זה מתחיל בחלום

כל סיפורי הפונדקאות, האימוץ ובאופן כללי הגעת תינוקות לעולם שלא בדרך הקונבנציונלית מכילים בתוכם מרכיבים פנטסטיים שמחלצים תגובות "וואו!" חוזרות ונשנות מצד המאזינים. אבל הסיפור על לידתם של כחל ונחל עמרם ברנד, זוג תאומים יפהפיים שנולדו בביה"ח זיו ב-30 למאי, הוא לא ייאמן במיוחד. האבות הנרגשים שלא מאמינים שזה אכן הצליח, הם רונן ברנד ומשה עמרם, צמד סופר חמוד שגר כעת בכחל. האם הפונדקאית, זיו ראובני, היא בת קיבוץ יראון. המלחמה, הפינויים, כיתות הכוננות, המילואים ואף מלחמת ישראל-איראן נוכחים בעלילה. ויחד עם כל התלאות והסטרס יש כאן הפי אנד (או סטארט, למעשה) שמכיל את המרכיבים שנדרשים כעת לקוראים הישראלים: אופטימיות וחוסן, טוב לב והתגייסות אנושית, תקווה ומעל לכל: חיים חדשים, ובגליל העליון.

רוצים בטקסס? תתחתנו!

לפני כ-13 שנה נפגשו על פסגת הר מירון רונן ברנד, 48, רופא משפחה מנהריה ששירת שנים במקצוע על מדים, ומשה עמרם מדוב"ב, 53, שאוחז בתמהיל עיסוקים מרתק: רועה צאן, בעל קייטרינג ורכז נוער במועצות מבואות החרמון ומרום הגליל. לברנד, במקור מחיפה, שני ילדים גדולים מנישואים קודמים. לעמרם, שמתגאה בהיותו חלק מחמולה מכובדת של שלושה עשר אחים ומאה (!) אחיינים וממשיכי דרכם, לא היו ילדים. לשניים היה ברור שלא יהיה כאן ויתור מצד האחרון על יורשי עצר. לפני שמונה שנים התחילו בטורונטו, קנדה, את המסע המפרך שעוברים זוגות גייז בדרכם להורות. פונדקאות לא הייתה אז חוקית בישראל. הם נזקקו לתורמת ביציות במדינה שמאפשרת את ההליכים הללו, ולפונדקאית – כנ"ל. ובין לבין – רופאים, עורכי דין, טיסות, סוכנויות המתמחות בתחום ומה לא. "אלו תהליכים ארוכים ומאוד יקרים ובקיצור – זה לא הלך עם הפונדקאית הראשונה ואחרי כמה שנים מצאנו פונדקאית אחרת בטקסס, דאלאס, והעוברים שלנו (מהתורמת הקנדית, ע"ט) היו בטורונטו", רונן מסביר.

בלי להלאות את הקוראים יותר מדי, דוגמה למשוכה אחת מני רבות, שהיה צורך לעבור: טקסס היא מדינה רפובליקנית ומגה-שמרנית. היא מחויבת לחוקה של ארצות הברית לגבי פונדקאות לזוג חד מיני, אבל על הזוג להיות נשוי, "אז היינו חייבים להתחתן כדי להמשיך את התהליך איתם. התחתנו בארץ ב'נישואי יוטה' (הכוונה למדינת יוטה בארה"ב, ע"ט) שזה גם סיפור, עושים את זה בזום. והתחתנו גם כאן ב-20 למאי 2022 בכרם במושב חזון והיה מאוד יפה", משה אומר. תוך כדי התהליך הם גם החליפו עוברים ונדרשה תורמת ביציות חדשה. עוד זמן עבר, עוד כסף נשפך, עוד אנרגיות גויסו ועוד תקוות נכזבו.

באפוס הזה יש הרבה גיבורים, אבל כאן המקום להציג את ה-גיבורה, כפי שמשה מכנה אותה, זיו ראובני. היא לא רק הייתה הפונדקאית של השניים, אלא לקחה חלק סופר-אקטיבי בתהליך ונתנה רוח גבית חזקה. ראובני, 38, היא גננת שמנהלת גן בברעם, אם לשלושה וחברה טובה של משה מהתקופה הסטודנטיאלית שלהם, כשעבדו באגף הפחמימות של אחוזת דוברובין. היא ליוותה מהצד את רונן ומשה במסעם להורות, וידעה תמיד, היא אומרת, עוד לפני שבכלל פגשה את בעלה אורי והפכה לאם, ולפני שההליך היה אפשרי בארץ, שהיא תהיה הפונדקאית של ידידה הטוב.

עם אש בעיניים

פאסט פורוורד לשבעה באוקטובר ולתקופה הארוכה שלאחריו. ראובני והמשפחה מתפנים לשער הגולן, לחדר של מטר על מטר. אורי נכנס לסבבי מילואים אינסופיים. נבו, הבן הקטן, בן 6.5 חודשים. רונן מגויס כרופא ביחידה שמלווה את הפצועים שמגיעים לביה"ח בנהריה. משה מגויס לכיתת הכוננות של דוב"ב ("עד לפני חודשיים עוד הייתי מגויס"). אין צורך להכביר מילים על המצב הכללי והספציפי של המשתתפים. בדצמבר נערכת שיחת טלפון מרובעת וחוצת ישראל של רונן, משה, זיו ואורי – במילואים בדרום. מג'נגלת בין שלושה זאטוטים וכלבה במטראז' מאתגר ביותר ורחוקה מאוויר הפסגות לו היא מורגלת, מתחילה זיו לדחוף את המהלך קדימה. בישראל כבר מותר לזוגות חד-מיניים להיעזר בפונדקאיות מקומיות, ולמעשה כבר אחרי שנבו הקטן נולד, זיו מתחילה לברר מה תוכל לקדם בתיאוריה עבור התהליך. משה כבר מתחיל לטפטף לרונן שהיא מעוניינת בתפקיד. כעת מטרת השיחה מבחינתה: לבדוק איך מתקדמים ולתת לחבר'ה פוש. "משה הבין שאני הולכת על זה בכל הכוח. לא ידענו שהמלחמה תימשך עד אינסוף, אבל אמרנו שנמשיך ודברים פשוט זרמנו לנו", היא מספרת מחויכת למדי מהבית אליו שבה ביראון. אם יש "נערת פוסטר" להליך הפונדקאות – זאת ללא ספק היא.

איך היה לך בכלל כוח לחשוב על זה בתוך הסיטואציה הבלתי אפשרית והמדכאת שהיית בה?

"לי זה נתן אור ותקווה ותעסוקה חיובית ומאירה. היינו כל כך בחושך ופתאום העיסוק הזה שהביא כל כך הרבה התרגשויות. אני זוכרת שקבעתי את בדיקת הדם הראשונה ל-19 בפברואר 2024, כשנבו היה בן שנה. וזה ממש רץ לנו משם. עברנו את כל הביורוקרטיה, אורי בא לחופשה מהמילואים, נסענו לאבחון אצל הפסיכולוגית. הכול זרם לנו בצורה מדהימה ואמרתי לעצמי שאסור לנו לעצור ושיהיה פה היריון, ויותר מזה – היה לי ברור שיהיה פה היריון של תאומים ויהיו בן ובת. ראיתי את הכול. בריאיון עם הפסיכולוגית באפריל גם אמרתי לה את זה. את כל מה שרציתי – זימנתי".

רצית היריון של תאומים? אמאל'ה.

"רציתי בשבילם תאומים. ידעתי שזאת ההזדמנות שלהם ושלמשה לא יהיו עוד ילדים. וגם לילדים עצמם – שיהיה להם זה את זו לאורך החיים".

עוד קודם לכן, הבינו רונן ומשה שיש לסגור את האירוע בקנדה ולהטיס את העוברים לארץ. ושוב פרוצדורה אללה יוסטור (רונן: "צריכים אישור מיוחד ממשרד הבריאות, שדורש תעצומות נפש כדי להתגבר על הבירוקרטיה. זה לקח 7-8 חודשים"). חודש לאחר השיחה עם זיו בה הוחלט לתת גז, העוברים נחתו בבית החולים אסותא, ראשון לציון, וכולם נשמו לרגע לרווחה.

משה: "עזבי את הקטע הכלכלי שרושש אותנו, עד שהם הגיעו לארץ שילמנו 800 אלף שקל. היינו יותר מותשים ממפחי הנפש והניסיונות וכבר חסרי אמונה. אבל זיו הייתה עם אש בעיניים".

לקחנו כמה נדרים

כמעט שנה לאחר אותה שיחה מרובעת בדצמבר 2023 וניירת אינסופית, הוועדה אישרה את ההליך ואת זיו כפונדקאית. ההחזרה הראשונה (הכוונה להליך הסופי בהפריה חוץ גופית בו מועבר עובר מופרה לתוך חלל הרחם של הפונדקאית, במקרה הזה), בליווי אורי בעלה, לא צלחה. "לא נלחצתי, ידעתי שזה קשור לזה שהיה חום אימים. הבנתי מה הפרוצדורה ולפני ההחזרה השנייה חלמתי בלילה שמשה בא איתי לאסותא, שאנחנו שמים את שיר המסע שלנו – 'זה מתחיל בצעד' של עדי אברהמי, ושמחזירים שני עוברים. התקשרתי למשה למחרת ואמרתי לו: 'בוא נגשים את החלום'. וכך היה", זיו מספרת. הם נסעו לאסותא אחרי ראש השנה, השישה באוקטובר. הרופאים לא רצו בתחילה לנסות להחזיר שני עוברים, בגלל שהיריון תאומים הוא היריון בסיכון. משה שכנע אותם, בעידודה של זיו. את הבשורה קיבלו השניים בזמן שהיו בחג בקמפינג בכרמל. "זה היה ב-21 באוקטובר 2024, שזה יום ההולדת שלי. וזה היה מאוד משמח. לקחנו על עצמנו כל מיני דברים, גם האתיאיסט שבחבורה וגם שומר המסורת", משה אומר. "מבחינתי נדרתי שאסור לעשן בשבת, הנחתי תפילין פעמיים ביום".

רונן: "אני התחייבתי שלא להניח תפילין פעמיים ביום וגם לא לעשן בשבת, כי אני לא מעשן".

זיו, שכבר עברה עם משפחתה לבית בשכירות ביישוב מכמנים, נכנסה בחודש השלישי לשמירת הריון. "ההריונות שלי קשים בהתחלה, ובכל פעם שאורי יצא למילואים אמא שלי באה להיות איתנו. היא נכנסה איתנו בכל הכוח לתהליך, תמכה ועזרה ממש בהכול. משה קורא לה 'סבתא רבקה'לה'. הגענו לבדיקות בזיו אחרי שהפסקת האש נכנסה לתוקף".

מה אמרת לילדים?

"לפני ההיריון קניתי את הספר 'מאגורו, באגורו וגורה גורו' שמספר על פונדקאית שעוזרת לזוג קנגורואים. היה לי קל מהבחינה הזאת כי עזרתי לזוג גברים שלא יכולים להיכנס להיריון, אז לא היה צריך לספר סיפורים על עניינים עם הרחם. הילדים מכירים את משה ורונן, הכול היה ממש על השולחן. תמר, הגדולה שלי, בת שבע, התמסרה לזה. היא אמרה: 'אמא, את עושה מעשה כל כך יפה!'. עשיתי להם סדר בתהליך, שהתינוקות יחזרו מבית החולים למשה ורונן, כי הם שלהם. היו ימים יותר קשים, דווקא כשאורי חזר מהמילואים. כשהוא לא היה הם היו מגויסים, וכשהוא חזר הם פרקו".

אפשר להבין.

"הייתה להם כל הזכות שבעולם. הייתי רחוקה מכל החברים והסביבה התומכת, היה קשוח. אבל דאגתי לעדכן את כולם בעבודה ולהוציא שמירת היריון כמה שיותר מהר, כדי לא להקשות על עצמי עוד יותר. היה לי כבד משלב מאוד מוקדם, אבל זה פשוט הציל אותי. בכל פעם הדלקנו עוד קצת אור בתקופה הנוראית הזאת. אני לא מעכלת עדיין את כל מה שהיה. אני מסתכלת בתמונות כדי להבין שזה קרה".

קרדיט רציני מגיע לבית החולים 'זיו'. רונן ומשה הם היריון פונדקאות הגייז הראשון שם, וביחד עם זיו עצמה הם חוזרים ומספרים על יחס נהדר ("הם נורא שמחו לקראתנו ונתנו לנו את מלוא תשומת הלב, התייחסו מאוד יפה, עשו לנו סיור מקדים"). כבר מראש נקבע ששני הגברים יאושפזו יחדיו בחדר אחד משלהם במחלקת יולדות – ככל הנראה אירוע פורץ דרך שם.

תלש את המוניטור

הם עברו למושב כחל בראשון במאי 2025 (השם כחל לבתם הוחלט עוד לפני המעבר ולפני שידעו לאן). בשל היות נחל במצג עכוז, ניתוח קיסרי נקבע. אבל כשבוע וחצי לפניו, ב-30 במאי, בשבע וחצי בבוקר, זיו חשה לחץ לא תקין, שלא לווה בצירי לידה. למרבה המזל, אורי היה בבית. "משה בדיוק בישל בדוב"ב ארוחה לאירוע, זיו עלתה לצפת במונית ואני פגשתי אותה בבית החולים", רונן נזכר. "אני מחכה לה עם כיסא גלגלים והיא לא רוצה לשבת בו. היא ג'דאית ברמות. במיון יולדות כולם מכירים אותה, שמו מוניטור, פתחו וריד ובא הרופא, בודק אותה ואז תולש בדרמה את המוניטור, מוריד את הברקסים של המיטה, זה היה ממש מצב חירום. הוא הטיס אותה עם המיטה לכיוון המעלית, לא הספיקו לקחת לה דמים". זיו נותחה בקיסרי חירום בהרדמה מלאה, ותוך 14 דקות – שזה מאוד מהיר – התאומים היו בחוץ.

זיו, תני את גרסתך לאירוע הבזק.

"הילדים שלי נולדו בלידות טבעיות. הבוקר של הלידה היה טירוף אבל נוהל בצורה מאוד רגועה. בגלל שהייתי כל כך שלמה עם התהליך ידעתי ששום דבר לא יעצור אותנו. שאנחנו באמונה שזה יצליח וככה יהיה. לא היה לי זמן לסלפי או להילחץ והכל היה ברגישות, בעיטוף, הסבירו לי הכול. כשהתעוררתי אורי היה לידי, שזה היה מאוד טוב. התחלתי את ההתאוששות שלי, שהייתה מאוד שונה מהלידות הקודמות. זה כאב ואני מודה על זה שלא היו לי תינוקות שהייתי צריכה להניק ולהחזיק ולגדל. יום אחרי זה הלכתי לראות אותם".

איך זה היה?

"מאוד מרגש. דמיינתי את הרגע הזה ופתאום הוא קרה. בחיים לא ראיתי את משה כזה שלו ונינוח. משהו בו נרגע".

ההשלמה – ההכרחית, כמובן – שהילדים שילדת אינם שלך, נראית חידתית מהצד.

"זה לא שלא הרגשתי כלום כלפי הילדים, בכל זאת הם היו בתוכי. אבל מהרגע שנכנסתי לתהליך ידעתי שהם לא שלי ולא יהיו שלי ושגם לא ארצה שהם יהיו שלי. אני החזרתי אותם להורים שלהם. הקיסרי בהרדמה מלאה גם עשה קאט ממש חזק. התעוררתי, הם לא היו לידי, לא שמעתי את הבכי. הם מתוקים וחמודים ורגועים וחמסה עליהם, ואיזה כיף שיש להם אבות כאלה מקסימים".

במקביל, רונן ומשה התמודדו עם זרם מבקרים מטורף, שנותב גם ליולדת, באגף הנשים; "ולאט לאט התרגלנו להיות איתם בלי לישון, לא ידענו שזה אפשרי", אומר רונן.

הלו, אתה כבר היית אבא. שכחת הכול?

"גרושתי שתחיה הניקה כל אחד מהילדים שנתיים לפחות, אני התעוררתי והסתובבתי לצד השני וזהו. כאן צריך להכין בקבוקים ולתת להם ולנקות אחר כך".

משה: "בוא, יש פרט מידע חשוב ששכחת לציין. היית יותר בצבא מאשר בבית. ההורים שלך וגרושתך תפעלו את העסק".

רונן: "אז עכשיו אנחנו שנינו אימהות במשרה מלאה".

משה: "יש עדיין רגעים שאני אומר לעצמי שלא, זה לא אמיתי, זה לא שלי. אני אמור לחזור לעדר שלי ולבית שלי בדוב"ב. וכנראה שלא, שאני פה".

מבצע סבתא מחתלת  

זיו חזרה מבית החולים לבית במכמנים, בידיעה שתשוב עם משפחתה ליראון בחודש יוני. "התלבטנו לגבי זה במהלך השנה, ולי היה חשוב שנקבל החלטה לפני הלידה. ועם ההתאוששות מהקיסרי הייתה המלחמה עם איראן (וכך גם הברית של נחל, שהתקיימה במתכונת מצומצמת). אורי כבר היה בבית למרות שהוא נקרא לצו 8. מזל שוויתרו לו הפעם". החזרה של משה ורונן עם התאומים לכחל הייתה רגע של נחמה ונחת בחיים של אלו שנאלצים, למרבה הצער, להתמודד לאורך חייהם עם גילויי הומופוביה. "איך שהשתחררנו קיבלנו פנייה ממזכירות היישוב לגבי 'סיר יולדות', זה נורא הצחיק אותנו וסירבנו בעדינות", משה מספר. "ואז רכזת הקהילה התקשרה ואמרה לנו: 'נראה לכם?! יותר ממה שאתם צריכים את זה, אנחנו רוצים את זה בשבילנו, לקהילה'. אז אמרנו לה: 'לכי על זה'. והיה חודש שבו בכל יום בצהריים הגיעו משפחות עם הילדים ומגשים מלאים בכל טוב. וישבו וסיפרו על עצמם והכרנו, ובמקביל נפתחה קבוצת וואטסאפ בשם 'נחל וכחל' שיש בה את כל הסבתות של היישוב ובכל יום מגיעות לפה אפילו ארבע סבתות והן לוקחות פיקוד ומשחררות אותנו לשעתיים לעיסוקינו. אפילו בקיבוצים אני לא מכיר כזה דבר. הן באות לכאן בכיף ויושבות ומקלחות ומחתלות ומלבישות ומאכילות ופורשות להם משטחי פעילות ואנחנו מתאווררים קצת".

השניים עשו לכחל ולנחל הזעירים מסיבת הודיה בחצור, בה הוקרנה מצגת מרגשת שתיווכה את האירוע ובה השתתפה גם גרושתו של רונן. "באו 400 איש. אנחנו דיברנו וזיו דיברה והרב של דוב"ב דיבר ובירך אותנו, שזה טירוף", הוא מספר. משה: "זה דבר מכונן, כל כך מרגש. בואי, אנחנו לא בתל אביב. בחיים שלנו אתה נתקל כל הזמן בבוז, והרב הזה עשה לכולם בית ספר".

למעט כחל ונחל שבעיקר ישנים או אוכלים מבקבוק באדישות של ניו בורן שכל העולם בטרפת מסביבו, כולם זורחים דרך הזומים. זיו אומרת ש"אם הייתי יכולה להיכנס עכשיו לתהליך נוסף עם זוג אחר, הייתי עושה את זה, למרות שאורי אומר שאף זוג לא יפנק אותנו כמו משה ורונן. ידעתי שזה חלום שאני רוצה להגשים עבורם".

זה לא הסיפור הסטנדרטי של יחסי זוג-פונדקאית.

"בקבוצת הוואטסאפ של הפונדקאיות יש כאלו שאומרות שישר אחרי הלידה מנתקים את הקשר, אבל אנחנו חברים וזה כיף. אנחנו בקשר ובכל שישי אומרים שבת שלום בשיחת וידאו. בשיחה המקדימה לתהליך עם הפסיכולוגית, היא שאלה אותי מה אהיה עבור הילדים. אמרתי שאהיה הדודה מהקיבוץ".