תלמידי הקונסרבטוריון למוזיקה במרכז קלור הרוויחו: הודות לתרומה מפתיעה בנדיבותה, נהנים הפסנתרנים לעתיד שביניהם מחוויית נגינה משודרגת על פסנתר סטיינווי שקבע לאחרונה את מקום משכנו בשלוחת ראש פינה של המרכז, בבית המוזיקה. לכשעצמם, נחשבים פסנתרי סטיינווי כמעולים בתחומם, והפסנתר הזה – שהנוגעים בדבר מעידים על איכותו הגבוהה – מביא עמו גם מורשת מסקרנת, חלקה עדיין לוט בערפל, ששורשיה בגרמניה.
מסעו של הפסנתר בגליל העליון החל לפני כשנתיים ביישוב מתת, לשם הצפין בעקבות מותה של גברתו, מיה מרים תמיר, מוזיקאית מחוננת שניגנה עליו באדיקות עד 36 שעות לפני פטירתה בגיל 95. בנה, דני תמיר, שעשה עליו את צעדיו הראשונים בעולם המוזיקה, העביר אותו ממחוז הבוהמה אל חלל גדול, ירוק ושקט בהרבה. עתה, מששב להתגורר בתל אביב, החליטו הוא ואחותו אורלי לתרום את הפסנתר למרכז המוזיקה. "הבן היחיד במשפחה שמנגן זה אני, אבל מצאתי את עצמי מנגן יותר על הפסנתר החשמלי, וכאשר פיניתי את הבית במתת שקלתי האם להחזירו לתל אביב", אומר תמיר (67), מוזיקאי חובב. "הואיל והנשמה שלי שייכת יותר לצפון, וידענו על האירועים שנעשים בכפר בלום בתחום המוזיקה הקלאסית והחינוך למוזיקה, חשבנו שאם נצליח לשכן אותו שם, הוא ימשיך ויגשים את ייעודו המקורי". מטרה נוספת של האחים היתה שהנגינה בסטיינווי תשקף את רוחה של מיה ותעניק המשכיות לנשמתה.
"אחרי פסנתר כזה, כל פסנתר הוא כמו קרש כביסה"
הסטיינווי צופן בחובו הבטחה לסיפור מרתק, שרק קצהו נחשף בינתיים. מיה מרים תמיר היתה בת למשפחת ביל"ויים ממייסדי המושבה ראשון לציון. כבר בהיותה פעוטה הושיבו אותה מול הפסנתר, והיא ניגנה ברצינות. בשלהי שנות ה-30' עברה המשפחה לביירות, בשל עסקי אביה. מיה בת ה-18 למדה מוזיקה ומשפטים באוניברסיטה האמריקאית של ביירות, ומשם המשיכה לאקדמיה למוזיקה בפריז. "דה פקטו", אומר בנה, "היא הגיעה במוזיקה לתואר שמקביל לפרופסורה". סביב 1949 שבה מיה לארץ ופצחה בחיי פסנתרנית מקצועית – כלומר, הקליטה קונצרטים עבור רדיו 'קול ישראל'. למרבה הצער, נקטע העתיד המקצועי עת הקימה משפחה. האחים גדלו בסמוך ומתחת לפסנתר עליו פרטה האם שעות ארוכות מדי יום, וכאדם בוגר ולמוד מוזיקה קלאסית, הוא ממקם את אמו בין שלוש הפסנתרניות הטובות בארץ בזמנה, מקבילה לפנינה זלצמן. "היא גם היתה מאזינה למוזיקה קלאסית בלבד, אסור היה לשמוע שום מוזיקה אחרת בבית", הוא נזכר. הוא נותר אז תלמידה היחיד – בעוד אורלי אחותו הצליחה לחמוק ופנתה לבלט קלאסי, לו סיפקה האם מיה את הצלילים (לימים לימדה גם את נכדה, בנה של אורלי – מתן), והוא לא קיבל הנחות, אך בגיל 11 הודיע על פרישה ופנה לגיטרה קלאסית, "ואסור היה לי לנגן על הפסנתר הזה אלא מוזיקה קלאסית. כשניגנתי קטע של בלוז או ג'אז, היא היתה מתרעמת שאני הורס לה את הפסנתר ושזאת לא מוזיקה", הוא מספר. "היא שמרה עליו כמו על ארון הקודש. זה מאד רע להתחיל ללמוד לנגן על פסנתר כזה כי כל פסנתר אחר שאתה מנגן עליו, נדמה לך שהוא קרש כביסה".
כמו פסנתר שמנגן מעצמו
לפני 20 שנים לערך התעייף המנגנון של הפסנתר, ומכוון הפסנתרים המדופלם של מיה הורה לה להחליפו ("מאורע פנומנלי", מציין תמיר). בשל ההכרח לרכוש מנגנון מאד ספציפי, פנתה מיה לחברת סטיינווי בהמבורג, גרמניה, וכשמסרה את הפרטים המוטבעים עליו נאמר לה כי מספרו אינו קיים ברשומות. הטבעה אחרת על גבי הפסנתר לימדה כי הוא אכן יוצר במפעלם שבהמבורג בשנת 1912, והועבר למשווק החברה בעיר ברמן ב-21 לאוקטובר של אותה השנה, אלא שהמספר המוחלף שהוטבע עליו זויף על מנת להסוות את מקום ייצורו, וליצור מצג שווא לפיו הוא יוצר במפעלי החברה בארה"ב. הסיבה לזיוף, כך על פי ההנחה, היא שבעליו של הפסנתר היו יהודים שביקשו להבריחו מחוץ למדינה יחד עם שאר נכסיהם עם עליית הנאצים לשלטון, ובשל איסור על ייבוא מגרמניה באותה עת, נאלצו להסוות את מקור ייצורו.
מלבד מעט הפרטים הללו, לא ידועים לאחים לבית תמיר שאר קורות הפסנתר, לרבות גלגוליו עד שהגיע לידי אמם. בכלל, מרבית העניין המשפחתי נסוב על המורשת המוזיקלית של מיה, הפסנתר ויכולותיו. "היתה לי שיחה עם ארקדי דוכין לא מזמן, אומר תמיר (שגם הפיק את האלבום 'שינויים בהרגלי הצריחה' של 'החברים של נטאשה'), בה סיפר לי על פסנתר שיוצר באיטליה ונחשב לרולס רויס של הפסנתרים, ולכשפרט עליו הרגיש לראשונה שהפסנתר מנגן מעצמו. על משקל זה אגיד שהפסנתר של מיה חושף את שני הקצוות של מי שנוגע בו: את מי שאסור לו לגעת בו, כי הפסנתר הזה כל כך רגיש ומשקף, ובקצה השני הוא מעלה ממש את הרמה של מי שמנגן ברמה גבוהה. יש לו צליל מאד מיוחד גם בין ה'סטיינוויאים', והמגע שלו מאפשר להביע רגש ולשקף יכולת טכנית בצורה חריגה. הוא נדיר".
כבר לא רק מוסיקה קלאסית
כאשר פנו התמירים לתלם חורין, מנהל מרכז קלור, שלח האחרון למתת את אחד ממוריו, שיבדוק את "הסחורה". "הוא הפליא לנגן ומה שהוא בחר היתה יצירה של שופן. השמעתי את זה בטלפון לאחותי והיא הצטמררה, כי שופן היה אחד המלחינים המועדפים על אימא, וזה היה פנטסטי", אומר תמיר.
חורין, ששמח מאד על ה"רכש", מוסיף כי הבחירה בבית המוזיקה נעשתה משום שהסטיינווי מתאים גם למוזיקה קאמרית לאולמות קטנים. השאלה המתבקשת כאן היא, אולי, האם הפסנתרנית המנוחה, שגוננה בקנאות על המורשת הקלאסית והיתה נגנית סוליסטית, היתה שמחה על הגלגול החדש של אוצרה. "אני חושב שהיא היתה מאושרת לו היו אומרים לה שינגנו עליו רק מוזיקה קלאסית", אומר בנה, "אבל אנחנו בוודאי לא הגבלנו את סוג המוזיקה שינגנו עליו".
פורסם לראשונה בגיליון 241 מיום 9 בדצמבר 2020
