כשהתחילו להרהר בעלייה לישראל, היו יורי וסבטלנה בתחילת שנות ה-30 לחייהם, הורים לילדים בגילאי ארבע ושנתיים. עם כל האופטימיות, ידעו שיצטרכו להתחיל כאן מאפס. באוגוסט 2015 הגיעה משפחת שולגה מרוסיה ליראון, וההתחלה, איך לומר, היתה קצת מאיימת. "הגענו לנתב"ג, לקחנו מונית והתחלנו לנסוע", מספר יורי וצוחק לאורך כל השיחה; "נסענו כמה שעות ופתאום נגמרו כל הערים בדרך. נסענו בשטח, היה חושך ואפילו לא היו אנשים מסביב – אמצע שום מקום". ההלם של המשפחה העירונית שהגיעה ממוסקבה לקיבוץ ההררי רוכך מעט כשנכנסו לביתם השכור החדש, וזאת בעיקר הודות למתנדבי 'בית ראשון במולדת', התכנית לקליטת עלייה של הסוכנות היהודית, התנועה הקיבוצית ומשרד העלייה והקליטה. "הם חיכו לנו וזה היה מאד נחמד", אומר יורי; "בבוקר, כשהתעוררנו, ראינו מולנו כפר על ההר. אחר כך סיפרו לנו שזה בלבנון. החלונות שלנו פנו למארון א-ראס, וזה היה קצת מפחיד. עכשיו אנחנו כבר יודעים את כל הסיפור ולא כל כך פוחדים, אבל בהתחלה זה היה מוזר", הוא שוב צוחק.
"חברים אמרו שמשפחה עם ילדים – עדיף לה לגור בקיבוץ"
עלייה מהמולדת ומחיים אורבניים ונוחים יחסית אל קיבוץ מרוחק, לעתים על הגבול, בארץ זרה ששפתה אינה מובנת, הוא מהלך מורכב, כל שכן כשיש ילדים קטנים בתמונה. תכנית 'בית ראשון במולדת', שחוגגת כעת 30 שנים להיווסדה, לוקחת זאת בחשבון, ועם הרבה ציונות ורצון טוב מסייעת להיתכנותם ולהצלחתם של מעברים רבים שכאלו. התכנית מחברת בין משפחות צעירות שמעוניינות לעלות ארצה לבין הקיבוצים הקולטים אותן. הרציונל: קהילה קטנה וערכית יכולה להיות "הקרקע הרכה" עליה ינחתו המשפחות העולות ומרובות האתגרים, ולא בכדי חוזרת המילה "מעטפת" לא מעט בשיחות עם המרואיינים בכתבה. פרט לפתרונות פרקטיים, ברור לעוסקים במלאכה שעליהם לתת מענה לתחושות הזרות והבדידות, אחרת מובילות אלו לא אחת להתכנסות העולים פנימה, להיצמדות לשפת אמם ולבסוף – לחיים במובלעת שהווייתה דומה יותר למקום ממנו הגיעו. במסגרת הלו"ז ילמדו העולים בחצי השנה הראשונה עברית באולפן קרוב אליהם, בזמן שילדיהם ייקלטו במערכות החינוך וייחשפו גם הם לשפה. בדירות הקיבוציות הם משתכנים במחיר מסובסד לתקופה בת שנה. לאחר מכן יוכלו להתקדם בתהליכי קליטה, אם ירצו, ככל משפחה נקלטת אחרת.
מכיוון שקיבוץ הוא צורת חיים כה ייחודית, כל שכן כשאינו במרכז הארץ, ומשום שלרבות מהמשפחות העולות די.אן.איי. עירוני, מתבקש לשאול האם היתה להן זיקה כפרית כלשהי טרם המעבר. במקרה של משפחת שולגה – לא ממש. "סבטה נולדה במוסקבה, ואני גרתי כמעט כל החיים בסיביר, בעיר קטנה, כשקטנה זה פחות מ-200 אלף איש", יורי צוחק; "חשבנו לעלות ארצה לעיר גדולה, אבל קיבלנו המלצה מחברים שאמרו שמשפחה עם ילדים ובלי שום דבר – עדיף לה לגור בקיבוץ. עבדנו כל החיים בעיתונות. לא ידענו עברית. חשבנו שזה יהיה כמו קולחוז – שזה כמו קיבוץ, אבל בלי כל הטוב שבו – שזה חדר האוכל והבריכה. חשבנו שאם לא נסתדר, נעבור הלאה, אבל הבנו שזה מקום ממש טוב לילדים ולמשפחה ולא צריך שום דבר חוץ מזה".
תהליך העלייה ארצה מתחיל בפנייה של המשפחה לסוכנות היהודית. כדי להתכונן למעבר ולהבין היטב במה מדובר, לפחות בתיאוריה, הם משוחחים עם נציגי 'בית ראשון במולדת', שואלים שאלות ומתרשמים הדדית. "דיברנו איתם בסקייפ ובטלפון וסיפרו לנו הכל. למי שלא גר בקיבוץ קשה להבין מה זה. יש שאלות מוזרות כמו אם אפשר לצאת מהקיבוץ", הוא צוחק. היום עובד יורי (38) במרכז המבקרים של 'יקב הרי גליל' כמדריך סיורים וטעימות, וסבטה (36) היא צלמת אירועים עצמאית. כשמתחילים לדבר עברית אפשר להסתדר, הוא מבטיח, אך העזרה של 'בית ראשון במולדת' לדבריו קריטית. "הם היו איתנו מהיום הראשון, ועזרו לנו וככה נמנעו בעיות עם מוסדות כמו בנקים וקופות חולים. אנשים בקיבוץ תמיד עוזרים". ביראון הם כבר ארבע שנים, "אני חושב שאחרי שבוע כבר הבנו שאנחנו רוצים להישאר", אומר יורי. "האנשים פה ממש טובים".
קיבוצי הגליל העליון משקיעים – העולים רוצים להישאר
האחראית על תכנית 'בית ראשון במולדת' באזור היא מרינה בוינוביץ', מנהלת מחלקת קליטת עלייה במועצה. היא חברת משגב עם, ואף שהיא בתחום מזה שנים רבות, עדיין נשמעים בקולה התרגשות, דחיפות ואנרגיות של עשייה. בוינוביץ' עלתה מסיביר לפני 24 שנה, גם היא במסגרת תכנית 'בית ראשון', והגיעה לדפנה. מסגרת התכנית הוגבלה אותם ימים לשהייה בת חצי שנה בלבד בקיבוץ, וללא אפשרות להיקלט. וכך, למרות שהתאהבה בצורת החיים החדשה שפגשה, נאלצה בוינוביץ' לעזוב עם משפחתה לקריית שמונה. השינויים המבניים-כלכליים בקיבוצים, יחד עם הבנה מעמיקה יותר של מנגנון העלייה, הובילו לכך שכיום ישנה אפשרות, כאמור, להכות שורש בקיבוצים; מבחינת בוינוביץ' זהו צעד אלמנטרי, והיא משדרת זאת למשתתפים הפוטנציאליים. "כשאני מדברת עם העולים אני מסבירה להם שאני רוצה לראות אותם כשכנים וכמי שחיים בתוכנו. אני רואה בהם אנשים עם פוטנציאל לעתיד. אלו משפחות צעירות, יפות ומשכילות, ולכן אעשה את המקסימום כדי שירגישו כאן טוב", היא מסבירה. מבחינתה, מחדירה התכנית בעולים ערכי ציונות הלכה למעשה באמצעות החיים שהיא מאפשרת. "אני חושבת שכל משפחה שהיתה כאן וילדיה סיימו בתי ספר והתגייסו לצבא לתפקידים טובים – הציונות נכנסה פנימה וחלחלה אליהן, וזאת גאווה של התכנית שמפעילה המועצה, ושל המשפחות שהגיעו לכאן. זה סוג של גשר, להעביר את ההבנה שמדינת ישראל צריכה להיות הבית של העולים הללו ושצריך לעזור להם".
רק 9 מועצות אזוריות בארץ משתתפות בתכנית, מספרת בוינוביץ'; זוהי התחייבות כלכלית שאין להקל בה ראש, כיוון שעל הקיבוצים הללו להקצות דירות במחירים מוזלים, ולסבסד גם את חינוך ילדי העולים. גם הקיבוץ מצדו משקיע במשפחה, וללא השקעתו לא היתה הקליטה מצליחה. בכל שנה עוברת בוינוביץ' בין הקיבוצים, ומזמינה אותם להקצות דירות למפעל הקליטה. לשמחתה, במועצה אזורית הגליל העליון מדובר בפרויקט בסדר עדיפות גבוה. תריסר קיבוצים מהמועצה חברים בתכנית; השנה הצטרפו מחדש גדות וכפר הנשיא לשאר הקיבוצים הקולטים: יראון, מלכיה, יפתח, מנרה, משגב עם, כפר גלעדי, הגושרים, להבות הבשן, איילת השחר ונאות מרדכי. "אחד הדברים היפים אצלנו במועצה הוא שקוצרים את הפירות: אנחנו משקיעים, והמשפחות רוצות להישאר בקיבוץ". אומרת בוינוביץ'. "זה לא מובן מאליו שמשפחות מגיעות לקיבוצי ההר ונשארות שם. מבחינתי זה מדהים. יש גם משפחות שנאלצו לעזוב, וחזרו כשנפתחו הרחבות. המועצה שלנו היתה הראשונה שקלטה קבוצות רופאים במשותף. היה גיוס יחד עם הסוכנות היהודית ומשרד הקליטה, ועלו שלוש קבוצות של רופאים ומשפחותיהם, כשאחד מהפרויקטים היה בשיתוף רמת הגולן. ראינו שהרבה יותר קל להם ללמוד בקבוצות משותפות. כל הבירוקרטיה הזאת (של קבלת רישיון עבודה מקומי לרופא, ע"ט) מאד קשה, ולקחנו את זה על עצמנו. קישרנו בינם לבין בתי החולים בצפת ובנהריה, והם הצליחו לעבור את הבחינות והתחילו מהר לעבוד כרופאים".
בתקופות קשות, 'בית ראשון' תמיד ברקע
נטשה טלרמן עלתה ללהבות הבשן עם בן זוגה מטג'יקיסטן לפני כ-27 שנים. בארץ המוצא היתה אחות מיילדת, היום היא קוסמטיקאית פרא-רפואית ומתנדבת בתכנית דרכה הגיעה אז לקיבוץ – צעירה נשואה ובהיריון מתקדם. "הגענו לקיבוץ מבולבלים, וחיכה לנו חדר צנוע ונחמד", היא נזכרת. "היו פירות ועוגות על השולחן. ישבו אתנו והסבירו והובילו אותנו ביד. בקושי ידענו את האלף-בית. בשלבים הראשונים בעלי ואני עבדנו בכל מקום שהתאפשר בקיבוץ – קומונה, לול, שיפוצים, חדר אוכל, עד שהתקבלנו למקומות העבודה הקבועים – בעלי למפעל להבות ואני למרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בקריית שמונה, בו עבדתי במשך 17 שנה", היא משחזרת. נטשה זוכרת תקופות קשות, בהן היתה תכנית 'בית ראשון' תמיד ברקע. "עלינו בדצמבר, ובפברואר נולדה לנו שלישיית בנים. זאת היתה הפתעה. 'בית ראשון' היו כל הזמן אתנו עם תמיכה ועזרה, והיינו צריכים לא מעט עזרה. בזכות נשים שהתנדבו אז ב'בית ראשון' קיבלנו המון תרומות. אחרי שנה הבנו שלהבות הבשן הוא הבית שלנו, והתחלנו בתהליך קבלה לקיבוץ".
לפני כעשור הפכה נטשה לרכזת מטעם התכנית בקיבוצה. "אנחנו מקבלים שתי משפחות בשנה, יש לנו שתי דירות שאנחנו שומרים עליהן. שלב הקשר הראשוני לרוב הוא דרך מרינה בוינוביץ', ואם משפחה מעוניינת בפרטים נוספים היא יכולות לפנות אלי דרך המייל לפני העלייה, ואני מתכתבת איתה ונותנת פרטים. בשלב מתקדם יותר מכינים עבורה את הדירה – אם זה שיפוץ, ניקיון, חיפוש ריהוט ואביזרים. ביום שמשפחה מגיעה, אדאג שיהיה אוכל במקרר, מצעים, צעצועים לילדים, ואז נעזור בצעדים הראשונים: ליווי והיכרות בבית הילדים, המרפאה והמזכירות. אני נשארת לשמש בשבילם כתובת לשאלות, בקשות ותיווך בינם לבין הקיבוץ עד תום התכנית". את השילוב החברתי רואה נטשה כמפתח להצלחה בעתיד. "זאת לא דירה בעיר גדולה, שמאחורי הדלת שומרים בה אך ורק על התרבות של ארץ המוצא. פה יש להם את האופציה להכיר ולהשתלב בתוך החברה, ולא להישאר 'עולים חדשים' לכל החיים. זה כמובן לא חד משמעי, וזה תלוי גם באישיות ובדברים נוספים. אני זוכרת ומודה על העזרה שקיבלנו כשהיינו בעצמנו בתכנית 'בית ראשון', משתדלת לתת למשפחות את כל תשומת הלב שאני יכולה, ומקווה שזה מקל עליהם כפי שזה הקל עלינו".
השלב המכריע מגיע עם סיום הלימודים באולפן
"גם בשנים הקשות בהיבט הכלכלי, קיבוץ הגושרים לא ויתר על השתתפות בתכנית", אומרת זוהר ליפקין, מנהלת הקהילה בהגושרים, אחד הקיבוצים השותפים והפעילים בתכנית מיום הקמתה. "אנחנו מרהטים ומכינים את כל מה שצריך בדירה על חשבון הקיבוץ. לפחות חצי מההשקעה היא עלינו. כל מי שקשור לתכנית פועל בהתנדבות מלאה, ונדרשת הרבה מאד עבודה. את מקבלת משפחה, ואף פעם לא יודעת כמה צרכים יהיו לה, אבל אנחנו רואים ב'בית ראשון' פרויקט לאומי ולא מוכנים לוותר עליו. גם כשאין לנו דירות אנחנו מוצאים, מתעקשים כרגע על שתיים-שלוש משפחות בשנה ומשתדלים לא להיענות בשלילה לאף בקשה".
השלב המאתגר מבחינת העולים, מסבירה ליפקין, נחווה בסיום לימודי האולפן. "זאת חממה של חצי שנה, ואז מתחיל המשבר", היא אומרת. "הילדים כבר דוברי עברית, אבל העברית של ההורים עדיין לא טובה דיה כדי להתנהל איתה, והם צריכים עבודה מהר ודחוף. צריך המון תמיכה מנטלית. בדרך כלל אנחנו מחברים אותם למחלקת הרווחה של המועצה לליווי כזה או אחר, בין אם סבסוד הפעילות בחינוך המשלים או ליווי בנושא הורות, כיוון שהם באים מעולם אחר לגמרי. מחלקת הרווחה משתפת פעולה בצורה בלתי רגילה, עם הרבה רגישות ורצון לתמוך ולעזור, ועדיין, עיקר העומס אצלנו הוא על ציפי נחשון, שמרכזת את התכנית ומשקיעה בה באהבה רבה". לליפקין מפריעה העובדה שרק כשליש מהקיבוצים נותנים כתף, ולא כולם. "הייתי שמחה לראות את כל 29 קיבוצי המועצה שותפים לפרויקט. זה מה שאני מאחלת לנו לשנים הבאות", היא מסכמת.
בעבר קלטו בקיבוצי המועצה 70 משפחות בשנה, כיום מדובר ב-22 לכל היותר, המגיעות בשני מחזורים. הקיבוץ נבחר בעבורן על פי קריטריונים הקשורים על פי רוב במספר הנפשות ובמוסדות החינוך של הילדים. גם בעלי חיים, כך מסתבר, הם פקטור. מועצה אזורית הגליל העליון היא היחידה שקולטת משפחות עם הולכים על ארבע. "כלבים וחתולים הם משפחה מבחינתי, וזה מאד חשוב", אומרת בוינוביץ'. "בכפר הנשיא קלטו עכשיו משפחה מליטא עם כלב".
הגשמת חלום והלם, בעת ובעונה אחת
אף שרוב העולים הם מחבר העמים, מגיעות משפחות מארצות שונות, כצרפת, ארגנטינה, אנגליה, דרום אפריקה ומקסיקו, והמגמה היא לקלוט עולים מכל העולם. בהגושרים יקלטו השנה משפחה מארגטינה, ולפני שלוש שנים הגיעו אליה מפריז מלכה ואוליביה רוזנטל, עם שלושת ילדיהם. "בשבילנו זה היה חלום ושוק ביחד", צוחקת מלכה. "כשהגענו אמרנו 'וואו, איזה שינוי', אבל זה מה שרצינו. כשהייתי בת 18 התנדבתי בקיבוץ משמר העמק, ומאז חלמתי לחזור. חשבתי שנהיה פה רק שנה, אבל אחרי שנה החלטנו להישאר, ולפני חודשיים קנינו בית. הקהילה נחמדה מאד ועוזרת הרבה, יש לנו חברים, הילדים מבסוטים". שניהם מממשים את חזון הכפר הגלובלי, וממשיכים לנהל מכאן את עסקיהם בפריז. מלכה מספרת איך נטמעה בקהילה המקומית: "אני לא ספורטאית, אבל כשהגעתי זוהר אמרה לי: 'את צריכה לשחק ב'נטו-נט' (ליגת האימהות הטרנדית בכדורשת, ע"ט). היינו קבוצה ממש טובה של 12 בנות, ופעמיים בשבוע באתי לשם. למדתי לשחק ותרגלתי את העברית".
את מרבית העולים, אומרת בוינוביץ', לא מרתיע העניין הביטחוני. טרם הגעתם היא מספקת להם הסברים גיאוגרפיים, "וכשאני אומרת 'גבול' אני שואלת אם הבטן שלהם מתהפכת. לרובם העניין לא קריטי". מה כן חשוב להם? לראות קדימה אל העתיד. "מקום עבודה, חינוך לילדים, גם אקולוגיה חשובה לחלקם", היא מפרטת. "היום חלק לא קטן מהמשפחות מגיע ממוסקבה – שהיא בגודל של ישראל, אז כשאני אומרת שזה מקום קטן וירוק ואפשר לגדל את הילדים על הדשא – הם מתלהבים". עם זאת, היא מוסיפה, "צריך להיות עם אישיות מסוימת וחזקה, בייחוד אם אתה גר בקיבוצי ההר, כי צריך להתגבר על הקור בתוך הבתים. בברית המועצות לשעבר יש ריצוף מעץ והסקה מרכזית, ואין לחות". חלק מהקושי הוא בהתמקמות בתנאי מגורים חדשים ובהפנמת קודי התנהגות שונים, חלקם קטנים אבל משמעותיים – למשל, להבין שכחלק משגרת יומם של הילדים הקטנים בגנים, לגיטימי לחלוטין שיתלכלכו, או ילכו יחפים על רצפת הפעוטון. "זאת עבודה פנימית יומיומית, ובניית סדר עדיפויות מחדש. אני מנסה לבחור אנשים שצמאים ללימודי השפה וסקרנים כלפי המקום שאליו מגיעים, משפחה מלוכדת שיודעת לתמוך אחד בשני", מסבירה בוינוביץ'. המוטיבציה להגעה ארצה דווקא לא חשובה לה במיוחד, והיא איננה חוקרת בנושא. "אני לא שואלת גם על היהדות ואצל מי היתה הסבתא יהודייה. אם אנשים משכילים, עצמאיים ובעלי עמוד שדרה יוצאים ממוסקבה – כנראה שיש להם סיבה טובה. אני רק רוצה שיהיה להם רצון להיות ישראלים. אני חושבת שזה סוג של חלום, להתחיל חיים חדשים. רובם אומרים שזה בגלל הילדים, אבל לי חשוב שיחשבו על עצמם ולא יעבירו את האחריות לילדים. שידאגו ללמוד את השפה ולהסתדר. תמיד יש קשיים, ואני איתם. אני נותנת את המאה אחוז ומה שהם ייקחו – זה שלהם". מה שהיא אינה מאמינה בו, זו אסטרטגיה של שכנוע."אחרי כמה חודשים אני מזהה את הפוטנציאל, אבל אני רוצה לשמוע מהם שהם רוצים להישאר. מי שכן – אעזור לו, יחד עם הקיבוץ. אני רוצה שהם יקבלו את ההחלטה לבד. אני רוצה שהם יתלהבו מהנוף, מאינטרקציות עם אנשים, מהחינוך ומהשפה, כמו שאני עדיין מתלהבת, אבל אני לא משכנעת. יש משפחות שגם אחרי שנה לא יודעות, וזה בסדר מבחינתי. 'בית ראשון' נותן כנפיים, אבל הם צריכים לפרוש אותן".
לסיום מבקשת מרינה להוקיר תודה לכל מי שמאפשר לתכנית הזו להמשיך ולקלוט עולים אל הגליל העליון. "זה לא מובן מאליו, ודאי לא במועצה אזורית בפריפריה, שמתמודדת עם לא מעט אתגרים נוספים, להמשיך ולתמוך בקליטת עלייה, ולאורך שנים ארוכות. לשמחתי מכירים כאן, במועצה אזורית הגליל העליון, בחשיבותה של התכנית, ומשקיעים בה הרבה מחשבה ורצון טוב וגם לא מעט משאבים. אני מודה בעיקר לגיורא זלץ, עידית חמל איילה כפיר ואגף הנדסה במועצה, ומנהלי הקהילות בקיבוצים, צוותי בתי הספר והגנים, והמתנדבים שמסייעים לי לתת לנקלטים את התחושה שזה לא רק בית ראשון, שזהו הבית".
פורסם לראשונה בגיליון 232 מיום 11 בדצמבר 2019
