ועדת הקבלה לחברות בעיר תל אביב התכנסה. ראש הועדה, מר ברי כהן, בחור גבוה ומרשים, עמד והכריז בקול, "הבא בתור!".
נכנסתי לחדר, רועד מפחד; גורלי תלוי כרגע בארבעת חברי הוועדה שמולי. השמאלית ביותר נראתה לי מוכרת, אך לא הייתי בטוח האם פגשתי בה במציאות, או שאולי היא איזו דמות אינסטגרם נערצת שקלטה עיני במסך טלפון אקראי של מתבגרת כלשהי ברחוב. הבחור שלידה לבש חליפה שחורה ומרשימה, וענב עניבה שגלשה מטה אל הכרס הגדולה שלו. פניו לבשו כעס טבעי, כמעין בוס רגזן. לידו ישב, או אולי בעצם ישבה? לא הצלחתי לזהות, אם להודות על האמת, אך איך שלא יהיה היה זה בחולצה מנצנצת וחיוך ממזרי; העיניים לא הביטו בדפים, אך הידיים אחזו בעט ורשמו בלי הפסקה. ואחרון, מר ברי כהן, שקרחתו מעט סנוורה אותי כאשר התיישב.
"בבקשה אדוני", הכריז, "ספר לנו, מי אתה?".
התיישבתי על הכיסא, כולי סגור ומכווץ, והתחלתי לגמגם. "שלום, שמי גור, אני בן 25, עצמאי. אני בא מהגליל הרחוק. אמממ… ואני מרגיש שהגיע הזמן שלי להיות תל אביבי!".
הבחור בחליפה הסיר מעליו זוג משקפיים אחד, נשען לפנים, הרכיב זוג אחר, ובחן אותי בעיון.
"כתיכוניסט, החלומות על מגורים בעיר שלכם נהגו לנער אותי לעתים קרובות", המשכתי. "בכל ביקור שלי פה חשתי בכל ליבי שאני רוצה להיות חלק מהכאוס המיוחד הזה. דמיינתי את עצמי מתרוצץ ברחובות, נשטף ונסחף בקצב המטורף, מחפש סיפורים עיתונאיים למערכת בה אני עובד, יושב לכתוב את הספר שלי בבית קפה פינתי קטן, או בקיצור – מתנתק מכל פיסת קיבוצניקיות שקיימת בי".
"אני באמת רואה שהיית בעירנו מספר לא מבוטל של פעמים", אמר ברי, "אבל רק כאורח. אתה חושב שתוכל להסתדר כאן בתור חבר העיר?".
באמת שרציתי לענות בחיוב. אני נשבע שהמילה כן היתה לי על קצה הלשון. במקום זאת השתתקתי, ולאחר כמה שניות כבר הבנתי שמאוחר מדי לענות בביטחון, כן. והרי איך אוכל לומר 'כן' בהיר כל-כך? ברומא יש לנהוג כרומאי, ובתל אביב? העיר שתושביה כה רחוקים מרומא? העיר בה יש הכול, מגדרים שונים ומגוונים, קהילות שפועלות סביב נישות כה ספציפיות, שלא אחת נדרשת פינצטה לאתר אותן. איך אוכל בכלל לדעת שאני נוהג כתל אביבי?
זקפתי את ראשי, והחלטתי לנקוט בגישה של כנות: "תל אביב מעולם לא הרגישה שלי. גם בתקופה שגרתי בגבעתיים, מיקום הגובל ממנה מרחק יריקה, הרגשתי שהיא מתנשאת עליי; בכל פעם שיצאתי לרחובותיה, חשתי כאילו היא אומרת לי – אני טובה ממך! תחזור לפינה הקרה והירוקה שלך בגליל!".
הם צחקו. וכשאני אומר הם, אני מתכוון לבחור/ה הטראנסג'נדר/ית שבחנ/ה אותי. לרגע הרגשתי שאולי הצלחתי לגעת בהם, שהנה ריאיון הקבלה הזה אצלי בכיס, אבל אז כחכח בקולו הבחור בחליפה, ושאל, "וככה אתה רוצה להתקבל לחברות? זה כאילו נתת לנו סיבה לא לקבל אותך!".
השתתקתי. פתאום הבנתי מה עשיתי. אולי בעצם הרסתי הכול, וכמו שאמרתי, אחזור לפינה הקרה והירוקה בגליל? "לא, לא, לא הבנתם!", קראתי. "אני בכלל לא שייך יותר לגליל הזה! הביצה הזאת רק תוקעת אותי בחיים. אני רחוק שם מהכול, ושקט לי שם מדי, ואני ממש ממש עוד רגע עוזב לחלוטין! אני אדם של מרכז, של עשייה ושל תנועה. ומעבר לזה, אני בנאדם שאוהב לדבר, ועוד דקה אחת בוויפאסנה הענקית הזאת שנקראת הגליל העליון – ואני משתג…".
"בכנות!", קטע אותי ברי. "דבר אלינו רק את האמת", ולרגע הרגשתי שאני מחובר לפוליגרף בחקירת שב"כ רצינית, ושכחתי שמדובר בסך הכול בוועדת קבלה לתל אביב.
"חקרתי וחיפשתי בתל אביב מקומות שונים שיקבלו אותי", המשכתי; "כאלו שיתנו לי תחושה של בית. ואכן מצאתי כמה קהילות מעניינות שחיבקו אותי, ואנשים שאפשרו לי להרגיש שהנה, גם אני יכול להיות חלק מהעיר הגדולה ולהרגיש תל אביבי. כבר חשבתי שכבשתי אותה, את תל אביב, והנה אני משאיר מאחוריי את שמורת החולה והסביבה. אבל בכנות…", השתתקתי פתאום.
"רק בכנות", אמר ברי.
"המשכתי להרגיש קטן, ואולי לא מספיק מיוחד בשביל העיר שלכם. מי אני בכלל? קיבוצניק קטן שהגיע מהחור הלא מפותח שלו בגליל. זה נכון, אין לכם שום סיבה לקבל אותי", הרכנתי ראש, "אבל אני באמת רוצה להרגיש שייך לפה".
הוועדה התלחששה בינה לבין עצמה. באוויר נזרקו משפטים כמו "הוא לא בשבילנו!", או "הוא לא יתרום מספיק לקהילה", ו-"רבקה מהנהלת חשבונות מכירה את המשפחה… היא אומרת לא כדאי", וגם "זאת לא תהיה העיר שלו".
העיר שלי? בחילה פתאומית תקפה אותי. פתאום אבד בי הרצון להיות היפסטר תל אביבי, ומבלי לחשוב יותר מדי נעמדתי מול הוועדה ואמרתי בקול, "אני לא מעוניין בעיר שלכם!", ויצאתי בטריקת דלת. פסעתי בקצב מהיר לתחנת האוטובוס המרכזית, ועליתי על קו 845 בחזרה לעמיעד, וכשהנוף האורבני התחלף בירוק, אנחת רווחה מילאה אותי.
כשירדתי מהאוטובוס לקחתי נשימה עמוקה. חזרתי לביתי הצנוע בקיבוץ השקט, בו לא קורה הרבה, למען האמת – בעיקר דממה מכסה אותו רוב הזמן. כשהדממה נשברת, תושבי הקיבוץ נרתעים כולם, יוצאים מיד לראות מי הפושטק שמחרב להם את מנוחת הצהריים. נכון, גם פה יש וועדות קבלה, אבל לפה כבר התקבלתי. והזמן פה כה שונה, דבר אינו דחוף, וגם אם כן, איש לא חושף זאת לראווה. וכאן אני חי. פה נולדתי, גדלתי, ואני חייב להודות שמעולם לא באמת עזבתי. גם אם זזתי לתקופה מסוימת, מהר מאד מצאתי את עצמי כאן שוב, בחזרה.
כי עמוק עמוק בתוך הרצונות והחלומות שלי, מתחת לשכבת הסיפורים העבה שאני מספר לעצמי, עלי להודות שהשלווה הזו והנחלים הללו ממגנטים אותי, כנראה, ומשאירים אותי מקורקע לגליל.
ואני עדיין פה. פוגש את אותן דמויות מוכרות בנחל, נוסע בדרכים הידועות, מנווט את חיי בדרך אל המטרה הבאה. החלומות לא נעלמו, אולי רק התחלפו כרגע, או ירדו בדרגת חשיבותם. תל אביב תחכה לי. היא לא תברח לשום מקום, גם עוד כמה שנים היא תהיה שם, אני חושב לעצמי לפעמים.
זו הבלדה שלי. עלי לא יאמרו "נראה איך הסתדר בחוץ". מצד שני, הג'וק הקטן טרם חלף. והנה אני כאן.
פורסם לראשונה בגיליון 223 מיום 30 בינואר 2019