היה זה בלתי אפשרי להישאר אדישים אל הצעירה היפה והשברירית למראה שניבטה מן התמונה הקבוצתית של מסיימי המחזור הראשון של קורס גננות סוג 1 במועצה. בין 18 הגברים החסונים והחייכניים זרחה לה סנדרה קושניר כמו קרן שמש מאירה, אוחזת בידה בתעודה. ובכן, לא נשארנו אדישים, יצאנו לפגוש אותה, לגלות מי היא, ולספר גם לכם עליה. וספוילר קטן: היא לא שברירית כלל וכלל.
"הגבולות היום מיטשטשים", היא אומרת לי בתחילת שיחתנו, "כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה", ועבודה עם צמחייה היא מה שסנדרה רוצה. בת 28 בלבד, וכבר יכולה להתפאר ברזומה גנני מרשים למדי: למדה גידול קנאביס רפואי בטכניון, שימשה כפקחית מזיקים וכאחראית על הקוטפים (והבודקות של הקוטפים) במטעים בקיבוץ מלכיה, שם התגוררה במשך שש שנים. את המחזור הראשון של קורס גינון 1 בו השתתפה, קיימה מ.א. הגליל העליון לראשונה, בשיתוף הארגון לגננות ונוף בישראל, "שסיפקו כיתה ותנאים מעולים", משבחת סנדרה. הקורס ארך כ-11 חודשים, במתכונת של יום לימודים בשבוע, ובראשו עמד מאיר אלמקייס, "המורה הכי טוב שיכולנו לבקש", שמלמד גם אדריכלות נוף במכללה האקדמית תל-חי. "הקורס הקנה לי המון ידע על צמחים, גידול, תנאים, התאמה והכשרת הקרקע, תהליכים לבניית גינה. יש המון דברים שצריך לתכנן ולדעת מראש", היא מבהירה; "אי אפשר פשוט לחפור בור באדמה ולשתול כל דבר. חשוב להקדיש תשומת לב להרבה מאד פרטים. לכל דבר יש השלכות".
לא צריך עוצמות פיזיות למקצוע כזה?
"פיזית, גננות זו עבודה קשה, ולא הייתה לי בעיה עם זה עד עכשיו כל חיי; אני בחורה עם כוחות, אבל היום, עם הגיל, אני רוצה להוריד מהפיזיות. תמיד הייתה לי משיכה למקצועות גבריים. כשהגעתי לקורס, קיוויתי שיהיו עוד בנות בכיתה, אבל לא הופתעתי כשלא היו. וזה בכלל לא בקטע מגדרי – אני עושה את מה שבוער בי לעשות, ולא כל כך חושבת אם זה מתאים או איך החברה מקטלגת את זה. זה גם לא כזה משנה בעידן שלנו, שבו כל אדם עושה את מה שהוא אוהב".
את מקבלת תגובות על העיסוק יוצא הדופן שלך?
"בטח! במטעים במלכיה היו תמיד מופתעים כשראו אותי, ושאלו בתמיהה, 'מה את עושה פה?'. אני לא מבינה את זה; מה זאת אומרת? אני רוצה להיות פה, אז אני פה!".
הרגשת שקיבלת בקורס יחס מיוחד? היה לך רגעים שהרגשת לא בנוח?
"הרבה פעמים כשאת נכנסת למעגל של גברים, יש יחס שונה. יצא לי לא פעם להרגיש לא בנוח במסגרות גבריות כאלה ואחרות, ואני חייבת לציין שבקורס לא חשתי את זה לרגע אחד. הייתי שווה בין שווים, התפתחה חברות בין כל החבר'ה, נהיינו חבורה שחולקת ידע, וממש נוצרה אווירה משפחתית. שמחתי, ואני גאה שיש לי היום חברים למקצוע ולתחומי העניין האלו. אנחנו עדיין בקשר, ונפגשים בינינו, זו ממש אווירה מגובשת וטובה".
ובכל זאת, לא הרתיע אותך להיכנס לכיתה גברית כל כך?
"זה עניין של איך שאני תופסת את זה. אם אני מגיעה כמישהי שיש לה ביטחון בנכונות שלה להיכנס לכיתה הזו – כי זה מה שמעניין אותי ללמוד, זה לא משנה מי יושב סביבי. וככה גם קיבלו אותי, כמישהי שבאה ללמוד. אני באמת מאמינה שזה עניין של גישה. אם לי נוח במקום שלי, אין סיבה שלאנשים סביבי לא יהיה נוח, ולחלופין – שהם ירשו לעצמם לגרום לי לאי נוחות".
"לא מעסיקה את עצמי בשאלות על מגדר"
שורשיה של סנדרה נעוצים עמוק באדמה, עוד מימי ילדותה בסיביר. "הייתי מוקפת ביערות, וסבתא הייתה מגדלת בגינה הכול מהכול: ירקות, פירות. אני הסתכלתי עליה והיא לימדה אותי את כל הבסיס, נתנה לי לאכול מכל מה שרק אפשר – ואפשר היה הכול! הכול היה מוגש ככה פשוט, מהטבע". לכן אך טבעי היה, שכשבגרה בחרה סנדרה לעסוק בצמחים. היום היא מתגוררת בקיבוץ גונן ("אחלה קיבוץ!"), אחרי שטיילה בין לא מעט מקיבוצי העמק וההר, ועוסקת בצמחי נוי ועיצוב בפרחים. "יש לי עוד הרבה מה ללמוד", היא מסייגת, אך ניכר כי הסקרנות הטבועה כבר בה תוביל אותה להתפתחות המקצועית לה היא צמאה. "אולי אדריכלות נוף, זה מדליק אותי. אבל אני צריכה עוד להבשיל בהחלטה הזו".
את חושבת שהעובדה שאת אישה עלולה להרתיע לקוחות עתידיים מלהעסיק אותך?
"לא. אם אגיע עם הביטחון כאשת מקצוע, אני מאמינה שיתייחסו אליי בהתאם. זה הוכיח את עצמו כל כך הרבה פעמים בעברי, שאין לי ספק בזה. אני בכלל לא מעסיקה את עצמי בשאלות על המגדר, אני בעיקר מנסה לחקור את התחום, וזורמת עם עצמי לאן שמרגיש לי נכון. לא נתתי לעניין כזה להנחות אותי לרגע".
לסיום, יש לך איזה מסר לנשות הגליל העליון, שאולי שוקלות להצטרף לקורס כזה או אחר?
"ידע אינו עניין מגדרי. עם ידע אפשר לעשות מגוון של דברים, ולקחת אותו לכל מיני כיוונים. אין כל סיבה שאישה לא תהיה גננית או קבלנית גינון אם זה רצונה".
פורסם לראשונה בגיליון 231 מיום 6 בנובמבר 2019
