יש באג בנתב"ג

זאת פנטזיה אנושית ידועה ונפוצה — מתישהו גם אתם, מן הסתם, חטאתם בה – משאלת הלב הממזרית והכמוסה שמרחפת באוויר עת מתקרבת כל חופשה לסיומה, שאולי איכשהו (אמן!) משהו (הלוואי!) יתפקשש משום מה (אינשאללה!); שהטיסה תתבטל, שתפרוץ איזו שביתה בנמל התעופה, שאיזו תקלה תאריך את השהות שלכם בחו"ל. עוד יום. עוד יומיים. רק לא לחזור לשגרה.

לענת, מאיה, אורית, לירז ועוד כמאה וחמישים אלף ישראלים זה באמת קרה, ובהתחשב בנסיבות העגומות בהן זה תפס אותם, הם הרבה פחות נלהבים מהעניין. כן, למעלה ממאה וחמישים אלף ישראלים תקועים כרגע מחוץ לגבולות ישראל – לא מתוך בחירה, פשוט כי אין להם כל דרך לחזור הביתה. השרה מירי רגב אמנם הציעה לתקועים שלא להילחץ, פשוט ליהנות מהעניין. היא, ככל הנראה, הייתה מוצאת כבר דרך להפוך את הלימון הזה ללימונדה; אבל לישראלי הממוצע מעט יותר קשה לחגוג כשהמשפחה בישראל נעולה בממ"ד, כשכל יום שהות נוסף עולה כמו מושב זוגי במחלקה ראשונה (שגם הוא, כאמור, לא זמין כרגע), או כשבן/בת הזוג שוב מקבלים בראש צו 8 — והארץ המובטחת איננה בהישג יד. זה לא ממש כיף למצוא את עצמך לכוד בעיר זרה, בבית מלון שנעשה פתאום חונק, לא מפנק, כשאתה רק עוד מספר ברשימת המתנה.

טיול של פעם בחיים

אורית נאור (גדות) תקועה כרגע בוושינגטון די.סי., אחרי חופשה חלומית במנהטן. "הייתי אמורה לטוס לארץ ב-15 ביוני בטיסת אל-על, ולנחות ב-16 לפנות בוקר", היא מספרת. "הטיול שלי נקבע בתחילת ינואר, ממש אחרי שהפסקת האש במערכה הצפונית של חרבות ברזל הפכה אמיתית, והרגשתי שאני יכולה קצת לשחרר ולטוס, לכבוד יום הולדתי ה-40, שיחול באוגוסט". אורית נפגשה עם בת דודתה האהובה שחיה במנהטן, והן טיילו יחד בעיר במשך 12 יום כמעט. בערב יום חמישי האחרון, עת שקיעה מהממת נפלה על ההדסון באפ-סטייט ניו יורק, הן סיכמו שזה באמת היה טיול של פעם בחיים, ושיותר טוב מזה לא יכול להיות. "ובשנייה שהמשפט נגמר", נזכרת אורית, "התחיל הבאלגן".

אורית, שעובדת במחלקת חינוך, קיבלה הודעה בקבוצת הודעות החירום של המועצה. "חשבתי שאני לא רואה טוב", היא אומרת. "חשכו עיניי. בתקופת המלחמה הייתי בחמ"ל של המועצה. ישר התחלנו לחפש ברשתות והבנו שמתחיל ממש בלגן. בגדול, נזרקתי עם כל ההתראות כמעט שנה וחצי אחורה. לא האמנתי שאנחנו שוב במצב הזה. מה גם שלא באמת הבנתי (וכנראה גם לא אבין עד שאחזור) את העוצמות של המלחמה הזאת. עד שהתחלתי לדבר עם משפחה וחברות טובות והבנתי שזה סיפור אחר לגמרי".

בשלושת הלילות הראשונים אורית לא הצליחה לישון, "וגם עכשיו אני לא ממש ישנה", היא מודה. "ההתרעות של האזעקות ממשיכות גם כאן. הלילות שלכם הם הימים שלי ואני עוקבת ובודקת מה קורה. השארתי בארץ את המשפחה שלי – בנותיי הצעירות ובעלי, שהוא חבלן במשטרת ישראל ועובד סביב השעון מיום שישי האחרון. התברכנו במשפחה מהממת ומרגשת שהתגייסה לגמרי לכל המשימות ההוריות, עוטפת את הבנות שלנו באהבה ומספקת להן כל מה שהן זקוקות לו, ובשתי בנות מהממות וחזקות שמראות לנו כל יום מחדש כמה כוחות יש להן".

יש לך תחושת הפקרה מצד ממשלת ישראל?

"אני חושבת שממשלת ישראל עסוקה עכשיו בדברים חשובים בהרבה ממני. שנסיים את האירוע הביטחוני והשקט יחזור שוב אלינו. אבל לראות את השרה האמונה על החזרתנו הביתה אומרת שלא נתלונן כי אנחנו בחו"ל, הזכיר לי כמה מנותקים הם מאיתנו. בחרתי לטוס אל-על במחיר מופקע כי פחדתי מסיטואציה כזאת. וכרגע, מלבד הודעה ראשונית על התחלת התהליך של החזרה הביתה, לא קיבלתי שום התייחסות או התעניינות. לא הוצעו לי שום פתרונות. למזלי, יש לי שני בני דודים שחיים בוושינגטון די.סי. והם עזרו ועוזרים לי בכל דבר שאני צריכה, כולל לינה. וכמובן ישנה מערכת התמיכה של משפחה ומשפחה מבחירה מהארץ, שמלווים אותי מרחוק".

אז מה הדבר הראשון שתעשי כשתנחתי בישראל?

"וואו! עושה לי צמרמורת רק לחשוב על זה! הבת הקטנה שלי מחכה להתכרבל איתי כבר יותר משבועיים. כנראה שנתחבק כולנו ביחד עד שיימאס".

"היו מלא סימנים לא לנסוע"

כל מה שענת לוי רצתה, זה ליהנות מהופעה של "הבוס", ברוס ספרינגסטין. אבל ההופעה התמימה הזו "תקעה" את מנהלת אגף חינוך המיתולוגית של המועצה ואת בן זוגה, נתן, בפראג היפה.

"היו מלא סימנים שאנחנו לא צריכים לנסוע", מספרת ענת (57, להבות הבשן); "פספסנו את טיסת הבוקר ברביעי. טסנו אחר הצהריים, עבדו עלינו עם הכרטיס להופעה, קנינו חדש. ובכל זאת, אנחנו כאן".

וכמו ישראלים רבים שהתעוררו ביום שישי לפנות בוקר לקול התרעות, מצאו עצמם גם נתן וענת נכנסים לנוהל חירום – רק מרחוק הפעם. "זה מעורר תחושת פחד, בעיקר כי יש לנו בן בשירות פעיל", ענת אומרת. "אנחנו מחוברים לכל החדשות, ופוחדים עם כולם, וזה מעורר תסכול כשאנחנו רחוקים מהילדים ומהמשימות. אנחנו רוצים לחזור בעיקר כדי לתמוך בילדים, ובשל דחיפות בעבודה אצל נתן". אז מה הצפי לחזרתם הביתה? "מבחינת חברות התעופה (במקרה שלנו אל־על), אין כרגע שום ידיעה מרעישה".

על חברות התעופה – כמו גם על המדינה – קשה למדי לסמוך, אך למרבה המזל, גם הרחק מהבית, עוברים הישראלים במהירות ממצב חירום להקמת חמ"ל. "פתחו כמה קבוצות וואטסאפ – תומכים, מייעצים, מעבירים עסקאות של חדרי אירוח", מספרת ענת. "אגב, בפראג יש כמה מדריכים בעברית, ישראלים לשעבר, שפשוט מנהלים קהילה. הם בתוך הקבוצות, לפעמים כמה יחד, ומכוונים ועוזרים ככל שניתן". ומי מממן את התמשכות השהייה, תהיתם? היא על חשבון נתן וענת, כמובן. אבל אפילו זה לא נמצא במרכז תשומת הלב כרגע. התקווה העיקרית היא לשוב לקראת סוף החודש הביתה.

ובינתיים, בתוך אי הוודאות והערפל הסמיך שאופף הכול, הם מנסים לשמר איזושהי שגרה – או לפחות מראית עין של שליטה על המצב. הם הצליחו להתכוונן למצב החדש ו"לשנות ראש", ומאז הם אפילו מצליחים ליהנות קצת. בהמשך מסעם ינחתו, ככל הנראה, באיטליה. "נתן יוכל לעבוד משם, ואני אוכל פסטה, אטייל ואקרא מלא", מתלוצצת ענת. "פרופורציה!", כך היא מסכמת את החוויה המפוקפקת; "זה מבאס, מפחיד, מתסכל ומדאיג מאוד מרחוק, אך ננסה להרוויח זמן של יחד זוגי בסיטואציה, בלי לשקוע להרגשת חוסר אונים".

"היחידים שמופקרים הם החטופים"

כשיגיעו לאיטליה, עשויים ענת ונתן לפגוש במאיה גורדון (50, דפנה), מנהלת אגף מוניציפאלי במועצה, שתקועה גם היא שם כרגע. "הייתי בטיול בצרפת עם אבא שלי והבן שלי, שנמצא בשנת שירות. היינו אמורים לחזור הביתה בשבת. התעוררתי בלילה של שישי כי היה חם בחדר. העפתי מבט בטלפון וקלטתי מה קורה. הדלקנו מחשב והתחברנו מאותו הרגע".

התחושה הראשונית הייתה, כמובן, חוסר אונים. "הבן הגדול שלי משרת בעזה, הצעיר נשאר עם אבא שלו בקיבוץ. הרגשתי מנותקת וחסרת יכולת לסייע. אבא שלי חקלאי, חייב לחזור הביתה. הבן שלי צריך לחזור לעבודה בשנת שירות וכמובן שאני צריכה ורוצה לחזור לבן הצעיר שלי, לבית, לקיבוץ, למועצה, ולסייע איפה שצריך. התחושה של שהות כאן, בזמן שהבן שלי בעזה, היא בלתי נסבלת".

כרגע שוהה מאיה במלון, על חשבונה, אבל היא לא חשה מופקרת על ידי הרשויות – פשוט כי כבר מזמן הפסיקה לצפות לדבר מהמדינה. "היחידים שמופקרים כאן הם החטופים", היא אומרת. ומה לגבי פתרונות לחזרה הביתה? "לא הוצעו. טיסות חזור כרגע הן רק לבעלי כרטיסים בארקיע או אל־על. ביררתי לגבי שייט מלרנקה או קפריסין, וזה נראה לא סביר כרגע".

על מי שכן אפשר לסמוך, כרגיל, אלו הישראלים. גם במילאנו, כמו בפראג, הקהילה הישראלית נרתמה במהירות: הוקמו קבוצות וואטסאפ, ניתנה תמיכה, סיוע והכוונה – כל מה שאפשר. גם חברה איטלקית מישראל התגייסה, סייעה לה למצוא מקום בטוח, ואף חיברה אותה עם קרובי משפחה, למקרה שתידרש לכך.

"מאוד  מורכב להיות רחוקים בסיטואציה כזו, בעיקר כשאין שום כתובת להתייעץ איתה", מסכמת מאיה. "אירופה מהממת, אבל לטייל בה בזמן שהמדינה במלחמה זה לא פשוט. ועם זאת, לאור העובדה שיש חטופים בעזה, חללים, פצועים וחיילים שנלחמים – אני מרגישה שאין לי זכות להתלונן. נמצא דרך להגיע ארצה והכל יסתדר. מזל שאני כאן עם אבי ועם הבן שלי".

ומה הדבר הראשון שתעשי כשתנחתי בישראל?

"אפגוש את הבן הצעיר שלי ובתקווה גם את החייל, את הכלב שלי ומשם – לעבודה".

"טרם סיימתי להיות פליטה בביתי – ועכשיו אני פליטה במדינה אחרת"

לירז מועלם (45, מלכיה) נמצאת כרגע בברצלונה, יחד עם בתה איה, חברתה של איה, וגיסתה. הן הגיעו כדי לצפות בהופעה של בילי אייליש והיו אמורות לשוב לישראל ב-16 ביוני. אלא שמעט לפני המופע פרצה המערכה מול איראן – והשיבה ארצה הפכה לחלום רחוק.

"היו רעשי רקע לכך שאולי יתפתח משהו ביטחוני כזה או אחר", מספרת לירז, "אבל לא ייחסתי לזה חשיבות. התחושה היא שאנחנו חיים תחת מתיחות מתמדת וזה הרגיש עוד מאותו הדבר. כשהגיעה ההודעה הרשמית, כבר היה ברור שמשהו גדול קורה. עוד עליית מדרגה – אחת מני רבות שאנחנו מתמודדים איתן מאז השבעה באוקטובר – גם ברמה האישית, וגם ברמה הלאומית".

בעקבות השבעה באוקטובר, נאלצה משפחתה של לירז להתפנות ממלכיה למושב בעמק יזרעאל. "תכננו לחזור הביתה בסוף שנת הלימודים – וזה כמובן השתבש. אז טרם סיימתי להיות פליטה בביתי-בארצי, וכעת בתחושת פליטות במדינה אחרת. אירוע מתגלגל שלא מסתיים. ומה עוד צפוי לנו? ימים יגידו. אני אופטימית".

כרגע שוהה לירז ביחידת דיור קטנה בברצלונה, במימון עצמי. "כמובן שההוצאות הולכות ומתארכות מעבר למתוכנן", היא אומרת. ועדיין, התחושה הכללית איננה של הפקרה. לא בינתיים, לפחות. "ברור לי שלבנות תכנית פעולה ולהוציא אותה לפועל בצורה שתיטיב עם כולם ובאופן בטוח זה משהו שלוקח זמן". מצד שני – פתרונות למצב הזה אין ממש. "אני בקשר עם סוכן הנסיעות שלי ועוקבת אחר העדכונים מאל על. הם ביקשו שנישאר במקומנו ונאריך את השהות בכל פעם ביומיים נוספים. הם אוספים נתונים לגבי הנוסעים, אבל אין כרגע הצעה רלוונטית לחזרה. אני מקווה לטוב".

ובינתיים, ממש כמו נתן וענת, גם לירז ושותפותיה למסע "מטיילות, נהנות, מתפנקות – ולוקחות הכול בפרופורציה". זאת למרות שהדחיפות לשוב הביתה ברורה: "לגיסתי שתי ילדות קטנות שלא מבינות מדוע אמא לא חוזרת. חברתה של בתי, שאיתנו כאן, מצפה לפגוש את הוריה המודאגים. ובביתי שלי מחכים לי שלושה ילדים, ביניהם בני הבכור שאמור להתגייס בעוד כחודשיים, ושני אחיו הקטנים. ובזמן שאני פה – בעלי תחת צו 8 בכיתת הכוננות, ממשיך להפעיל את העסק המשפחתי שלנו, שעדיין מתאושש מהמורכבות של אירועי השבעה באוקטובר".

ומה כשתשוב? "אחבק את משפחתי, ואשתלב בעשייה בעבודתי האישית ולטובת הקהילה. אין כמו בבית".

כך נראית נחמה

היום, בשעת בוקר מוקדמת, נחת על מסלול האספלט של נתב"ג מטוס החילוץ הראשון – נושא עמו אופטימיות זהירה. באופן סימלי, אולי מעט אירוני, הובילה אותו קברניטה בשם נחמה.

ובזמן שהמטוס נשק לקרקע, בקבוצות הוואטסאפ של הגולים החדשים נמשכת המהומה. שישה ימים אל תוך המערכה מול איראן, ויותר ממאה וחמישים אלף ישראלים עדיין מחפשים דרך להגיע ארצה. במשרד התחבורה קוראים לזה "חזרה בטוחה" – אבל החזרה תהיה בטוחה באמת רק כשאחרון הישראלים ישוב הביתה.