עצמאות לא מקבלים, לוקחים

בין זיכרון לעצמאות יש רגע אחד קצר, שבו הכול שקט. בין זיכרון לעצמאות עולים הזיכרונות מהמתים. הדגלים עדיין בחצי התורן. הלב כואב, אבל משהו כבר מתחיל להשתנות. השירים עוד בוכים, והזיקוקים כבר מחכים. בין זיכרון לעצמאות, כשמדינה שלמה עוצרת, אנחנו מבינים שהכאב לא יכול להיות סוף. שהמחיר ששולם הוא לא רק כאב אלא בחירה. ובחירה היא אחריות.

לא הייתי בחזית. לא השתתפתי בלחימה. אבל אני יודעת מה זה לשלם מחיר בשביל לחיות בחופש. כשהפכתי לאם יחידנית הבנתי שהחופש שלי לא יינתן לי, אצטרך לבנות אותו לבד. עזבתי עבודה שלא התאימה למסלול החיים עם תינוק. הסתדרתי בלי רכב, גם כשזה כמעט לא היה אפשרי. חזרתי לעבוד בקיבוץ שלי, כדי לאזן בין הצרכים שלי ושל הבן שלי. ובתוך כל זה, לא ויתרתי על החלומות. למדתי, בניתי מקצוע, הפכתי את העצמאות למשהו שבא מבפנים. לא כדי להיות טובה יותר מאחרים, אלא כדי לדעת שאני יכולה לעמוד בזכות עצמי.

עצמאות עבורי היא לא רגע בטקס. היא תהליך שמתחדש כל בוקר. היא לא נוצרת מסיסמאות, אלא מבחירות קטנות ומעייפות: לקום. לבחור. לא לוותר על עצמי. לדעת שהמחיר הוא רק זמני. בכל יום מחדש אני בונה את מה שקוראים לו "חיים חופשיים". חיים שבהם חופש הוא לא יעד, הוא דרך חיים.

כל עצמאות מתחילה בצעד. לפעמים הוא נראה ברור מאליו, לפעמים כמעט שאי אפשר להבחין בו. אבל הוא משנה הכול – אדם אחד שלא מוותר. אישה שלומדת. אם שקמה מתוך שבר. חייל שמחזיק קו. אזרח שנותן יד. עם שלם שמאמין שאפשר אחרת. כך נבנית מדינה. כך מתחילים חיים חדשים.

ויש רגעים שבהם האדמה נשמטת מתחת לרגליים. אוקטובר של שנת 2023 טרף את התחביר של המציאות. שום דבר כבר לא נראה ברור, והכאב שובר. אבל אפילו מהשבר הזה יכולה לצמוח תזוזה. חופש הוא מרחב שצריך כל הזמן לפתוח מחדש. תנועה שמבקשת מאיתנו להאמין, גם כשהעתיד לוט בערפל.

“במותם ציוו לנו חיים” הוא לא רק צוואה. הוא כמעט תחינה. כדי לכבד את מי שכבר לא כאן – אנחנו חייבים לחיות. באמת. ובדיוק ביום הזה, בין שיר לתקווה, בין דממה לזיקוק, צריך לומר את זה בקול רם: לא מספיק רק להיות. לא מספיק להחזיק מעמד. צוואתם לא יכולה להסתמך על המשך חיים של הרגלים נטועים. ואולי עכשיו זו החובה שלנו, לשאול את עצמנו איך חיים באמת. רק כשאנחנו זזים, אנחנו מתחדשים. רק אז אנחנו באמת חיים. זו לא תמיד החלטה גדולה. לפעמים זו בחירה שקטה. לומר "לא" כשצריך. לומר "כן" כשאפשר. לקום בבוקר למרות הכול. גם כששום דבר כבר לא מרגיש בטוח.

עצמאות היא רצף של בחירות. לפעמים הן לא מובנות לאף אחד. לפעמים גם לא לנו. אבל הן נלקחו מתוך אמת. מתוך כאב, צורך, תחושה או מחשבה שלא הסכימה להסתלק ולוותר.

כשהשמש שוקעת על ההרים שמקיפים אותי, ביום הזה, כשיד אחת על הלב, השנייה על ההגה של חיי, אני יודעת: את העצמאות הזו לא קיבלתי. אני בניתי אותה. יש לי דרך. זו העצמאות שלי. היא לא כתובה בחוק, אבל היא חקוקה בלב. היא לא ניתנה לי, היא נבנתה מבחירה, מהתעקשות ומהבנה אחת קטנה – שאסור להיכנע.

"דע לך שהזמן והאויבים, הרוח והמים,

לא ימחקו אותך.

אתה תימשך, עשוי מאותיות.

זה לא מעט.

משהו, בכל זאת, יישאר ממך".
[חיים גורי]