מחוברות

ניצה וקורל בן אמיר שגב (גונן) יושבות על הספה מולי. הן נראות כמו אם ובת, בכך אין לטעות, רק שלניצה שיער חלק, ולקורל מסולסל. בזמן השיחה הן שואלות זו את זו שאלות, מגיבות זו לזו, והיחסים השוררים ביניהן נראים מכבדים ורכים; רכות שאיננה רווחת במיוחד בקרב אימהות ובנות בגילאים הללו; אין ציניות, אין האשמה.

"אנחנו מאד קרובות, ותמיד היינו", מאשרת ניצה (49); "קורל היא הילדה הראשונה שלי אחרי ארבעה בנים, והקשר ביני לבינה אחר לגמרי ממה שאני מכירה. בגלל שזו הבת היחידה שלי, לא ידעתי לפני כן על המרד שעושות בנות מתבגרות, וחשבתי שמשהו לא בסדר אצלי, אבל בקבוצה גיליתי שגם אימהות אחרות מתמודדות עם מה שאני מתמודדת". "גילית שאני לא כזאת משוגעת", צוחקת קורל (15), "שיש עוד כמוני".

"וגיליתי שאני לא כזאת רעה", מחזירה לה ניצה. "שאני לא לוחצת כמו שאני חושבת. אני מעמידה גבולות, מלטפת כשצריך. כשהסתכלתי על שאר האימהות, הן הראו לי שאני בסדר".

הרעיון להקמת קבוצה לאימהות ובנותיהן המתבגרות עלה בראשה של רעות ברן (כפר סאלד), מטפלת בתנועה ופסיכותרפיסטית, בזמן חופשת הלידה שלה עם בנה השלישי; "גיל ההתבגרות הוא שלב של תמורות ושינויים רבים", היא מסבירה, "שלב בו מתרחשת ההיפרדות מהאימא. זה תהליך שלוקח זמן, ופעמים רבות זקוקים לעזרה בשלב הזה. משהו באימהוּת צריך להשתנות, במְּכָל שהאם מספקת יש קונפליקטים רבים, ונושא ההזדהות משתנה – אני כן רוצה להיות כמו אימא, אני לא רוצה להיות כמו אימא. חשבתי שאם כנערה היה לי דבר כזה, זה היה תורם לקשר שלי עם אמי". בתום מחשבה מעמיקה בנושא בנתה ברן את תכנית הסדנה, ואז פנתה לנטע שרף (דן), עו"ס משפחה ונערות ונערים במחלקה לשירותים חברתיים במועצה, ובמהרה חברו השתיים ופרויקט 'מחוברות' יצא לדרך. את התכנית הן מנחות יחד בסטודיו של ברן בנאות מרדכי, ועד כה השלימו שני סבבים שלה, שכללו 12 פגישות כל אחד. הודות לחסות ולסבסוד שמעניקה המועצה לתכנית, מדובר בתענוג שמתאים לכל כיס.

אימא שהיא וונדר וומן

בתכנית עוסקות ברן ושרף בנושאים הנוגעים כמעט לכל אם ובת בשלב זה של החיים, ואולי בכלל – נפרדות, גבולות, מיניות ונשיות, דימוי גוף, מרחב אישי, מגע, כשבמוקד התהליך כולו – הקשר ביניהן.

"זה נושא מורכב מאד, יחסי אם-בת", אומרת שרף; "כל הנושא הסנסורי, למשל – כמה אני צריכה שיחזיקו אותי וכמה שישחררו אותי. לכל אחד יש צורך אחר. הצורך של ילדה משתנה כשהיא הופכת לנערה, הצורך של האם משתנה, גופה של הילדה גדל – איך מתייחסים לזה? ויש את ענייני ההעברה הבין-דורית – מה אני, כאימא, מביאה מהמשפחה שלי, ומה לא? מה אני לוקחת ומה לא? מה אני נורא רוצה לא לקחת, אבל בסוף מביאה בצורה ההפוכה? ישנם הנושאים האוניברסליים, שמעניינים את כולם – איך הבנות מדברות, איך האימא מתייחסת, נושאים שעזרו לכל אחת למקם את עצמה ביחס לאחרות, והיו גם נושאים ספציפיים לכל זוג – מגע, קושי בהפרדות או הפרדות מוקדמת, חילופי תפקידים".  

"זה עוסק בנושאים עמוקים, בקרביים ממש", ממשיכה ברן, "וכבר ראינו בסדנה תהליכים מאד יפים ומרגשים – למשל בת שביטאה צורך גדול במגע ואימא שלא הצליחה לתת, ושעם הפגישות הן נעשו פתאום יותר חבוקות. או זוגות שלא הצליחו לדבר על נושא מסוים, ופתאום כן דיברו".

באחת המשימות התבקשו המשתתפות לצייר את הגוף שלהן. "היה צריך לחשוב מה אני אוהבת בגוף שלי ומה לא", משתפת קורל. "שכבנו על גיליונות כפולים, ואימא ציירה אותי ואני אותה".

"היא לא היתה מרוצה מהאופן בו ציירתי אותה", מתוודה ניצה.

"זה היה מאתגר וקשה לשתף מול כולם", ממשיכה קורל, "אבל בסוף עשיתי את זה, והיה מאד מעניין לשמוע אחרות – כל אחת חושבת על הגוף שלה בצורה אחרת, וכל אחת חשבה על דברים אחרים שאני לא חשבתי עליהם".

"היא ראתה שהיא לא לבד", מוסיפה ניצה; "שאף אחת לא ממש מרוצה מהגוף שלה".

ואת? את מרוצה מהגוף שלך?

"אני אחרי חמש לידות", ניצה צוחקת, "נושקת לחמישים. מרוצה מהגוף שלי. כן. רציתי להיות בר רפאלי, אבל לא יצא".

"את יותר מתקרבת לגל גדות", קובעת קורל בחיבה; "וונדר וומן".

"ציור הגוף לוקח כמה מפגשים", מסבירה ברן, "כיוון שזהו תהליך הדורש חשיפה ואינטימיות, ולעתים עולים נושאים רגישים. השאלה היא לא רק אם אני אוהבת את הגוף שלי או לא. מהציור הזה עולה עולם תוכן מאד פנימי, כי הקבוצה מתבוננת על הציורים, בודקת את בחירת הצבעים, הקווים, הבחירות האמנותיות, המחשבות, התחושות והרגשות שעולים מתוך היצירה שלי את גופי, וכן מה שונה ודומה בין האם לביתה".

התהליך כולו שינה את היחסים ביניכן?

"קורל ואני מחוברות מאד", עונה ניצה. "זה לא שינה את היחסים. אבא שלה נטש אותנו בגיל שנה, ואני הייתי אבא ואימא שלה. אנחנו מנסות לעשות הרבה דברים יחד, יושבות ומקשקשות בלילה לפעמים, אבל זה קשה למצוא כמה שעות לבד. הגענו לפגישות הללו כי אין לנו כמעט זמן נטו לעצמנו – רק היא ואני – וחשבתי שהפגישות הללו יכולות להיות מקום מצוין לכך".

"זה לא כמו לדבר איתה ביומיום", אומרת קורל. "זה היה לשמוע אותה אחרת, לראות אותה אחרת. ממקום אחר. לא כמו אימא, כמו חברה; מה היא חושבת, מה היא מרגישה. זה היה מוזר. לא חשבתי שזה מה שהיא מרגישה על הגוף שלה, ועל עוד דברים. זה קירב אותנו. הבנתי שהיא יותר מעריכה את עצמה ממה שאני מעריכה את עצמי".

"בסדר", מרגיעה אותה ניצה. "לקח לי שנים… זה יגיע. רק כדאי שזה לא יהיה באיחור, כמוני".

"היו הרבה אימהות ובנות", אומרת קורל, "כולן בערך באותם גילאים, והיה לנו מה ללמוד אחת מהשנייה. אולי מה שהאימא הזאת עושה יהיה מתאים לנו? אולי יעזור לנו? זה נתן לי פרופורציות אחרות. היו בנות שקצת היו נבוכות מהאימהות שלהן, ואולי גם אני קצת, לפעמים".

לומדות שפה חדשה

יש גם שיחות נשים? ענייני מחזור למשל?

"זה נושא שעולה לפעמים, אבל המיקוד הוא בקשר – איזו מן תקשורת אני יכולה לנהל עם הבת שלי, עם אימא שלי, כך שאם עולה שאלה על מחזור, אני אוכל לשאול את אימא שלי".

מהניסיון שצברתן אחרי שני סבבים – מהם הנושאים הכי "חמים"?

"דימוי גוף, מרחב אישי, ההשתקפות שלנו כמראה אחת של השנייה, איפה יש לי מקום עדיין להיות אישה, ולא רק אימא. מהניסיון והמשובים שקיבלנו אחר כך, החלטנו שבפורמט הבא תהיה פגישה אחת רק לאימהות, אחת רק לבנות, ואחת לכל זוג בנפרד, כדי שייווצר מרחב לאימהות – לשתף את הדברים שלהן שהן לא יכולות לשתף ליד הבנות, וההיפך".

אומרים שלנוער של היום אין אמפתיה. אתן מרגישות שהעבודה כאן עוזרת למשתתפות לאמן את השריר הזה?  

"כן. בגלל המודלינג שאנחנו נותנות – השיח הרגשי והעדין, המשתתפות מתאמנות בשפה חדשה. אז בהתחלה אנחנו מחזיקות יותר את המרחב, ועם הזמן משחררות מעט ונותנות למשתתפות להחזיק אותו בעצמן. ואז מתגלה מרקם שלם של יחסים הכולל בתוכו גם אמפתיה נהדרת".

קבוצת 'מחוברות' הבאה תיפתח ב-28 באוקטובר, ואחרי שני מחזורים כבר יכולות ברן ושרף לקבוע – התהליך הזה עובד, "ולו רק מעצם העובדה שהן נכנסות לאוטו ונוסעות לפה, לשעתיים נטו אחת עם השנייה. ככל שהקבוצה מתקדמת הן מעידות שהשיחות ביניהן מעמיקות. בהתחלה אלה שיחות חולין, ומאוחר יותר הן יוצאות מפה ומדברות על מה שקרה, כי מתעוררים דברים משמעותיים".

"אני מרגישה שזו שליחות", מסכמת ברן; "אנחנו שומעות מנשים מבוגרות ש'הלוואי שגם אנחנו היינו יכולות', ואני שמחה שיש לנו הזדמנות להתעסק בשלב בחיים שבדרך כלל לא נוגעים בו".

"בעקבות העיסוק בקשר אם-בת בסדנאות, הרגשתי כיצד הקשר עם אמי עבר תהליך, ועודו מתפתח", מתוודה שרף. "אני מרגישה שקורל הרבה יותר בוגרת", מסכמת גם ניצה; "יודעת לדבר על עצמה, יודעת מה היא רוצה באמת ויש לה גב – יש לה אותי. הייתי עכשיו באסיפת הורים. המורים פשוט אמרו לי 'איזה כיף איך שהיא מתבטאת! כיף לשמוע אותה מדברת, עונה על שאלות, הכל בחכמה'. זה שינוי עצום. את יודעת איזו הרגשה זו, לשמוע את זה מהמורים?".

פורסם לראשונה בגיליון 229 מיום 21 באוגוסט 2019