לאורך כל קריירת הכתיבה שלה, נילי לנדסמן כמעט שלא נגעה בנושא הקיבוץ. היא כתבה על מוזיקת רוק, אופנה ולייף סטייל, ועסקה לעתים גם בביקורות ספרים, ניו-אייג' ונושאים נקודתיים אחרים. רק ב-2013 נפנתה לעסוק באחד מייצוגיה המרכזיים ביותר של ההתיישבות העובדת – הרפת. בסיפור אוטוביוגרפי קצר, ובכתיבה משעשעת וקלילה, פרשה בפני קוראי 'הארץ' את כרוניקת עלייתה ונפילתה כרפתנית צעירה בשנות השמונים באיילת השחר. בגיל 16 היא כבשה לא רק את אחד ממעוזיו הנחשקים של המשק, ותיקתקה חליבות עם הרפתן מספר אחת, אלא גם הטביעה חותם סנסציוני – רומן שניהלה עם אחד מעובדי הענף הנשואים, שהוביל לפרידתה הסופית ממכון החליבה. על אף שבסיפור ההוא כיבסה כביסה מלוכלכת מלפני יותר מ-30 שנה, הוא זכה לעניין בקיבוץ ואף הודפס ונתלה אחר כבוד במכון החליבה. "הסיפור הזה הצחיק הרבה אנשים, והוכיח שאנשים אוהבים לקרוא על הקיבוץ", היא אומרת. וכך, בסמוך לחגיגות ה-100 לאיילת השחר, ניגשה למלאכת כתיבת הרומן הרביעי שלה, 'הבת האובדת' (זמורה הוצאה לאור), שמטפל לעומק ובאופן אישי (אך לא ביוגרפי) במכורתה. "הכוונה היתה לכתוב רומן משפחתי שעוסק בדילמה של איך לחיות עם העבר בהווה. אחת המטרות היתה להשתחרר מהדיאלוג הפנימי שלי, שעסק בהקשר הזה גם ב'מה יגידו בקיבוץ', שהולך איתי עד היום".
אם אשאר אשתגע
לנדסמן לא רק נולדה ב-1966 באחד הקיבוצים החלוציים של ישראל, היא גם משתייכת לשושלת משמעותית בעמק; סבה הלל (עליו נכתב בעיתון זה לא פעם), היה ממקימי הקיבוץ, ייסד את 'ועד הגוש' והיה ראש המועצה הראשון ואחד הפעילים בדורו בחיזוק ההתיישבות בגליל. אביה, יצחק, היה מנכ"ל תנובה במשך 25 שנה, מילא תפקידים ציבוריים בקיבוץ והיה, "מאד חזק", לדבריה.
יודע כל בן משק, להיות חלק משבט מקומי דומיננטי אינו עניין של מה בכך. "כשהייתי ילדה, היינו החמולה מספר 2 בקיבוץ. אנחנו משפחה נורא שורשית". ללנדסמן שלושה אחים נוספים (אחותה חיה באיילת השחר עם ילדיה) ועל אף שהיתה "ממש מאובטחת" כהגדרתה, כלומר אחת שלא מתעסקים איתה בגלל הייחוס המשפחתי, לנדסמן המתבגרת בעיקר סבלה. לגבי הילדות היא מעידה ש"הדחקתי הכול, וכנראה שהיתה לי סיבה טובה. כשהגעתי מאוחר יותר לתל אביב, שום דבר לא יכול היה לשבור אותי כי בחוויה שלי היה שם (באיילת השחר, ע"ט) עד כדי כך נורא".
עד כדי כך?
"כל כך נורא. הייתי נערה מרדנית. התחושה הכללית הזאת שכולם מכירים אותך ויש עליך – כמו שנהגו להגיד אז – 'סטיגמה'. מגיל הנעורים הרגשתי שמדברים אלי בצורה מגעילה ומאחורי הגב. הרגשתי שאם אשאר שם – אשתגע ממש".
דווקא הרבה פעמים בני המשפחות החזקות, או ה"מיוחסות" לכאורה, הם אלו שלמרות הרכילות והביקורת הפנימית יישארו לחיות בקיבוץ. אולי בחשבון הכללי היתרונות רבים מהחסרונות.
"זה נכון לחלוטין, אבל במקרה שלי הרגשתי שאני תמיד יכולה לעזוב כי יש לי גב חזק והייחוס של 'הבת' או 'הנכדה' עומד להגנתי. מַתִּי לעוף משם מגיל 12. בתור נערה הרגשתי מאד ממורמרת מבחינות מסוימות, כי הקיבוץ הופך אותך למבוגרת טרם זמנך – את שותה קפה ועובדת, אבל אם את בחורה בת 15 עם הורמונים משתוללים ובלי השגחה הורית – את חווה את הדיסוננס שבו אומרים לך 'את מספיק גדולה לזה אבל לא מספיק לזה. קחי סיגריות, קחי גלולות, אבל שלא נראה אותך מתרועעת עם בנים מחוץ לקיבוץ שהם לא המילייה הטבעי שלך'. רמת הפוריטניות המינית שהיתה בקיבוץ, לפחות בזה שלי, זעקה לשמיים".
אי לכך, מוצבת במרכז 'הבת האובדת' יולה קצנלסון בת ה-50, שהיא "דוגמה נהדרת", כדברי לנדסמן, לבת קיבוץ פרועה שהיוותה "הפרעה לשלום הציבור", אבל ממש לא לקחה את זה ללב. גם לביוגרפיה שלה הולחם רומן טינאייג'רי עם רפתן יפיוף ונשוי, אבל היא לא נפצעה כמו לנדסמן מ"התחושה שאת בת 16 וכל הקיבוץ עושה עליך לינץ'". תלושה ונטולת משפחה משלה, שבה יולה לקיבוצה שבגליל אחרי 30 שנות נדודים והתנסויות רוחניות יותר ופחות ברחבי הגלובוס. היא חוזרת כדי לסעוד את אביה הקשיש, ובמקביל מנסה לברר האם נוף ילדותה יכול להוות תחנה מחודשת במסע חייה. באופן לא מפתיע, המקום שונה לחלוטין מזה שזכרה. באותו אופן לא מפתיע, הוא עדיין מאוכלס באותם שדים מן העבר.
לנשום עשן בסבבה
בחזרה לביוגרפיה של לנדסמן. היא עזבה את איילת השחר כשהתגייסה לצה"ל ככתבת ב'במחנה נח"ל', ומשם, עם השחרור ב-1984, פצחה בחיים שהיו האנטיתזה לרוטינה המנומנמת של תורנות במכונת כלים, שנ"צ ובריכה אחר הצהריים. "לא היה לי אף אחד בעיר, אבל מהרגע שיצאתי מהקיבוץ היה ברור שלא היה לי סיכוי לחזור", היא אומרת. כשהגיעה לריאיון עבודה במערכת המקומון הנחשב דאז, 'העיר', הרגישה ש"נכנסתי ליקום מקביל ושכל חיי עד לשם – כולל האופי שלי – השתנו. בתור קיבוצניקית קיבלו אותי מאד יפה, כי בעולם העבודה הקיבוצניקיות נחשבו מאד מבוקשות – בין אם את שומרת על ילדים או כותבת בעיתון – דברים כמו חריצות ומשמעת עצמאית, וזה שאת אסירת תודה על זה שבכלל משלמים לך משכורת. נורא נבהלתי מהתל אביביות הזאת, ובאמת עבדתי כמו ברפת, בפרך".
בתור בת קיבוץ שעבדה גם כן בעיתונות התל אביבית (משם אנחנו מכירות 17 שנה אחורה, ע"ט), התרשמתי בזמנו שקיבוצניקים שעבדו בתקשורת נטו לעמעם את זהותם, התביישו בה ובנו לעצמם פסאדה מתוחכמת. רק לא להודות שהם עבדו בפלחה.
"בכל מקום ובכל הזדמנות אמרתי שנולדתי וגדלתי באיילת השחר. מאד התגאיתי בהשתייכות הזאת. אבל כשבאתי לעיר לא רציתי לראות אדמה, דרכתי על אספלט ונשמתי עשן ולא היה לי אכפת בכלל. אנונימיות זה דבר מאד משחרר, אבל מה שאת לא משתחררת ממנו זאת התחושה שפעם היית חלק מדבר ומרעיון גדול. במשך השנים בניתי לי זהות חדשה, והרבה שנים הייתי 'תל אביבית לדוגמה'. התעסקתי רק בדברים שהכי קול להתעסק איתם בתל אביב".
לנדסמן הפכה למבקרת המוזיקה של המקומון, תפקיד שמילאו לפניה גברים. "עולמות של גברים נראו לי תמיד יותר מרגשים, וזה בטח גם קשור לקיבוץ, כי כאישה בקיבוץ את נאלצת להתאים את עצמך לצרכיו. אמהות חייבות לעבוד בחינוך ומעטות הנשים שיעבדו בענפים חקלאיים, למשל. בעיתונות למדתי את השיעור הכי חשוב על ההתחלה: מה שמעניין אותך ומעורר בך תשוקה – זה המקור הכי טוב שלך לעניין את הקוראים".
החיבור למוזיקה נוצר עוד בקיבוץ? משהו בנוסח "תקליטים אצל המתנדבים"?
"בתחילת חיי המקצועיים הייתי מאד קיבוצניקית ומיליטריסטית, במובן שאהבתי את הצבא ולכן הבחירה הכמעט טבעית היתה ללכת למוזיקת רוק, שזה היה עולם גברי ומופקר והיה ממש כיף. אהבתי מוזיקה, אבל כשנכנסתי לעניינים הטעם שלי היה מיושן ביותר. לא הכל הגיע לקיבוץ, ולא הכל היה בוב דילן ודיוויד בואי".
הפיכתה לאם הובילה לשינוי כיוון ("הייתי נרדמת כשהייתי מקשיבה לתקליטים"), ולנדסמן קיבלה הצעה לכתוב מדור אופנה במקומון. "אמא שלי היתה במשך שנים הקניינית של חנות הבגדים בקיבוץ, והיה לה טעם אופנתי נפלא, כך שהיה לי קשר עקיף לזה, אבל לא הבנתי כלום בנושא. לכן מראש כתבתי על אופנה ממקום לא מקצועי, ותמיד ניסיתי להתייחס אליה כאל ניסיון להבנות זהות וליצור חיבורים תרבותיים". הניסיון הצליח, והמדור – 'הצעקה האחרונה', שצולם בסגנונה החתרני לזמנו של תמר קרוון, הפך לחביב נשות העיר. סגנון הכתיבה של לנדסמן מתאפיין בעירוב בין סלנג לעברית מדויקת וצחה, והרבה הומור ואבחנות אישיות; הכול ארוז במעטפת מתוחכמת ומהוקצעת, אך לא נעדרת רגישות.
עיניים נעוצות במדרכה
בשנת 2000 נפרדה לנדסמן מאבי בנה הבכור, הבמאי חגי לוי, ובהמשך חיה בזוגיות עם הבמאי ישרי הלפרן, ממנו נולד בנה השני ב-2002. השניים נפרדו, והיא, שלמדה דבר או שניים על מערכות יחסים ורומנטיקה, הפכה את אלו לנושאים המרכזיים בשלושת ספריה הראשונים. באותן שנים הלך שמה לפניה ככוהנת שיק וכאחת שיודעת לזהות ולאמץ את הטרנד הנכון לאותו הרגע. כך הגיעה אל היוגה, ששווקה אז כמותג צריכה סקסי על ידי מדונה והמעצבים הנחשבים. החיבור הפך למעמיק ורציני, ולנדסמן אף השתלמה כמדריכה ופתחה סטודיו ליוגה ב-2006. כיום הוא אינו ברשותה עוד והיא אינה מלמדת, אך עדיין מתרגלת באדיקות, והיוגה היא חלק אינטגרלי מחייה.
וכל העת, כך היא מודה, התקיים בתוכה סכסוך פנימי בין הזהות ההיא לבין זו הקיבוצניקית המקורית. מאותו קונפליקט סובלת גם יולה ב'הבת האובדת', בין אם היא משננת מנטרות באשרם בהודו, או ממלצרת בניו יורק. "הסכסוך הזה קיים לדעתי גם אצל מי שנולד בקיבוץ בעשורים היותר מאוחרים", מאבחנת לנדסמן.
היית אם צעירה שגידלה לבד שני ילדים בתל אביב. זה לא קל. הדבר המתבקש היה לשוב לקיבוץ – היכן שהכול פשוט יותר. לא היו לך מחשבות כאלו בצמתים קשים?
"היו לי בלי סוף, תמיד. הייתי זקוקה לעזרה ולתמיכה ובכל פעם שלא מצאתי לילדים בית ספר חשבתי לחזור לקיבוץ. אני חושבת שאלו לא היו מחשבות רציניות. הרגשתי שהקיבוץ חישל אותי וכשהיו משברים קשים, נאלצתי להתמודד. הייתי מאד לא מפונקת, והיו לי חיים מעניינים ומלאי אתגרים, ובמידה מסוימת זה הודות לקיבוץ. כל חיי נסמכתי על משפחתי ושמרתי איתה על קשר מאד אינטנסיבי וחם".
כאם לקטנים נזכרה לנדסמן ש"קיבוץ זה גן עדן לילדים", והיתה מגיעה איתם תכופות באוטובוסים לביקורים בצפון ("מעולם לא השתמשתי ברישיון הנהיגה. החוויה של האוטובוסים כל כך מושרשת בי"). כמו יולה, החשה חשופה ומבולבלת כשהיא מגיעה לקיבוץ, ועוטה על עצמה שריון מנטלי כדי לצלוח את החוויה, "הייתי מתחבאת בבית ההורים ובמשך 20 שנה הלכתי עם העיניים על המדרכות", מודה לנדסמן. "לא הלכתי לחגים ולחדר האוכל, ואם כבר הלכתי – התחמקתי משיחות. בשלב מסוים זה התחיל לעצבן אותי. אמרתי לעצמי: 'ממה את כל כך פוחדת? מה יעשו לך בדיוק?'".
אבל היית סוג של סלבריטאית. אחת שחיה ב"צנטרום של הפיילה" ועבדה במקצוע זוהר ומרגש. לא עצרו אותך לשיחות על הספרים או הכתבות שלך, או כדי לברר האם את מכירה את ההוא וההיא?
"רוב האנשים בקיבוץ לא קראו את 'העיר', אבל הפופולריות שלי הגיעה לשיא ב-2005 כשכתבתי דיאלוגים כתסריטאית לסדרת המופת 'אהבה מעבר לפינה', ואת זה ראו בקיבוץ. השם שלי הופיע בתחילת כל פרק, והתפעלו מזה והחמיאו. אין ספק שנהניתי אז לפגוש אנשים, והרגשתי לרגע כמו כוכבת. זה החלק הטוב בקיבוץ, שאלה שכבר עוצרים אותך על השביל באמת שמחים בשמחתך ונורא מתרגשים".
כשהחלה לכתוב את 'הבת האובדת', הידקה לנדסמן קשרים עם הגליל העליון גם נוכח מצבו הבריאותי של אביה, שנפטר לפני מספר חודשים. "בשנים האחרונות נסעתי אפילו פעמיים בשבוע לאיילת השחר. עשיתי יוגה עם אבא שלי ומצאתי ככה דרך להתחבר". במקביל, התחילו להתקלף השכבות של אותו דימוי עירוני מגניב ומעודכן. "כשכתבתי את הספר, כבר הייתי בצד שמחפש את הקיבוצניקית שהייתי. אני לא יודעת מתי היה הרגע המדויק בו היא פלשה החוצה. אני חושבת שהיוגה פתרה את זה. ככל שנכנסתי לתרגול באופן עמוק יותר, כך היה לי פחות נחוץ לשמור על הזהות שלי כפי שהתקבעה, והאפשרות לכתוב ולעסוק בזה היתה פחות מעוררת אימה".
כתיבת הספר ארכה כחמש שנים. בתחילה ערכה לנדסמן תחקיר היסטורי ("מרתק"), אך הוא הפך לבלתי שימושי. "את הספרים הקודמים שלי פשוט כתבתי. כאן כתבתי לפחות חמש טיוטות, ובאיזשהו שלב חשבתי שזאת משימה מסובכת מדי. בחיים לא עבדתי כל כך קשה, ומהבחינה הזאת זה בהחלט הזכיר את הקיבוץ, כל הזמן לעבוד לשם העבודה. כסף הרי אין מזה, וגם כמעט לא תהודה", היא צוחקת. "בכתיבת הגרסאות האחרונות של הספר הרגשתי שאני משוחררת ליהנות". בשנה הראשונה לכתיבת הרומן שכרה לנדסמן דירה באיילת השחר ועבדה בה, "ולאט לאט התחלתי להרים את העיניים מהמדרכות וגיליתי שאני לא מזהה את האנשים שאני פוגשת, אבל אני יכולה לזהות לאיזו משפחה הם שייכים. פתאום ראיתי המון צעירים".
עד כמה היה חשוב לך לברוא את הקיבוץ של יולה בדמותו של איילת השחר?
"רציתי שהקיבוץ בספר יהיה מן 'קיבוץ לדוגמה'. כמובן שכשכתבתי ראיתי כל הזמן את הקיבוץ שלי לנגד עיניי. הוא מאד 'איילת השחר' במובן הגיאוגרפי. אולי הדבר הספציפי הוא שבית התינוקות הפך לבית הסיעודי, כמו בו. נדמה לי שרוב הדברים הם די גנריים לקיבוצים. הרחבות וסכסוכי נדל"ן יש בכל מקום, והתחושה הזאת שאת נמצאת במקום שקיים בו זמנית בהווה וגם בזיכרון שלך".
ריחוק משועשע מהטראומה
'הבת האובדת' נכנס הישר ללב העניין. זיכרונות, אינטרקציות וחיבוטי נפש מטופלים באמינות ובקפידה, בין אם זה תיאור קרוואן מוזנח בשכונת ההיפים שבפאתי המשק או חוויית טרמפ מזדמן בקלנועית. הקריאה כיפית ונעדרת אותה תחושת מועקה שכמו מתחייבת כשעוסקים ברצינות בחלום ושברו. ניכר שלנדסמן רצתה שהקורא ייהנה ואף יגחך לעצמו, אבל לא חסכה ממנו את המורכבויות המתבקשות. יולה, שני אחיה, גיסתה (בת הקיבוץ היריב השכן) ובת כיתתה שגרה בהרחבה רחוקים להיות "ממשיכי הדרך" להם פיללו בצריף המזכירות הישן. הם נרקיסיסטים, אנטי-חברתיים וגרוע מכל – פרזיטים. ה"קהילתיות" הכה טרנדית אינה מוזכרת כלל. ציפורניים נשלפות, הרכילות שוצפת והציניות הכללית של רוב הדמויות היא רק שכבה לא אפקטיבית שמנסה להסוות פגיעות. אבל לנדסמן אומרת שכוונתה לא היתה להכליל. "קראתי מלא מחקרים וספרות מקצועית על בני קיבוץ, והבנתי שאסור ליפול לפח ולאפיין דמויות לפי מאפיינים סוציולוגיים, כי בסך הכל בני קיבוץ הם כמו אנשים אחרים. יולה היא דמות בעייתית שבאה ממשפחה לא מתפקדת ברמה הגרעינית".
איך התמודדת עם אותו "מה יגידו" משתק, שכל כך מקשה לפעמים על הכותב לתת דרור לדימיון או להתחשבן עם עברו? הקוראים נוטים לחפש את הסופר בתוך הספר, וזאת חוויה מאד חושפנית, בטח לבת קיבוץ.
"העניין היה לשחק עם המוכר ולהשתמש בו על מנת לבנות ביוגרפיה חלופית לדמות. סבא שלי הוא לא הסבא שבספר, וזה המהלך הכי גדול מבחינתי. בתקופה שכתבתי את הספר אבי ודודי יגאל עוד היו בחיים והם היו מאד זקנים, והיוו מקור השראה (לדמויות של אביה ודודה של יולה, ע"ט). אחד הדברים שלפעמים הייתי עושה הוא להשתדל לשמור על איזה ריחוק משועשע מהכל – מהטראומות, מהחינוך המאד מסוים שגם אני קיבלתי בבית, כמו לא לכבס את הכביסה בחוץ או להיות נאמנה למורשת".
כעת היא משלימה את 'איש הגליל' – סרט דוקומנטרי שעשתה על סבה, ואותו היא מביימת בשיתוף עם קובי נתנאל מאיילת השחר. היא מקווה שבעתיד תוכל להקרין אותו במפגשים ברחבי הארץ, ודרכו לספר על ההתיישבות בגליל. יש עוד מחשבות שנוגעות לעשייה ולפרנסה, "אבל קשה עכשיו, בגלל הקורונה, להגיע לתכלס", היא מסבירה. מה שבטוח הוא שב'בת האובדת' לנדסמן שמחה מאד. "יחסיי הפנימיים עם המקום שממנו באתי בהחלט השתפרו אחרי כתיבת הספר, ואני נורא אוהבת אותו וגאה בו ומרגישה שהוא היה נחוץ לי ושיפר אותי מאד. כשאני אומרת היום 'קיבוץ' אני די מוקירה את ההזדמנות שניתנה לי להיות חלק מהניסוי הזה. יולה שיחררה אותי, על הדרך".
פורסם לראשונה בגיליון 239 מיום 16 בספטמבר 2020
