אומרים שהיה פה שמח

בשנות ה-90 של המאה הקודמת ובניגוד להרבה קיבוצים בגליל העליון ובארץ בכלל, לשניר לא היה פאב מקומי. אז טל אלמליח, שנולד שם ב-1977, עשה את הדבר המתבקש כשיצא הביתה לסופ"ש, כלוחם בסדיר ואז כקצין. הוא בילה בפאבים-דיסקוטקים של קיבוצים אחרים. "מסוף י"ב ועד לפחות שנה אחרי הצבא, כמעט בכל יום שישי, יצאתי. אני יכול למנות עשרות מקומות שהייתי בהם, מפאבים של קיבוצים קרובים כמו 'הדומינו' בדפנה או 'מועדון יובל' של מרום גולן או 'הסילו' ביפתח ועד לאזורי הכנרת ל'דיסקו אשדות' של אשדות יעקב ואפילו הרחקתי עד ה'פאבלול' בבית השיטה. ובגלל החברים מהצבא יצא לי להיות גם ב'קורל' של אייל ובשפיים, אז הייתה לי פריזמה טובה על המון מקומות", הוא מפרט. "מה היה שם? גולדסטאר ונובלס".

עולם במשבר עמוק

אבל היו שם עוד הרבה דברים. המחקר של ד"ר אלמליח בנושא הושלם ממש לאחרונה ונקרא "אפוקליפסה הלילה: תרבות המועדונים ודור ה-X בקיבוצים בצל משבר ההפרטה". הטענה העיקרית שלו היא שתרבות המועדונים בקיבוצים הייתה ביטוי לתמורות מעמיקות בחברה הקיבוצית, ובתוכן גם משבר הקיבוצים ותהליכי ההפרטה שלהם. תהליכים שלדבריו היו חלק ממגמה רחבה בהרבה, שניתן לזהותה בישראל ובעולם המערבי בכלל. אלמליח הוא היסטוריון ומסיים שנה ראשונה כראש המכון לחקר הקיבוץ באוניברסיטת חיפה. הדוקטורט שלו עסק במשבר הקיבוצים והשמאל בישראל בין השנים 1956-1977. לשיטתו, לפעמים מה שצריך כדי להבין תהליכים נפשיים הוא לא פסיכולוג אלא היסטוריון, ולכן המחקר הזה הוא פרי ניסיון שלו, בכלים האקדמיים שהוא מכיר, "להבין מה קורה לעולם שחייתי בו". ובפנים מקופלים הרבה תובנות וזיכרונות מצחיקים, נוסטלגיים ואנתרופולוגיים מהתקופה ההיא.

שניר היה אחד משלושת הקיבוצים הראשונים שהופרטו, ב-1995. אלמליח מדבר על כך בפרק המעניין "הקיבוצניק האחרון" של "חיות כיס", הפודקאסט הכלכלי הפופולרי של 'כאן'. הוא מספר שם שכצעיר אחרי הצבא "נדחף" על ידי הוריו לצאת מהקיבוץ, תחת האמירה שלא יהיה לו שם עתיד. "העולם שלי היה במשבר מאוד מאוד עמוק. שניר היה ייצוג מאוד בולט שלו", הוא אומר. לדבריו, המשבר הזה הוא תולדה של המשבר הכלכלי שהקיבוצים חוו כבר בסוף שנות ה-80 ולקחו איתם לעשור הבא, ההפרטה והטלטלה הגדולה ששינתה את האקו-סיסטם הקיבוצי כתוצאה משני אלו: ויכוחים סוערים, עזיבות דרמטיות וקהילה שנקרעת.

המושג "דור האיקס" נכנס גם הוא למשוואה ואלמליח הרגיש שחקירת אותו שבר עשויה להסביר לו דברים. "ראיתי תופעה שהייתי חלק ממנה. בתוך שנים שחורות לכאורה (תוסיפו להנ"ל את העובדה שרבים מאלו שניהלו ובילו אז בפאבים היו לוחמים ששירתו במוצבים ובמארבים בלבנון, ודוגמאות חלקיות לטרגדיות שהתרחשו הן אסון המסוקים, אסון השייטת באנצריה והשריפה בסלוקי, ע"ט), יש תרבות מאוד מעניינת של מועדונים קיבוציים שקמה וירדה בהדרגה, אבל אפשר להגיד ששנות ה-90 היו השיא שלה. שם העולם החברתי התנהל. שתו לא מעט, רקדו די הרבה".

תמימות וצניעות של פעם

בפברואר אלמליח כתב פוסט בקבוצת "דברים שרק קיבוצניקים יודעים" בפייסבוק, שביקש מחבריה לציין האם היה פאב/מועדון/דיסקוטק בקיבוצם בניינטיז ולחבר אותו לנפשות הפועלות דאז. התגובות הנלהבות ומלאות הגאווה הגיעו מיד. מספר הקיבוצים שהיו בהם פאבים היה כפול בערך ממה שחשב. "בערך 190, וזה הצדיק את ההשערה שלי שהיה שם אירוע תרבותי מעניין", הוא אומר.

65 נציגי קיבוצים מכל הארץ השתתפו במחקר שערך וענו על שאלות איכותניות. דן היה הצפוני ביותר ורביבים הדרומי ביותר. הגליל העליון הוא בעל הייצוג הגבוה ביותר – 14 מקיבוצי המועצה רואיינו (אם כי למספר גבוה יותר היה פאב בניינטיז). הוא לא ניתח את הפרמטר הגיאוגרפי, אבל קל לאלמליח להסביר את הנתון הזה. מעבר לכך שהמועצה גדולה, הרצף היישובי של קיבוצים בגליל העליון משמעותי מאוד. יש קיבוצים שכמעט צמודים זה לזה, ובנוסף, לדעתו, הגליל העליון הוא מעין מדינה בפני עצמה, גם גיאוגרפית, בטח בימי טרום כביש 6. אלמליח מתאר את הגליל העליון כמקום שבו התופעה התקיימה במתכונת "הטהורה ביותר", בגלל אותו ניתוק יחסי משאר הארץ. את אותו וייב ייחודי ניסח נמרוד חייקין ממשגב עם, 55, שניהל את פאב 'סוף הדרך' של הקיבוץ בשנים 1996-2001, כשנשאל בריאיון מה יכול המקום לספר לדעתו על רוח התקופה ההיא. "אני מסתכל על הדור הצעיר, על הבן שלי שהוא בן 20 פלוס, ולדעתי האווירה בגליל העליון היא היום אותה אווירה (כמו בשנות ה-90, ע"ט): מפגשים, טבע, נחלים… הנראות והסטטוס הכלכלי הם לא כרטיס הביקור, יש פה תמימות וצניעות של פעם".

פיצוחים ובייגלה חופשי

ראשיתם של הפאבים הקיבוציים בשנות ה-70 וה-80, בעקבות אלו שאולתרו עבור המתנדבים, ופתחו את התיאבון גם למקומיים שרצו מקום משל עצמם או לאחד אותו עם זה של המתנדבים. "ברור שהרקע זה המתנדבים בקיבוצים, אבל בשנות ה-90 כבר היו הרבה פחות מתנדבים וזאת הייתה תרבות בילוי של הקיבוצניקים עצמם. אישית אגיד שברוב המקומות שיצאתי אליהם לא היו מתנדבים וגם אם כן – הם היו מאוד שוליים", אלמליח מדייק. רוב הפאבים נפתחו במקלטים ("זאת תקופה שלא היו בה הפגזות, היה שם ספייס, הרעש לא הפריע לקיבוץ") ובשלב כלשהו חלקם עלו על הקרקע.

חלוקה ראשונית במחקר הייתה לפי גודל הפאבים. "כמה מהמקומות האלו הפכו למכונות כסף ולמעצמות כלכליות", אלמליח מציין שם. בגליל העליון לא היו אז "מגה מועדונים" כמו ברמת דוד, רמות מנשה, יגור או קבוצת שילר – מקומות שהכילו בין אלף לאלפיים איש והפכו למעין ענף מכניס. אחרי שהוא סוקר את הנ"ל, אלמליח מזכיר את ה-Clip Club שנוסד באיילת השחר ב-1990, והמשיך את מועדון המתנדבים (שנקרא 'הבונקר'). בניגוד להרבה מאוד קיבוצים בזמנו, ששיפצו מקום, קנו ארגזי גולדסטאר בכולבו ו"זרמו" (מילה פחות נפוצה בניינטיז) עם הקמת וצמיחת המועדון שלהם, לאבישי מאיר, 62, מאיילת השחר, שייסד וניהל אותו ב-1990 למשך שבע שנות פעילותו, הייתה תכנית עבודה מסודרת. "ישר כיוונתי לזה שהוא יהיה רווחי וייבנה ויפעל בסטנדרטים גבוהים. אני קיבוצניק אבל כשהחבר'ה היו חושבים על טרקטורים – אני חשבתי על נדל"ן", סיפר בריאיון למחקר. "הייתי (…) סופר מסודר עם אישורים ורישיונות והנהלת חשבונות. המקום היה פתוח מיד לכל האזור. מראש לקחתי חברת שמירה חיצונית". הקיבוץ זיהה את הפוטנציאל והשקיע במערכת הגברה ותאורה. המקום היה פתוח בערבי שני, חמישי ושישי. התפוסה הייתה של 350 איש. מאיר היה פרוגרסיבי גם בעניין השימוש בבקבוקי זכוכית. "לא אפשרנו בירה בבקבוקים כדי להימנע מזכוכיות. היו כמה מותגי בירה מהחבית ובר מאוד עשיר. היה גם קפה – היו חבר'ה שהיו צריכים לנהוג. הייתה לי אחריות פנימית, הכרתי כבר באיזשהו שלב את הנהגים התורנים וביקשתי גם מהשומרים לשים עין ושאנשים יגיעו הביתה בשלום. היו פיצות מוכנות שחיממנו בתנור ונקניקיות בלחמניות למכירה. פיצוחים ובייגלה היו חופשי".

הייתה לנו חוצפה

מתוך מחקרים אנתרופולוגיים למד אלמליח שמי שחווה אירועים כאלו, של בילוי במרחב הכפרי, גם עבר שם תהליכי שינוי והתאמה למציאות החדשה. "ובאמת רואים שבהרבה מאוד מהמקרים אפשר לזהות את המועדונים האלה כיזמויות. עבדו בהתנדבות, בנו ושיפצו לבד. חלק מהמקומות התחילו לגבות תשלום בכניסה. מה יכול לעשות צעיר בן 21 בתוך מהפכת ההפרטה? הוא לא יכול להשתלב ולקחת חלק מוסדי, כי הוא לא חבר ובטח לא נמצא בתפקידים פיננסיים בכירים, וזה מתעל אותו למרחב של חיי הלילה, לתפוס צריף או לול או מקלט ישן ולייצר בו מרחב 'מאוורר' וגם ליצור מקפצה לשלבים הבאים", הוא מסביר.

שלוש שנים לפני שהפאב בשדה נחמיה הפך ל"מניה", ניהלו אותו עודד הלפגוט ושרון פורטנוי. המועדון, במנפטה הישנה של הקיבוץ, עבד בשם 'המרתף העליון' עד 1998, והלפגוט ופורטנוי שהיו אז באמצע כיתה י"א, הצליחו לשכנע את הוועדה הרלוונטית שהם הכוח המתאים לניהולו ("התחייבנו שאנחנו לא שותים שם עד שנגיע לי"ב"), והם עשו זאת עד שהתגייסו לצבא, בשנת 2000. עד אז הפאב היה פנימי, והתשלום היה דרך רישום על התקציב, כמו ברוב המקומות. "פתחנו אותו החוצה והפכנו אותו לעסק. הגיעו באזור ה-500 איש בערבי שישי. היינו עושים גם מסיבות בחוץ של אלף איש. הייתה לנו הרבה חוצפה", סיפר בריאיון למחקר.

במקום עבדו בשיאו עשרה אנשים, כולל שתי מלצריות קוקטיילים(!). "בעיקר התאמצנו המון, השקענו את מרבית הזמן הפנוי שלנו שם. שיפרנו את מערכת ההגברה, חשבנו על ערבי נושא, כל הזמן ניסינו להתחדש ולהשתנות. היינו נוסעים לתל אביב ל'קרמבו רקורדס' כדי לאסוף מוזיקה ולרענן את התקליטייה. רצינו להישאר עדכניים", סיפר.

הפאב (שהלפגוט לא זוכר את שמו) היה פעיל שלושה ערבים באמצע השבוע, וערב רביעי היה אולי הטופ של אותה רוח יזמות. הוא הוקדש במתכונת דיסקו למתנדבים, אותם אספו 15 אוטובוסים ומיניבוסים מרחבי העמק, ועבד בשעות 19:00-23:00 ("כדי שהמתנדבים יקומו לעבוד למחרת, התחייבנו לזה"). הייתה תקופה שפעל במוצ"ש לחיילים. "היה לו שם טוב והאפשרויות אז היו מוגבלות בגליל. שני הפאבים היחידים שפתחו בשישי בערב היו בהגושרים ובכפר גלעדי", הוא אומר. "זאת הייתה תקופה של יותר פתיחות וסובלנות. אני חושב שגם יותר נאיביות. היה יותר חופש ופחות גבולות והתנהלנו בצורה נקייה. לא היה צריך אף פעם להזמין משטרה, עמדנו בביקורות שלהם כשהגיעו. היה בלגן והיה שמח, אבל (…) בגבול הטעם הטוב".

מורידים את השאלטר

ילדים שמסתובבים בלילה על הדשא ליד המקלט שבו שכן הפאב, עישון מסיבי בתוכו, היעדר מערכת כיבוי אש הולמת וכמעט אפס מודעות למה שמכונה היום עקרון ה"אפס סובלנות" להטרדות מיניות – הראיונות בכלל הקיבוצים בארץ חושפים מציאות פרועה ודי שומטת לסת עבור הקוראים שמתחת לגיל 40. התנאים שהתקיימו אז בפאבים של ההתיישבות העובדת, שרובם נסגרו בתחילת המילניום בשל תחלופת כוח אדם אינטנסיבית, תלונות מקומיות על רעש או היעדר רישיונות/יכולת להסדירם – נראים היום מנותקים מהמציאות. המיקום של מה שהיה בחלק מהזמן הפאב של נאות מרדכי, הרבה לפני שהוקם ה'קרומביין' מעלה היום מספר תהיות. "הוא חווה כמה גלגולים", נזכר נדב טוכשניידר, 46, שתיקלט בו ב-1995 וניהל אותו ב-2001. "ב-1983 החד"א החדש נבנה, והישן הפך להיות מועדון שהיה מבוסס על מתנדבים בעיקר. דלת הזזה מעץ הפרידה בין שני חללים: אחד היה המועדון והשני היה בית הילדים (הבלתי פורמלי) של ד'-ו'. לא פעם היינו נכנסים לבית הילדים ביום שישי בבוקר ורואים שאריות של החגיגות. היו עושים שם מסיבות מחזור של הי"בניקים וגם אז היינו רואים אחר כך שאריות. פעם אחד החבר'ה השתכר ונכנס לבית הילדים דרך דלת ההזזה וביום ראשון בבוקר מצאו אותו שם".

ב-1997, עם המעבר של ילדי הקיבוץ לבית הספר האזורי, שברו את הקירות, הגדילו את הפאב וקראו לו 'הבוטלג'. אחת השאלות שזכו לתגובות מגוונות במחקר נגעה ליחס הקיבוץ לפאב. "בגדול רק אנשים בודדים תמיד פתחו עיניים והתעצבנו על בלגן", טוכשניידר אומר. "היה שאלטר 'של פעם' על עמוד תאורה בחוץ והשכנים ידעו איפה הוא. אם היה יותר מדי רעש, הם היו באים ומורידים את הידית בסוג של אקט הפגנתי. מעולם לא הגיעו איומים על סגירת המקום".

מבחינה מוזיקלית, האסוציאציה לוקחת לרוק. לפחות בתחילת הערב. או "מוזיקת קיבוצים", כפי שמכנה אותה זיו מרום, 50, מלהבות הבשן, שיזם והקים וניהל שם את ה'סבא' ב-1996-1998, והיום הבעלים של פאב 'המרומים'. בגזרת הדיסקו כיכבו אוספי ה'היטמן' של אותן השנים. לדי.ג'יי שהשקיע הייתה עבודה מורכבת, עקב האתגרים הטכנולוגיים דאז. "הייתה תקופה שהייתי בא עם ערימת תקליטים מהבית. היו לי קלטות מכוונות מראש על שירים ספציפיים והייתי מדביק מדבקה על כל קלטת עם השיר הרלוונטי ומסדר אותן מראש כדי לא להיתקע במעברים", סיפר בריאיון איתן רובין, שהיה אחראי על פאב 'האלטרנטיבה' במחניים עד סוף 1992.

בירה ונבעירה

הראיונות הניבו גם מור"קים מהסוג שמעיד על הימים ההם. "מרכז המשק היה איש מבוגר ואליל והיה ממש בעד (השיפוץ של פאב 'הח"צ' והפיכתו ב-1996 ל'סבא', ע"ט). הוא אמר: 'בואו נעשה דיסקו ונביא את הגליל ויהיה כיף!'", נזכר זיו מרום. "היה תקציב קטנטן, 99% מהעבודה עשינו לבד, כולל אירוע נדיר שבו היינו צריכים לנקות את הרצפה משכבות על שכבות של קיא. אחרי התייעצות עם מומחים הבנו שאנחנו צריכים לנקות אותה בבנזין. עשינו שמירה מארבעה כיוונים כדי שאף אחד לא ידליק סיגריה ולא תהיה שריפה, ואז מרכז המשק, שהיה מעשן כבד, בא להתרשם מהעבודה, נכנס פנימה עם סיגריה 'נלסון', הדליק אותה וזרק את הגפרור על הרצפה. רצנו החוצה בצעקות 'לאאאאאאאאא!!!'. היה לנו מזל שהוא נכבה בדרך לרצפה".

בהמשך לכך, מה שעלה באופן מובהק, אלמליח אומר, הוא שלמרות אותה תחושת אפוקליפטיות ורוחות שינוי מלחיצות, פשוט היה שם שמח. "המרואיינים מאוד שמחו לדבר. השיחות היו מהנות וכולם הסכימו שזאת הייתה חוויה מאוד כיפית וייחודית. הרבה תיארו זאת כאילו הפאב שלהם הפך מבחינתם פעם בשבוע למקום הכי אטרקטיבי שיש. הם לא רצו ללכת למקום אחר", הוא אומר. וזיו מרום מסכם את רוח התקופה: "זה היה דבר נפלא. מה היה אכפת לי בגיל 21? מקום לתפוס בנות, להתפנן על החיים. יש קיבוצניק בן 21 שלא רוצה להיות המנהל של הבר?".