. עד אתמול אלמונית, היום מעיין ישועה. עוד רגע חצות הליל, אך פס אור דקיק עדיין חרוט בשמיים, צובע עננים בגווני שקיעה. כך זה כאן, באי הנושק לקוטב. ימים מתמשכים של אור (ארבעה חודשים בקיץ), אפלה נשרכת בחורף (שמונה חודשים).

כבר למחרת נחיתתנו מצורף גם האי המרוחק אל רשימת האדומות. זרע פורענות נטמן. יאללה. שיקפצו. אנחנו כבר כאן.

פּאפין, הציפור הלאומית של איסלנד. צילום: נילי טוכלר

‏■

איסלנד. שטחה גדול מארצנו פי ארבע ויותר, אך מספר תושביה כ-357,000. מעט יותר מאשר בחיפה. למעלה ממחציתם חיים במערב האי, ברקיאוויק הבירה. הצפיפות בפריפריה דלילה. מזרח האי כמעט שומם. מרבצי לבה אינסופיים מכוסים חזזיות וטחב, מעניקים לפוסעים עליהם תחושה של מרבד מפנק. דקות ארוכות אתה נוסע מבלי לפגוש במכונית חולפת. חוות, פה ושם, חולשות על שטחים נרחבים. אסם, מכלאה ובית מגורים. צנוע. מאות נחלים-מפלים גולשים במורדות ההרים. מים נפלאים וראויים לשתייה ואוויר הרים צלול כיין. איני יכול חדול מלגמוע אותו מלוא ריאותיי, פעם ושוב.

אבקש להתנצל אם פה-שם אני נסחף אל מחוזות של שירה, שכן ליפהפייה המזייפת 'נרדמת', יש מדי שנים אחדות יקיצות פראיות חסרות מעצורים. איסלנד היא ספינת הדגל של הגיאולוגיה – רעידות אדמה, מאגמה חסרת מנוח ולבה רותחת המפיקים מופעים אור-קוליים; ואנחנו, קבוצת מטיילים, תחת לעשות אחד ועוד אחד ולשמור מרחק, עושים, כשני מיליון תיירים בשנה, את ההיפך. ממשכנים רכוש (טיול יקר), ועולים על טיסה בתקווה לחזות בדבר האמיתי בשידור חי. לחזות באנקונדה המיתולוגית זוחלת במורד גאיות רושפת אש ותימרות עשן. היפראקטיביות היא כאן שם המשחק. עצבים מתוחים להתפקע. אובדן רסן. כל סטייה במערכת העיכול עשויה לרפד את האסלה. קרחונים, עצומים ככול שיהיו, ככוסות רוח למת הם בשעה של אובדן שליטה. עמוק בפנים, נסתר מעין וממכשירי ניטור, הכול מבעבע. בטירוף. אנו סרים לבחון זרמי לבה שקרשה לא מכבר. ידי המלטפת-מסתקרנת חשה היטב בחום הנפלט עדיין מהגוש השחור-אפור-כחלחל שקרש.

עמודי לבה ברייניסדרנגר, חוף החולות השחורים. צילום: נילי טוכלר

‏■

ברבורים לבנים שטים במקווי מים. לצדם, אווזים, ברווזים הושט היד וגע בם. סוסים איסלנדיים הם חלק ממשק הבית. משמשים לרכיבה, לעתים למאכל. שטחי האדמה הראויים לעיבוד מעטים. פירות לא גדלים כאן. גם ירקות אין. הכול מיובא, ולכן גם יקר. מאד. על המדפים ב'סופר' קיבוץ גלויות: קיווי מניו-זילנד, תפוחים מפולין, נקטרינות מספרד, תפוזים ממרוקו, ענבים ממצריים. מוצרי החלב, לעומת זאת, תוצרת מקומית. טעימים להפליא – גבינות, חלב, יוגורט, ללקק.

קפוא. גלישה באופנועי שלג היא חוויה מרנינה. יארטנה, מדריכתנו המקומית, נוהגת בג'יפ, צמיגיו ענקיים, מעפילים בנפתולי דרך אל ראש קרחון. ליפהפייה זנב סוס בלונדי, גם ילד. בתאוות שיטוטיה, אנו למדים, חרשה עד כה 78 מדינות. מצאה פתרון מדליק לנטישת אי הדועך שמונה מחודשי השנה. "היי", היא שואגת לפתע בשמחה ,"הכבשה שלי". פה-שם, בשולי כבישים ובמרחבים הגדולים רועים כבשים (אנדמיים לאיסלנד), כמעט תמיד בשלשות. כבשה ושני וולדותיה. די בהן לצרכי הבית.

מקורות האנרגיה (מים וקיטור) בלתי נדלים. אלו ודייג ימים הם מקורות ההכנסה העיקריים לכלכלת האי. באי מפעלים גדולים לניקוי עופרת (אלומיניום, למשל), הנחצבת בקצווי תבל – מקסיקו, דרום אפריקה ועוד. תחום הדייג של איסלנד הורחב בהדרגה, במהלך עשרות שנים. באמצע שנות השבעים של המילניום הקודם, עת עשתה איסלנד להרחבת חוג הדייג ( 220 מייל ימיים), פרץ עימות קשה בינה לבין בריטניה. זה נודע בכינוי "מלחמת הדייג – מלחמת הבקלה". אף שלאיסלנדים הקשוחים אין צבא, הם לא הניפו דגל לבן נוכח עדיפות בריטית גורפת. התעקשו. לבסוף נחתם הסכם המכיר בזכותם על המרחב הנ"ל.

תשתיות התיירות מצומצמות. הכבישים צרים, שני נתיבים. במעבר על פני גשר הם מתכווצים לנתיב בודד. צימרים, ברמות שונות, פזורים ברחבי האי סמוכים למוקדי תיירות אך לא פעם קשה למצוא מקום לינה.

ספינה במפרץ הוסוויק. צילום: נילי טוכלר

‏■

האיסלנדים הם צאצאי מהגרים מאזור נורבגיה. פראי אדם. וויקינגים. רק בשנת 1944, מעט לפנינו, מימשה איסלנד את זכותה והייתה לרפובליקה עצמאית. עד אז, מאות בשנים, נוהל האי על ידי הסקנדינביות נורבגיה ודנמרק.

לסייבר החביב, נהג האוטובוס שלנו, קונטרה-בס מעולה. מדי שבוע הוא שר במקהלה, גם הופעות בארצות הים. בעבר הסיע תיירים, היום הוא מנהל תחזוקה בחברת תובלה, אך שבועיים בשנה מקפיד לחרוג משגרת יומו, נפרד מחמשת צאצאיו (מארבע נשים!), ומסיע תיירים. לפתע, באמצע שום מקום, בקטע כביש ישר, עצירה מודגשת. מה? תוהים כולנו כאיש אחד. סייבר מפנה ראש ימינה אל תמר המדריכה, מעביר מסר. תמר מביטה שמאלה, סוקרת את רכס ההרים ואז אוחזת במיקרופון ומפנה את תשומת לבנו אל ציפור טרף, בז הצפון, שניצבת בראש גל אבנים, מרוחקת מאתנו מאות מטרים! נץ איסלנדי לבן ראש. בטן של נהג, נשמת איש טבע. זכינו. מחמיאים על עיני נץ ולומדים מפיו מעט על היומיום האיסלנדי. על הישרדות בימי חשכה-ניתוק-קור. "זה לא קשה", הוא מדבר למיקרופון תוך נהיגה, כרסו הנדיבה תומכת בהגה. "כשאתה גדל כך בטבע זה נצרב בך כדפוס חיים". הניתוק (כבישים חסומי שלג וקרח), והחשיכה מולידים פתרונות.

לגונה קרחונית. צילום: נילי טוכלר

‏■

לוויתני אמפק הם אטרקציה. מאות כאלו פוקדים את מפרץ הוסוויק רחב הידיים בתורם אחר מזון. להקות דגים קטנים. גודשים ספינה, 'נאטאפרי הוסוויק', אחת מני החוצבות פרנסה מהדגיג. בחליפות צבעוניות (קר), ועטויי חגורות הצלה (שמא, חלילה), מפליגים אל לב המפרץ יחד עם עשרות סקרנים לחוויה חמקמקה. עיניי כולם ממוקדות, סורקות מרחבים, מייחלות לתגלית. "הנה, שם", בוקעת שאגה ברמקול הספינה, "בשעה תשע". כאחד נחפזים הכול אל ירכתי הספינה לחזות במושא האירוע. הספינה נוטה חדות. סילון אוויר אפוף בועות מבקיע אל-על. אחריו נחשף כריקוד בלט, בנועם, בחן, להרף עין, גוף המפלצת, ולבסוף נזקר זנב השב ונבלע במצולות. כמו בסרטים. מקנחים בכוס שוקו חם ועוגית קינמון וממשיכים אל מוזיאון הלוויתנים הסמוך לנמל. שעה ששוזפות עיניך שלד לוויתן כחול – 25 מ' אורכו!, משום מקום צצה דמותו של הנביא יונה. תנאי הדיור להם זכה לא בהכרח צינוק היו. סלון בשיכון וותיקים מתאים הרבה יותר.

‏■

הלדור לכסנסון (שם בדוי למדי) הוא יזם מוכשר. בחממה שלו לגידול עגבניות 'שרי' דולק האור תדיר, מאריך משכם של ימים קצרים. מערכות קיטור (חינמי) מחממות את מצע הגדילה. יבול מבורך. בלב החממה הקים מרכז אירוח/מסעדה (מרק העגבניות מעולה), סיור מקצועי לחקלאים מסתקרנים ומסלול רכיבה לתצוגת יכולותיהם של הסוסים האיסלנדיים.

לישראלים נתח מרשים במניין התיירים מרחבי תבל הנוהרים אל האי המרוחק. פה-שם פוגשים ברוכבי אופניים החורשים את איסלנד במהלך חודשי הקיץ. בסוף העולם שמאלה, בפיקניק של צהריים, מהדהדת קריאה רמה. "גדעון! מה אתה עושה כאן?". משום מקום צצים לפתע ארבעה מחברי קיבוצי ואושיות גליליות נוספות. כל העולם ג'קוזי.

פלטה של בורא עולם. צילום: נילי טוכלר

‏■

אחד עשר יום אנו חורשים בכיף את האי המקסים, נהנים ומתפעלים מכל רגע. שבעים ושתיים שעות טרם טיסה מתייצבים, כנדרש, לבדיקת קורונה. תור מתמשך של נושאי תפילה חוששים. "האיסלנדים בודקים בקפידה", מכינה אותנו ד"ר תמר שק, מדריכתנו המעולה, "לא נעים בלשון המעטה". בהגיע תורי, פוער פה לרווחה. חורץ לשון וחש כיצד מחטט המטוש במעי הגס. מטוש שני עושה דרכו אל נחיריי כמנסה להסיר קטרקט מעיני. ויקינגים.

עודנו פוקדים אחד מאתרי הקיטור-בוץ המבעבעים מבטן האדמה, נוחתים מסרונים. תוצאות הבדיקה. עשרה "חיוביים" מתוך חמישה עשר חברי הקבוצה. הלם. כעננת גופרית צמיגית אופפת אותנו הבשורה. נבט זרע הפורענות. אשר בהיחבא יגורנו, בא. מועקה, הרהורים, משמעויות ומסקנות מסיטים את חווית הטיול מקדמת הבמה.

בידוד! לרקיאוויק ישירות! מתעלקת ההוראה. עם הגיענו נפתחות המזוודות על המדרכה לחלוקה מחודשת של תכולתן בין בני זוג "חיוביים" ו"שליליים". ה"חיוביים", ישמור השם, נידונים לשבועיים בידוד באיסלנד (האח הגדול משגיח. אין לחרוג מחדר הבידוד. אוי למפר ההוראה). ה"שליליים" ייצאו את המדינה למחרת היום. למרבה הצער נחרטת בזיכרוני רקיאוויק, בירת האי השלו, רק ממעוף הציפור, שכן אני כלוא בחדרי ב'פוס-הוטל', משקיף על פיסת עיר ממרום הקומה ה-12.

מפרץ רגוע, נחרץ בשובלי ספינות המפליגות בין העיר לים הגדול. בכביש החוף המתעגל סביב המפרץ זורמת תנועת כלי רכב. גם אוטובוס קומתיים. צריח כנסיית טאלגרימס המרשים (גובה 75 מ') חולש אדנותי על סביבותיו. נצרות לותרנית שלטת באיסלנד. שמיים אפורים מתמזגים עם ים לקו רקיע נטול אופק.

מבודד, סגור בדלת אמותיי, ממתין ל"דינר". נקישה עדינה בדלת. מבעד למעטה מגננת קורונה וזוג משקפיים אני מבחין כי החולש על ארוחתי זר לצאצאי הויקינגים. "מהיכן כבודו?" אני מעז, מייחל להפיג שעמום. "סוריה". מואטז, פליט דרוזי (41), פקיד בנק (במיל.), תואר ראשון במנהל עסקים. חי כאן עם אשתו ובתו בת ה-13. זכו לחוות כבר שני חורפים איסלנדיים. לגבר קרובי משפחה בעוספיה שבכרמל ובמג'דל שאמס. "תודה, לא צריך. לא מכיר אותם", הוא משיב להצעתי להעביר להם פריסת שלום. שעה ארוכה אנו ניצבים במסדרון, הוא על מדי קורונה, אני על קצרים, מעצבים הסדר בגולן. "אין לי דבר נגד ישראל", הוא מושך בכתפיו כמתנצל. "מילדות לימדו אותנו שישראל היא אויב. אוי למי שיפתח פה להשמיע דעה שונה". לבקשתי הוא נחפז להגיש לי חופן גדוש שקיקי קפה קולומביאני לפנק שעות נוכחות אחרונות, ואני מאחל לו חיים טובים בניכר.

חווית מסע ייחודית. מורכבת. קסם-נזם. שותפיי למסע נותרים מאחור, מבודדים עוד שבועיים.

בעור שיניי ניצלתי. משתחווה קלות, מודה לבורא עולם.

פורסם לראשונה בגיליון 248 מיום 20 באוקטובר 2021

אולי יעניין אותך גם:

IDF_Forces_Near_Gaza_Strip_Yair
'חרבות ברזל', 'חיצי הצפון' ו'ראש-נחש' – אחרית דבר
"נגזר עלינו לחיות בלולים אלו באלו. נאלץ,...
1
ליל חניה
"ב-2006 ראיתי את אותו הגדוד רגע לפני הכניסה....
1
בין גן-עדן לגיהנום
פתאום, באמצע ארוחת ערב בטברנה יוונית צנועה,...

Education Template