מי שזכה לשבת בתוך בית הבוץ של נועה צנג, למשש את הכתלים וליהנות ממראה האור החודר דרך הקירות ובקבוקי הזכוכית הצבעוניים, יעיד שהתוצאה הייתה מרהיבה. זאת גם משום שהבנייה הייתה אקט תרפויטי חזק ונחוץ מאד בעבור צנג. מסיבה שחגגה את חייו הקצרים של המבנה התקיימה חמישה ימים לפני ששוטח לקרקע. באותה תנועה של מעבר, עוזבת עתה צנג את חולתה וחוזרת לנדוד.
הקיר הצפוני של בית הבוץ, בו מתקיים הריאיון כעשרה ימים לפני מועד ההריסה, הוא קיר הבית הישן ששכרה צנג (35) בשלוש השנים האחרונות. בית הבוץ שלה נבנה ממש בצמידות לבית השכור, שגם הוא ייהרס ובמקומו ייבנה בית הקבע של המשכירים, חברי הקיבוץ. במעבר מהלך הרוח הבודהיסטי לזה של ההינדואיזם – הריסת בית הבוץ שלובה במעשה בריאתו. הפירוק הוא שאיפשר את הבנייה. "בגלל שהבית מיועד להריסה, לבעלי הבית לא הייתה בעיה שאבנה בידיעה שהבית לא הולך להישאר ולא צריך להשיג לו אישורים מיוחדים. כשבונים גג והמבנה בגובה של יותר ממטר שמונים, מחויבים באישור, גם במקרה של בית אדמה. לא תיכננתי כזה גודל. דמיינתי מחסן קטן וחמוד ויצא לי בסיס ענק, וגם כשבניתי את הקירות לא שמתי לב והם יצאו גבוהים", היא אומרת. הבית כולו תופס שטח של 5 על 4 מ"ר. לצנג, שלפני שנה התחילה להביא אבנים ולהציב את בסיסו, יש רזומה של עיסוק בבנייה באדמה כבר שמונה שנים, אך זוהי הפעם הראשונה שהיא בונה לעצמה. "בטכניקת הבנייה הזאת עוד לא התנסיתי, כי אנשים רוצים בדרך כלל פרויקטים יותר מהירים ויותר יעילים. הקיר הזה הוא בעובי של 45 ס"מ והוא מחזיק את עצמו. כל יום הוספתי 40 ס"מ לגובה, נתתי לבוץ להתייבש והמשכתי. בכל יום הייתי מכינה תערובת שמספיקה לארבעה-חמישה דליים ועם זה עבדתי. לקחתי את הזמן ובחורף היו כמה חודשים שלא עבדתי בכלל. אף פעם לא עבדתי בכוח, רק בכיף. ניגשתי אל החומר רק ממקום תרפויטי. רק לפני הסוף, כשאמרו לי שמפנים אותי ונתנו לי דדליין, נתתי פוש".
כדי להתקדם בזריזות עזבה את הגג ("קיבלתי אישור מקק"ל, הלכתי עם חבר לחורשה מול כפר סאלד, בחרנו ענפים, הורדנו והעמסנו. את הסוף אספתי לבד ליד הבניאס ובשמורת החולה. נזכרתי בכפיתות ובקשירות של הצופים, היה כיף"), וריכזה מאמצים בטיח ובגימור המבריק והיפהפה שלו. תערובת האדמה היא מאדמת הטרה רוסה ("המדהימה", לדבריה) של חולתה. "בגלל המיקום הגיאוגרפי יש פה אדמה מגוונת וכשהתחילו לחפור את ההרחבה עשיתי טיול וראיתי גן עדן של אדמה שהם חפרו לעומק, עם מנעד גוונים מכהה עד לשמנת. בגלל אגם החולה יש פה הצטברות מינרלית שחבל על הזמן. ראיתי אדמה עם אחוז גבוה של גיר ואיתה עשיתי את הטיח וקיבלתי את הגוון המשגע הזה", היא מסבירה. גם הקורונה הצעידה אותה קדימה. "פתאום אין לך מה לעשות, אין עבודה ואין כלום. הזמנתי לבידוד חול מהמחצבה של כפר גלעדי, בערך שמונה 'באלות' (באלה שוקלת חצי טון, ע"ט). הקיר בנוי מתערובת קוב – אדמה מקומות, חול מחצבה, קש, קצת עפר והרבה בקבוקים שהם גם ליופי וגם מתפקדים כמו לבנים".
סיימת את הטיח בסך הכל שבוע לפני ההריסה. לא כואב הלב?
"קצת, זה הבייבי שלי, אבל אני בהלם שבכלל הצלחתי לבנות אותו ולשבת פה בפנים, בחלל שלי. הוא מרגש מאד. כמו שהוא נבנה – אני נבניתי. הוא, היציבות והגימור שלו ילכו איתי".
"חשבתי שאשנה את צה"ל, שאהפוך אותו להיות יותר כמו הצופים"
טיפוסים כמו נועה צנג עושים את החיים למעניינים ולצבעוניים יותר. בזמן שהרוב הולכים בתלם, היא יושבת בבית הבוץ שלה, מלאה הומור וחיוניות, קורנת אור ואהבה ולא חוששת לחשוף פגיעות וכנות. יום היא פה, יום היא שם, חיה לו"ז גמיש וספונטני. עבודותיה מעבירות אנרגיה של אותנטיות, חוסר מנוחה, נכונות להתנסות ומקוריות. היא אמנית במובן הרומנטי, הקלאסי של המושג: רגישה, יוצרת בלהט אסוציאטיבי ונעדרת אוריינטציה כלכלית בסיסית. יש שיכנו אותה "רוחניקית", אבל אם לחשוב במושגים פחות תוחמים, אפשר להגיד שהיא מהזן הנדיר שלא מפחד או שנגזר עליו לחפש, לאפשר לחיים להיכנס אליו במלוא עוצמתם ומורכבותם, לטוב ולרע. בשביל להבין מדוע נזקקה ליציבות דרך הבית שבנתה, צריך לחזור אחורה.
צנג נולדה בצפון תל אביב וגדלה ליד הים. "הייתי מכורה לחול. קייצים שלמים יושבת יומיום בים בנקודה שלי וחופרת בורות ענק. באיזשהו שלב היה מגיע הטרקטוריסט שמשטח בסוף היום את החול בחוף ואומר לי: 'את עושה לי נזקים בחוף, תכסי את הבורות שלך. אנשים נופלים פה בלילה'", היא צוחקת. "עד היום חול הוא החומר האהוב עלי לפיסול וגם יש פה אלמנט של שחרור היצירה. זה לא פסל להחזיק בו. עוד מעט הרוח והגלים ייקחו אותו".
היא באה מ"משפחה חמודה", ומן הסתם מעט מורכבת. "אנחנו שלושה ילדים שכל אחד הוא יותר פרפר אמנותי מהשני, יצורים קצת אחרים. אמא שלי גם היא אמנית ומטפלת, אבא שלי מצליח להחזיק את הספינה המשוגעת הזאת שאנחנו". מגיל צעיר לא הסתדרה עם מוסכמות, אבל איכשהו הצליחה להוציא בגרות מלאה ("תודות לחברות שהיו יושבות איתי ומורים פרטיים ומה לא").
בטח לא שירתת בצבא.
"עשיתי שלוש שנים צבא! הייתי לוחמת קרבית בנ"מ, הייתי מורעלת! רציתי לרוץ עם הבנים בג'בלאות, אבל אחרי שנתיים זה עלה על שרטון. חשבתי שאשנה את צה"ל, שאהפוך אותו להיות יותר כמו הצופים – שלום ואהבה וזה. כשהיו שמים אותנו על הגבולות הייתי מנופפת לשלום לחיזבאללה. רציתי את הנשק, אבל לא באמת לירות. ירד לי האסימון מתישהו. גם מהמילואים שיחררו אותי, הייתי אמורה לבוא והיה לי התקף חרדה".
בשלב הבא טיילה במשך שנה באוסטרליה ובמזרח ("היה מושלם"). חזרה לארץ, עבדה בעבודות זמניות ואז הצפינה לטובת לימודים בתל-חי, בגיל 24. "התאהבתי בצפון. היה לי חבר טוב שלמד וחי בנאות מרדכי, יש להם נחל משוגע. הייתי בקיבוץ המופלא הזה חמש שנים ועבדתי בחינוך הבלתי פורמלי. התמכרתי לנחל ומצאתי כאן נחת ושבט משפחתי. בצפון יש טבע קסום ואווירה כללית של אנשים אחרים ורגועים. בהתחלה רציתי ללמוד לתואר בחינוך באמנות, אבל אני והאקדמיה פחות הסתדרנו. לא הצלחתי להביא את עצמי לספרייה ולהרצאות". בעידוד המכללה, עברה ללימודי תעודה. "זה היה מאד יעיל. היה לי פתאום מרחב ביטוי וסיימתי בהצטיינות, כולל מלגה לטוס לשוויץ ולהקים תערוכה בתוך שלושה חודשים".
מה הצגת שם בגלריה בז'נבה, בסופו של הפרויקט?
"יש שם טחב משוגע ביערות, אז אספתי מלא טחב וחומרים מהיער ועשיתי שילוב של פיסול בטחב וחימר – פסל חי כזה, וציורי שמן בסגנון הבלגניסטי שלי. זו הייתה חוויה, אבל פחות מתאים לי להיות אמן מציג בגלריה. זה לא מושך אותי".
אחרי חמש שנים בנאות מרדכי היא סיימה ללמוד וסיימה גם זוגיות בת ארבע שנים. בשלב הבא יצאה לשנתיים וחצי של נדודים, בעיקר בגליל העליון וברמת הגולן, נוסעת באוטו שלה, עוצרת ליומיים פה ויומיים שם. את העבודה עם האדמה התחילה עוד בנאות מרדכי, כשרצתה לבנות עם הילדים ספסל אקולוגי. בהמשך חברה לאנשי מקצוע בתחום והתקדמה. לאט-לאט הכירו אותה והיא אף לימדה ילדים בתכנית למצטיינים בתל-חי במשך שלוש שנים, "והייתה חוויה מדהימה, אבל אז התחלתי לאבד קשר למציאות".
"המיינד שלי טס כמו ב'נפלאות התבונה'"
זה קרה בהדרגה. "אני אוהבת אנשים ומאד מתרגשת מבני אדם ובכל פעם שהם לידי ויש ויברציה, אני כאילו לוקחת ומכפילה אותה בתוכי", היא מנסה להסביר. "היו לי הרבה מסעות משני חיים. באיזשהו שלב הגיעו לחיי ספרים של 'סת מדבר' (סדרת ספרים שנכתבו באמצעות תקשור עם יישות רוחנית גבוהה, ע"ט) והתחלתי קצת להתעסק בעולמות תודעה, נשמות, חלימה מודעת. עניין אותי איך זה שאנחנו כל כך מנותקים מאמא אדמה. החיות והסביבה והצמחים – הם מחוברים. רציתי להפוך להיות מין דבר כזה". היא קפצה ראש לעולם הספירטואלי, כולל תרגילים של הפחתה מכוונת בשינה ובמזון ("רציתי להביא את עצמי למצב תודעתי מחובר, כמו שהיינו במערות"), אלא שבהיעדר ליווי ושמירה על איזון, התחילה להתבלבל. "לא היו לי כלים לעבוד עם הדבר הזה. בשפה הרוחנית קוראים לזה 'אורות ללא כלים' – שאתה פותח ערוץ תודעתי חדש אבל הכלי עוד לא מספיק יציב. ואז הנפש התנפצה, או שאפשר לקרוא לזה פסיכוזה. קשקשתי בלי סוף, בקושי ישנתי ופשוט הגזמתי, לא ידעתי שיש גבול. לא ראיתי אף פעם אנשים במאניה, לא זיהיתי את זה".
אבל הסביבה הבחינה שמשהו לא בסדר. "אני מרגישה מוארת אבל רואה מולי עיניים דואגות", היא משחזרת. "לא הייתה לי דיפרסיה, מדי פעם הגוף שלי היה נח, אבל כשהייתי באינטרקציות עם אנשים המיינד שלי טס כמו בסרט 'נפלאות התבונה'. תמיד כשהייתי יושבת עם אנשים הייתי משרבטת על דף, כותבת את השיחה תוך כדי ומציירת. אבל פתאום לא יכולתי לעזוב את הדף, ממלאת וממלאת וחושבת שזה ממש גאונות. הסביבה הייתה מסכנה ודאגה לי וזה היה קשה, לראות שאני מייצרת פחד, כאב, סטרס", היא אומרת והעיניים הזורחות שלה דומעות לרגע. נטולת משאבים להתמודד, ברחה לטבע וממקום למקום, וכך העבירה חצי שנה לא מאוזנת. המשפחה ניסתה להגיע אליה, אבל "בגלל שהייתי מאד לא מחוברת – ניסיתי לסדר את הסביבה במקום את עצמי ורק עשיתי מלא בלגן", היא צוחקת.
לתחנה הבאה, בית החולים הפסיכיאטרי גהה, הגיעה אחרי ביקור מטלטל בבית סבתה ברמת גן. "הייתי עסוקה אז בטקסים רוחניים של טיהורים, הייתי מטהרת טראומות מהשושלת המשפחתית שלי. מלא טקסים עם מים, מאד יצירתי", היא צוחקת-דומעת. בעודה מנהלת טקס כזה בטראנס שהחריד את סבתה ונקטע על ידי ניסיון של אחיה, הגיע האמבולנס שפינה אותה. "דיברתי עם החבר'ה באמבולנס, כולי בצחוקים. הורידו אותי באיכילוב, מאד שמחתי ולא הבנתי מה קורה ולמה אני שם, אולי הם צריכים ליצן רפואי", היא משחזרת. אחרי שלוש שעות בהן התחילה לטפס על הקירות, פשוטו כמשמעו, "הגיעו ארבעה אחים רוסים חזקים, תפסו אותי והזריקו לי זריקות מפחידות ומשם זה התחיל להתדרדר. התעוררתי בגהה. חשבתי שיש סוכנים שעוקבים אחרי ושהם הכניסו אותי לשם, כי אני הילרית וצריכה לבדוק את הצוות. עברתי שם בין כולם, נתתי אהבה. תוך שבוע-שבועיים שיחררו אותי".
איך שוחררת כל כך מהר? לא נשמע שהיית במצב כשיר לחזור למציאות.
"זה לא שדיברתי רק שטויות, הייתי גם חדה ושיחקתי את המשחק. הם קנו את זה. הייתי כל כך מבסוטית שיצאתי משם, אז הפסקתי מיד לקחת את התרופות וזה הזניק אותי למעלה. הסתובבתי בכל הארץ, קרו לי דברים חזקים, עד שהגעתי לחבר שאמר לי: 'בואי, ניכנס לאוטו לטיול".
ושוב היא הובלה שלא ברצונה לגהה. ושוב נאבקה פיזית, ושוב הגיעו אחים חסונים עם זריקות, ושוב התעוררה במחלקה בבגדים לא מוכרים. "ואז כבר לא הקשיבו ולא האמינו לי. נתנו לי כמויות אדירות של זריקות במשך שבועיים. התנגדתי מאד, ואז הבנתי שאני צריכה להפסיק להאמין שנותנים לי רעל. לא ראיתי את עצמי כקורבן, היה לי מעגל תמיכה רציני והייתי המאושפזת הכי אהובה שם. אחרי חודש פסיכוטי חתמתי שאני מסכימה להתאשפז במחלקה פתוחה ואמרו לי שהדלתות פתוחות והם סומכים עלי שלא אצא".
וכמובן שיצאת.
"התחלתי ללכת והגעתי לנמל תל אביב החדש. ישבתי, נשמתי, קישקשתי ושוב החזירו אותי לגהה. הבנתי שאין מה לברוח, צריך לסגור את זה. הייתי כל כך 'אאוט' שלא יכולתי לברר בהמשך גם מי יכול לעזור לי מבחינה נפשית. בן אדם יכול פשוט להתמוסס שם בתוך התרופות שהופכות אותך לזומבי", היא נושמת עמוק.
"אקפל הכול, אכנס לאוטו ונראה"
אחרי חודש במחלקה סגורה ושלושה שבועות בזאת הפתוחה, הגיע זמן השחרור ואיתו אתגר ההחלמה. "לא רציתי לעבור להורים. הייתה לי חברה ביסוד המעלה שהייתה לה יחידת דיור קטנה, גרתי שם שנה. ידעתי שאני צריכה להתנקות והבנתי שזה לא יקרה ברגע, אבל זאת הייתה המשימה שלי. הייתה לי פסיכיאטרית בקריית שמונה שהייתה אמורה לתת לי תרופות, והכרחתי אותה להוריד לי את המינון. תוך חצי שנה הפסקתי לקחת את הכדורים. הייתי בדיכאון קליני שחור שנה וחצי. לקחו שנתיים עד שהמערכת התנקתה ועד שהמוח שלי התחיל לחשוב שוב בצורה יצירתית ולדמיין. משהו התחיל לנוע שוב, ולמזלי הייתה לי האדמה ומעגל תמיכה. ההורים תמכו בי כלכלית וקיבלתי קצבה מהמדינה".
איזה נרטיב גיבשת לעצמך על כל האפיזודה המאד לא פשוט הזאת?
"אני חושבת שזאת הייתה הדרך שלי לעשות חניכה לנפש, להבין מהי נפש ומהם גבולות, כולל גבולות פיזיים של הגוף. היום אני מבינה ומעריכה ושומרת על עצמי, אבל העניין הזה לקח זמן. למדתי לנשום נכון, לדעת מה לעשות אם אני מתרגשת יותר מדי. אני לא מאמינה שאגיע לסאגה כזאת עוד פעם".
ואז הגעת לחולתה.
"המעבר היה כמו יציאה לעולם ועריכת שינוי. בהתחלה לא הסתכלתי לאנשים בעיניים והלכתי בשבילים מהר, ואז בניתי גדר בוץ ליד הבית וזאת הייתה הדרך שלי לצאת לקהילה. יש פה קהילה מדהימה ומיוחדת. כאן קמתי לפעמים בדיכאון, יצאתי לאדמה, הכנתי בוץ וזה שמר על עליי. אדמה היא חומר מרפא שעושה אותך שמח. החלום שלי הוא אולי להגיע לגהה עם הפעילויות באדמה ולתת לשבורי נפש השראה לסמוך על עצמם, כי מה שהכי נורא במערכת הוא שהיא לוקחת לך את האמון בקול הפנימי שלך ואז אתה תלוי בתרופה או במטפל במקום ללמוד לעבוד עם הקולות הפנימיים שלך. לכולם יש קולות וצריך ללמוד איך לחזק את הקולות המיטיבים, לבנות שגרת יום, לא להתפזר".
ועכשיו, כאמור, היא מסיימת פרק וממשיכה הלאה. "זאת הייתה תקופה חזקה ואני שמחה. מאד טוב לי פה ואם לא הייתה התנועה של היקום לא הייתי עוזבת, אבל בא לי גם לנוע ולחקור ולפגוש בעולם. אני אקפל הכל, אכנס לאוטו ואז נראה. אולי אפילו מסע בחו"ל. קוסטה ריקה קורצת לי. אעשה סיבוב והנפש שלי יכולה לבדוק אם היא ממש מתגעגעת".
הבית הזה נכנס לתיק העבודות המקצועי שלך וסביר שתהיה לזה תהודה. אבל אם מישהו ירצה שתבני לו בית, תצטרכי להשתקע קצת, לתת הצעת מחיר…
"אני לא יודעת לתמחר את העבודה שלי, אני עובדת על זה. אני גם באה בגישה של תרפיה וזה מאד שונה מלבנות בית בצורה קבלנית. יש לי חלום למצוא משפחה מיוחדת שתרצה לבנות את ביתה בידיים. אני לא אוהבת שמנסים להספיק ולייעל דברים בדרך שגורמת לפספס את החוויה, כי זאת גם האנרגיה שנשארת בקירות. הפרויקט הזה גם נותן לי ביטחון שאני יכולה לעשות דברים ברמה גבוהה. אני גם מטפלת בעיסוי וברייקי והחלום שלי הוא למצוא קהילה אקולוגית שארצה לבנות בה ולתת את המתנות שלי".
פורסם לראשונה בגיליון 245 מיום 16.6.21
