מחזירים את הנשימה לגליל העליון

בקיץ 2023 נדמה היה שהגליל פורח מבחינה קולינרית כפי שלא פרח מעולם. בתי קפה חדשים צמחו בקיבוצים ובמושבים, מאפיות בוטיק משכו תורים של חובבי שמרים ומחמצת, מסעדות חדשות הציעו תפריטים עם קריצה בינלאומית, ופוד-טראקס צבעוניים הפכו חלק מהנוף. בקיץ ההוא אפשר היה לעבור בין קריית שמונה, דפנה, הגושרים ועמיר ולהרגיש שהאזור ממציא את עצמו מחדש – צעיר, יוזם ותוסס. ואז הגיע השבעה באוקטובר. ההלם, הפינוי, האזעקות, הטילים, ובבת אחת – התעוררות שקרסה לשיתוק מוחלט. הרחובות התרוקנו, דלתות נסגרו והסירים עזבו את הכיריים. גם לאחר הפסקת האש השגרה לא באמת חזרה: תיירות הפנים הססנית, כוח האדם דליל, ישנו קושי לעבוד בשעות הערב והלילה ואווירה כבדה של אי ודאות שורה על הכול. ובין כל האתגרים האלה, מנסים בעלי העסקים והיזמים המקומיים להבין איך מחזירים לאזור את הדופק.

מה פתוח הערב?

ירון פורת, מבעלי 'סי קפה' בצומת הגומא, מסביר זאת מבלי לייפות את המציאות: "פתחנו לפני מספר שבועות בפעילות מאוד מצומצמת – תפריט מצומצם ושעות פתיחה עד שלוש אחר הצהריים. הכול תלוי בקצב גיוס העובדים, שהוא כרגע מאוד איטי. אם יש סיבה אחת עיקרית לכך שאין מקומות פתוחים בערב, היא היעדר ידיים עובדות. אין מספיק עובדים. חד וחלק". הקושי, לדבריו, אינו תיאורטי: "גם מי שפתח לפני המלחמה והרחיב שעות עד שבע-שמונה בערב – צמצם חזרה, במיוחד בעסקים שהם לא 'וואן מן שואו'. בשביל לתפעל מטבח, בר, שטיפת כלים, צריך שלושה-ארבעה אנשים. פחות מזה לא יספיק כדי להרים משמרת. ומאוד מאוד קשה למצוא את אותם אנשים".

רועי כהן, שפתח בינואר את 'לולו קיבוצטריה' בקיבוץ עמיר, מחזק: "אתן דוגמה: השכנים שלנו ב'מעיונה' עבדו שנים בערבים ובשבתות, אבל מאז המלחמה סגרו בשישי-שבת וקיצרו שעות. היה גל של אנשים שרצו לצאת, אבל בערב מפחדים; ובסוף, בעל עסק רואה שהוא מחזיק פחות עובדים, עובד פחות שעות ועושה פחות או יותר את אותו מחזור. אז למה להתאמץ? אנשים נשארים במתכונת המצומצמת ומחכים שהמציאות תשתנה".

את זיו מרום מ'המרומים' קשה להפתיע. הוא פתח את הדלתות כשהרעש בחוץ היה הכי חזק: "במלחמה היינו פתוחים. הבר הפך למקלט של אושר, של חיוכים, של שפיות. אנשים היו נכנסים ונושמים, מרגישים רגע של נורמליות. זה לא היה כלכלי, לא הייתה בזה פרנסה, אבל היה בזה משהו אחר – קהילה. עבדנו כעסק משפחתי: אני, קארין אשתי ושני הילדים, כמו טברנה של שנות ה-40. עד היום הילדים הם חלק מהצוות, וזה מבחינתנו ניצחון". מרום מביט על התמונה הרחבה בשני רבדים: תרבות היציאה בגליל, וההלם הביטחוני. "באמת אין בגליל תרבות יציאה כמו בעיר. בגליל זה גילאי 30 – 35 פלוס; אתה פותח מקומות וגם מחנך קהל לצאת. ואז באה מלחמה, והאזור התרוקן. עכשיו רואים פתיחה של מקומות, וזה מה שיפה פה. לכל מקום יש נישה: ל'פטרייה', ל'דארמה', ל'קולקטיב', לנו. ככל שיהיו יותר מקומות, יותר אנשים ייצאו, יותר יעבדו, הכול יהיה פשוט יותר".

"קיבלנו פיצויים על העבר – לא תמריץ לפתוח מחר בבוקר"

פורת מתאר מערכת פיצויים שלא מעודדת חזרה מהירה: "לא היו שום תמריצים לפתיחה מחדש. מה שקיבלתי היה על הפסדי עבר, וגם זה כמקדמה – בידיעה שאחזיר חלק. כשאתה לא יודע כמה יישאר אצלך, אתה זהיר מאוד. זה לא תמריץ להתפתח, זה רק לכסות חורים". גם רועי כהן מצייר תמונה דומה מצד מי שפתח מאפס: "לא היה תמריץ לפתוח. אם העסק היה קיים שנים, אולי היה מסלול פיצוי. בפועל, הקשו. אז אתה אומר לעצמך: זה הבית שלי, אני אחראי לעצמי; האזור הכי יפה בארץ לא יכול לנבול. מבחינתי זו הזדמנות, אני זוכר את הפריחה שהייתה פה לפני המלחמה ורוצה להיות חלק מהחזרה".

ניסן גבע מה'דארמה' בהגושרים מדייק זאת לשורה התחתונה: "לא קיבלנו שום דבר מעבר לפיצויים הרגילים והצעות להלוואות למכביר. עידוד אמיתי לפתוח – לא. וגם מנגנון הפיצויים לא תמיד יעיל, לא תמיד חכם. אפשר היה לעשות אותו פשוט וזריז יותר, אבל זה לא קרה".

דורון שיבק, שפתחה באפריל את עגלת הקפה 'סימני דרך' בכפר סאלד, מנסה להרחיב את טווח השעות: "שלישי עד חמישי אנחנו פתוחים רצוף מ־8:30 בבוקר עד 21:00. משש בערב יש מנות טאפאס קלילות על בסיס דגים וקצת אלכוהול ליד. עשינו גם פופ-אפ סושי והתגובות היו מצוינות". אבל גם היא מסמנת את צוואר הבקבוק: "הסיבה המרכזית שלא פותחים בערב היא כוח אדם. ויש גם משהו באופי המקומי: חלק גדול מהיזמים לא רודף אחרי הכסף, מעדיף זמן עם הילדים ונוחות. זה מובן, אבל זה פוגע בתושבים שרוצים לצאת. עד שפתחתי כמעט לא היה פה שום דבר פתוח בערב".

גבע מוסיף את זווית חיי הלילה: "אנחנו פתוחים כל ערב מ־19:00 עד שתיים בלילה, אבל אנחנו כמעט היחידים. חסר כוח אדם צעיר. זה קצת משתפר, אבל רחוק ממספיק. החודשים הראשונים אחרי הפסקת האש היו קטסטרופה. היום כבר יותר טוב, אבל אם ביום חמישי רגיל הייתי צריך שישה ברמנים וארבע מלצריות, עכשיו אני שמח אם יש לי חצי מזה. זו הסיבה שבעלי עסקים מצמצמים שעות ועובדים כשזה הכי משתלם".

מעבר לשעות הפתיחה, עולה גם שאלה של רציפות תפעולית. שיבק: "הייתי שמחה לעבוד עם יותר ספקים מקומיים, אבל רבים לא חזרו, וקשה להסתמך על המצאי. בכל מקרה אני לא מתפשרת ומקפידה על איכות – הלחם, החמאה, הירקות. המאפים מגיעים מקונדיטור מעולה בתל אביב ואני משלימה כאן התפחה ואפייה. אנשים מרגישים את ההקפדה וזו סיבה לחזור".

כהן, שבנה מסעדה איטלקית מוקפדת בלב הקיבוץ, מדבר על חשיבות הדי.אן.איי: "הכול איטלקי – מהיין ועד הגלידה. זה לא רק תפריט אלא חוויה שלמה. פתחנו בינואר, ונשארנו עקביים גם כשלא היה קל. הניסיון שלי ושל אופיר זוגתי עזר לנו לבוא ממוקדים, לדעת בדיוק מה אנחנו רוצים".

קהילה לפני הכול

בכל הסיפורים חוזר מוטיב אחד: קהילה. אצל מרום זה כמעט מיתולוגי: "הבר היה מפלט אמיתי: אוכל, אלכוהול, מוזיקה, אור. אנשים נעמדו בדלת, נשמו, נכנסו. הוא הציל אנשים, והם הצילו אותנו. בהתחלה ברחנו למרכז מהלחץ, חזרנו ועשינו חודש של בישולים לחיילים, ומתוך העשייה חזר לנו האוויר. ואז פתחנו לאט, משפחתי, ומשם זה התגלגל". גם שיבק מצאה את עצמה הופכת לצומת חברתית: "דמיינתי עגלת קפה, וקיבלתי מקום מפגש. פעם חדר האוכל והמועדון היו המקומות שבהם כולם נפגשים; היום כמעט אין כאלה. אצלנו נפגשים, שואלים מה נשמע, רואים אחד את השני. גיליתי מחדש את הקהילה וזה כיף גדול". כהן מזהה פער בין ביקוש להיצע, בעיקר בסופי שבוע: "בתי המלון שנפתחו מחדש הביאו בוסט בסופי שבוע, אבל כמעט שאין מסעדות פתוחות בשישי-שבת. באזור שלנו זה מסתכם יותר בבתי קפה ושווארמה. מי שמגיע להתארח מתקשה למצוא איפה לשבת לארוחה אמיתית". ומרום מסתכל על זה מזווית אופטימית-פרגמטית: "ככל שייפתחו עוד מקומות, אנשים ייצאו יותר. זאת מערכת שמזינה את עצמה. צריך מסה קריטית כדי להחזיר את ההרגל של לצאת בערב".

חלק מהבעיה או מהפתרון?

בשאלת תפקידה של המדינה בשיקום האזור הדעות די דומות, גם אם הניסוחים שונים. פורת: "אני למוד ניסיון ואין לי מה לצפות לעזרה מהמדינה. מה שיצמח פה יבוא מהשטח: יוזמות חדשות, אנשים שיפתחו עסקים, לאט-לאט זה יחזור. אבל זה ייקח זמן". כהן פחות ציני, אבל לא פחות עצמאי: "לא חיכיתי לתמריץ, זו אחריות שלנו. זה הבית שלנו". ומרום מסכם את רוח העצמאות: "אנחנו רק מבקשים מהמדינה להפריע כמה שפחות".

לצד תחושות הבטן של בעלי העסקים, המציאות כבר זזה. שיבק מציינת את מתחם הפוד-טראקס בהגושרים כדוגמה ל"רוח עשייה באוויר". כהן מדבר על תכנון קדימה: "המסעדה הזאת היא רק ההתחלה. אנחנו רוצים לצמוח ולעשות עוד מקומות מגוונים". מרום, שכבר חווה את הבר כמפלט בזמן אמת, מאמין בחזרה דרך התרבות המקומית: "ככל שיהיו יותר מקומות, התרבות תיווצר מחדש". והשטח באמת משתנה: חזרת משפחות ובוגרי מילואים, פתיחת חוגים, ובעיקר החזרה הקרובה של אלפי הסטודנטים לתל-חי, אוניברסיטה בהקמה. פורת: "ברור שזה יחזור. זה ייקח זמן, אבל זה יקרה. כשסטודנטים יחזרו, כשיזמים יפתחו, האזור יתאפס". שיבק מוסיפה: "יש כאן התעוררות. גופים כמו 'הביתה' עושים עבודה חשובה, ותל-חי תחזיר חמצן צעיר לאזור".

ומה הלאה?

המרואיינים לא מסתפקים באבחון; הם מציעים צעדים קונקרטיים, מהירים וזולים יחסית שיכולים לשנות את המצב. למשל, קמפיין אזורי לבילוי ערב: סדרת אירועי קיץ/סתיו מרוכזים בקיבוצים ובמושבים, יומיים בשבוע, עם תחבורה בין-קיבוצית, כדי להוריד את חסם ה"חושך" ולהגדיל מסה קריטית של קהל; מסלול תמריץ ממוקד לערב ולסופי שבוע: מענק קטן ומיידי (פר משמרת) לעסקים שפותחים בשעות הערב בספטמבר-נובמבר, בתנאי פרסום שעות קבועות ושמירה עליהן; "כרטיס סטודנט גלילי": שיתוף פעולה בין תל-חי, הרשויות והעסקים – הנחות לסטודנטים בחודשי החזרה, עם דגש על שני ערבים בשבוע; קיצור שרשרת האספקה: מאגר אזורי של ספקים שחזרו לפעילות, קבוצות רכישה לחומרי גלם בסיסיים (קפה, קמח, שמן זית), ולוגיסטיקה משותפת בין עסקים סמוכים; וגם רגולציה מינימלית ומהירה: חלונות רישוי זמניים לפוד-טראקס ואירועי פופ-אפ, והבהרה פשוטה לכללים, כדי שמי שרוצה לנסות, יוכל לעשות זאת מחר בבוקר.

שיבק מסכמת יפה את המתח בין זהירות לתעוזה: "האזור יתעורר. צריך התאמות לזמן, למשל יותר פשטות ונגישות, פחות גורמה מפונפן. אבל אנשים מעריכים איכות, ומוכנים לצאת בשבילה". כהן, שמדבר כיזם ותיק, רואה את הצפון בעוד שנתיים-שלוש: "כשאנשים יבחרו לעשות כאן עסקים, זה יחזור מהר למה שהיה, ואפילו יותר". ומרום נותן את הטון הסוגר – פשוט, נקי, נאמן למקומיות: "כמה שפחות הפרעה מלמעלה וכמה שיותר עשייה מלמטה והגליל יאיר שוב".

על קצה המזלג – הסטטיסטיקה שמאחורי הצלחת

מאז תחילת המלחמה נסגרו בישראל עשרות אלפי עסקים; הערכות שונות מדברות על 60–80 אלף סגירות בתקופה 2024–2025, רובם עסקים קטנים ובינוניים.

• בענף המלונאות – כ‑90 מלונות נסגרו מאז המלחמה (כ‑20% מהענף), וחודש יוני 2025 נסגר עם תפוסה ממוצעת ארצית של כ‑42% בלבד (לעומת כ‑67% ביוני 2024).
• הלמ"ס מצביעה על שינוי חד בנתוני הלינות מאז אוקטובר 2023 – ירידה דרמטית במספר לינות התיירים בתחילת 2024, ולאחר מכן התאוששות הדרגתית.
• מנגנוני הפיצוי עודכנו בקיץ 2025 ומציעים מסלולי מענקים ושיפוי מדורגים לפי ירידת מחזור והיקף שכר, אך בעלי עסקים בצפון מדווחים כי בפועל התמריץ לפתוח ערב-ערב עדיין נמוך.

בכל מקרה, החזרה לשגרה בגליל העליון לא תיראה כמו קיץ 2023. היא תהיה אחרת, מפוכחת יותר, אולי צנועה יותר, אבל היא כבר מתרחשת: בעגלת הקפה שמושכת שכנים מכל הגילים; בבר שהפך למקלט חברתי; במסעדה שנשארת פתוחה בערב חרף הקשיים; ובפאב שאוסף אליו את ציפורי הלילה. זו לא אשליה, זו מציאות יומיומית, חמוצה-מתוקה, של צפון שמנסה להתרומם מחדש. ואם יש רגש אחד שסוגר את התמונה, הוא לא של נוסטלגיה אלא של אחריות: של יזמים שממשיכים לפתוח, של קהילות שממשיכות להגיע, של סטודנטים שעומדים לחזור, ושל מערכת אזרחית שצריכה להקל ולא להכביד. עם קצת פחות פחד בחושך וקצת יותר ודאות כלכלית, הגליל לא רק יחזור לנשום; הוא יחזור לפרוח ולשגשג כמו שרק הוא יודע.