מחקר חדש של צוות החוקרים פרופ’ שאול קמחי, ד"ר הדס מרציאנו, פרופ’ יוחנן אשל, אריאל קאים ופרופ' ברוריה עדיני, בחן את הנטייה של ישראלים לעזוב את המדינה לקראת סיום מלחמת חרבות ברזל. הנתונים נאספו בין 26 בספטמבר ל־5 באוקטובר 2025, עוד לפני נאום הנשיא טראמפ והצגת תכנית 20 הנקודות לסיום המלחמה (9 באוקטובר).
במחקר השתתפו 1,609 נשאלים דוברי עברית בני 18 ומעלה, שענו על שאלונים שבחנו מגוון היבטים אישיים וחברתיים, בהם תחושת שייכות, רמת תקווה וייאוש, חוסן חברתי, מידת הדתיות, תחושת איומים, מורל אישי והערכת מאמצי הממשלה להשבת החטופים.
הממצאים מציירים תמונה מורכבת: אף אחד מהנשאלים לא דיווח על נטייה גבוהה לעזוב את הארץ, אך27% מהמשתתפים הביעו נטייה בינונית, בעוד 73% דיווחו על נטייה נמוכה בלבד. החוקרים מציינים כי למרות שמדובר ברמות נטייה מתונות, הנתון הזה מדאיג על רקע נתוני הלמ"ס לשנת 2024, לפיהם עזבו את ישראל כ־83 אלף אזרחים וחזרו רק כ־24 אלף; מאזן הגירה שלילי של כמעט 60 אלף תושבים, כפול מהשנה שקדמה לה.
אז מי נוטה יותר לשקול עזיבה? החוקרים מצאו כי הנטייה לשקול עזיבה גבוהה יותר בקרב גברים, צעירים ופחות דתיים. הגיל נמצא כמנבא מרכזי: ככל שהמשיבים צעירים יותר, כך גוברת הנטייה לשקול עזיבה. כאשר בוחנים לפי קבוצות גיל ומגדר, מתברר כי בקרב גברים הנטייה הגבוהה ביותר לעזוב נרשמה דווקא בגילאי 41–50, אחריהם בני 31–40 ולאחר מכן הצעירים בני 18–30. בגילאי 61 ומעלה הנטייה לעזוב נמוכה במיוחד ואף נמצאה מגמה הפוכה, בה נשים מדווחות על נטייה מעט גבוהה יותר לעומת גברים.
מידת הדתיות נמצאה כמנבא החזק ביותר: ככל שאדם פחות דתי, כך גוברת הנטייה לשקול עזיבה. החוקרים מסבירים זאת בין היתר במחויבות הדתית לחיים בישראל ובחשש של אוכלוסיות דתיות ממעבר למדינות שבהן האנטישמיות גוברת.
מנבא נוסף ומשמעותי הוא רמת החוסן החברתי: ככל שהמשיבים חשים כי החברה הישראלית מפולגת וחסרת אמון, כך גוברת הנטייה לשקול עזיבה. גם הערכת מאמצי הממשלה להחזרת החטופים נמצאה כגורם מנבא: ככל שהנבדקים חשבו שהמאמצים הללו מועטים, כך נטו יותר לשקול לעזוב. לעומת זאת רמת התמיכה הכללית בממשלה לא נמצאה כמנבא מובהק.
המחקר מצא גם קשרים ברורים בין רגשות אישיים לנטייה לעזוב: ככל שרמת התקווה נמוכה יותר והייאוש גבוה יותר, כך גדלה הנטייה לשקול עזיבה. גם תפיסת איומים גבוהה (ביטחוניים, כלכליים או חברתיים) נמצאה כקשורה לנטייה גבוהה יותר לעזוב.
הממצא המפתיע ביותר נגע למדד המורל האישי: דווקא משתתפים בעלי מורל גבוה נטו יותר לשקול עזיבה. החוקרים מסבירים כי ייתכן שמדובר באנשים בעלי תחושת מסוגלות וביטחון עצמי, המאמינים שיוכלו "להתחיל מחדש" גם במקום אחר.
לדברי החוקרים, הנטייה לעזוב את ישראל אינה נובעת מגורם יחיד אלא משילוב של מאפיינים דמוגרפיים, פסיכולוגיים ורגשיים, ובראשם דתיות נמוכה, חוסן חברתי חלש, ייאוש, תקווה נמוכה ותחושת ניכור כלפי המדינה. "עזיבת ישראל היא תוצר של תחושת ניכור ואובדן תקווה", כך הם מסכמים. "כדי להפוך את המגמה יש לחזק את תחושת השייכות, האמון והלכידות החברתית, ולהחזיר לאזרחים את התחושה שיש להם עתיד כאן".
