איך הכול התחיל?
"אחרי הרבה שנים של עבודה במסעדות בתל-אביב, חזרתי לצפון וחלמתי לפתוח כאן מסעדה משלי. זה לא באמת קרה, עד שהייתי עם שלושה ילדים ועם הגב לקיר והבנתי שאין ברירה, הגיע הזמן להגשים את החלום".
מה אתה הכי אוהב בעסק שלך?
"את סביבת העבודה שלי, החבר'ה, האינטראקציה עם האנשים, ואת העובדה שיש לי כאן את מגרש המשחקים הכי טוב לשחרר את כל השטויות שלי החוצה".
מה היה הרגע הקשה ביותר שלך מאז הקמת העסק?
"הקורונה. פתאום היינו צריכים לעבוד כמו במפעל, להגיע בבוקר לעבודה כדי לשים המבורגרים בקופסאות, בלי הווייב והאנרגיות הטובות, בלי הקשר הבלתי אמצעי עם אנשים".
מה רוב האנשים לא יודעים עליך?
"שאני חרדתי למות! חרדה קיומית שיפסיקו לאהוב אותי, אותנו, הפחד שיגיע הרגע שלא נהיה הכי טובים".
כילד, זוכר מה רצית להיות "כשתהיה גדול"?
"רציתי להיות דיפלומט, שגריר, איש משרד החוץ, משהו מרשים בכיוון הזה. מי חשב אז על המבורגרים?".
במבט לאחור, האם היית משנה משהו בתהליך הקמת העסק?
"האמת שהדברים הסתדרו לנו הרבה מעבר לציפיות. רצינו לפתוח מסעדה קטנה שיהיה לנו איפה לשתות קפה, לא חשבנו שיהיה כזה טירוף. אז כנראה שלא הייתי משנה כלום".
תבחר – כביש 90 מחניים, או כביש 90 שד' רוטשילד בתל אביב?
"הקמנו את העסק מההתחלה בקטע מאוד גלילי, סוג של גאווה מקומית. זה שהמסעדה קמה כאן בבית שלנו, בשביל אנשים מאותו בית, זה הכוח שלה. אם הייתי פותח את אותה המסעדה בתל-אביב, הייתי עוד עסק שמנסה להשתלב באיזה טרנד. פה אנחנו מקבלים חיבוק מהסועדים שלא היינו מקבלים בשום מקום".
מהו הערך המוסף שמייחד את העסק שלך מאחרים?
"היחס לאנשים, זה שכל אורח הוא כמו חבר שבא אלינו הביתה. היחס לעובדים שלנו, שהם הכוח והמנוע להצלחה שלנו, וגם השפה שלנו, הדיבור הדוגרי והלארג'יות".
במה אתה הכי גאה?
"הכי גאה בילדים שלי!".
מה החלום הכי פרוע שלך?
"לפתוח סניף של הכביש בסלוניקי, קרוב לדוכן סופלקי ולחוף הים".
