א' אמא ב' זה בית

כבת קיבוץ שגדלה בחינוך המשותף באמצע שנות השמונים, שונטל בכר, 40, מכפר הנשיא, מתרפקת בקלות על זיכרונות ילדותה. "אני זוכרת המון טיולים וטבע, הלכנו לראות קטיף כותנה. להיכנס לאסם ולטפס על הבאלות ולהוציא מהן את הבוטנים. זה מושלם. הזיכרונות שלי מדהימים, הלוואי והיו כאלו לילדים שלי. היו נשות צוות שעד היום אני זוכרת ומוקירה. המערכת הייתה מרובעת, ועם זאת הצליחה לאפשר הרבה חופש לילדים".

הבחירה שלה, לפיכך, לגדל את ילדיה בחינוך ביתי ולא לשלוח אותם לגנים בקיבוץ ולבית הספר 'מבוא הגליל' בהמשך, אינה קשורה ל"פלאשבקים" בעייתיים מפעם או לחסכים. לשונטל ולבן זוגה, שחף, ארבעה ילד��ם. עמנואל בת 8, אביגיל בת 7, אמיתי בן 4.5, ואיתמר בן 3.5. בכל שנה, בסביבות אפריל – במקביל לתקופת ההרשמה למוסדות החינוך, הם ממלאים טפסים של משרד החינוך כדי לקבל פטור מחינוך חובה. שתי בנותיה הגדולות לא עלו אפילו פעם אחת על האוטובוס הצהוב. היא עצמה, אגב, בעלת תואר ראשון בחינוך. "בגיל 33 ילדתי את הבכורה שלי. אני לא חושבת שהכרתי את המושג 'חינוך ביתי'".

תמיד ידעת שתרצי הרבה ילדים?

"לא. אני רוצה יותר מארבעה, הרבה יותר. אבל צריך שניים לטנגו".

להיות בבית ביחד עם עמנואל "מאוד זרם והיה טבעי" לה. שנה אחר כך אביגיל נולדה. בקורונה כולם היו בבית ונהנו מהחברה, ואחריה הבנות ביקשו ללכת לגן. "נאלצתי לשלוח אותן, כי אני מכבדת את הבקשות שלהן", היא מסבירה. בחופשת הקיץ, עם יציאת הגננות לחופשה, קיבלה החלטה שהבנות חוזרות הביתה, "ולקראת ספטמבר של אותה השנה אביגיל אמרה לי: 'אמא, היה לי מאוד כיף בגן אבל אני חושבת שהספיק לי'.

ואת שמחת מאוד.

"נכון", היא צוחקת. "מאוד נהניתי איתן והיה לי חבל לפספס כל כך הרבה חוויות משותפות. כשנפלה לעמנואל השן הראשונה בגן זה גמר אותי, שלא הייתי שם. זה קשה. לא בא לי לאסוף את הבת שלי מהגן בארבע ולהיות איתה שעתיים ולהתחיל מקלחות וארוחת ערב וזהו. זה מרגיש לי כמו ניצול לא רציני של הזמן. יכולה להיות לי תפוקה הרבה יותר טובה איתם ביחד. ליצור חוויות וזיכרונות ולהיות איתם ברגעים החשובים של החיים שלהם. אני ושחף רוצים להיות משמעותיים בחיים שלהם".

כל השבוע מרגיש כמו שבת

מערכות החינוך הקיבוציות עברו תמורות לאורך השנים. חלפה מזמן התקופה שבה כל הילדים ישבו יחד על הסירים ונדרשו לסנכרן את הקקי, או נאלצו לגמור מהצלחת את כל העגבניות השנואות. המערכות התאימו את עצמן במידה גם לצרכי ההורים – קהל הטרוגני מבעבר, וכבר ממש לא יוצא דופן שאימהות נשארות שנה עם התינוק בבית. אבל חינוך ביתי, ובוודאי בגילאי בית הספר, אינו נפוץ בקיבוצים. כל ההורים טעמו ממנו באופן כלשהו בקורונה, ובצפון גם במהלך המלחמה. כולם יסכימו שזוהי בחירה מאוד לא פשוטה, ההיפך מהאוטומט.

"ביולי-אוגוסט כל הילדים בקיבוץ מתכוננים לטקס, מקבלים תיקים וקלמרים, ממלאים טפסים עם מי ירצו להיות בכיתה. המחנכות מתקשרות ומתאמות פגישות, וגם אלינו התקשרו", מספרת שונטל איך התחילה אצלם בבית כיתה א'. "עמנואל רצתה גם. שאלתי אותה מה יש שם שהיא רוצה. היא אמרה: 'אני רוצה תיק ושתהיה לי מורה'. אמרתי: 'אין בעיה. בואי נקנה תיק בקרביץ ונחפש מורה. את רוצה ללמוד? תגידי מה מעניין אותך'. מצאנו מורה מדהימה וותיקה. גם אביגיל, כשעלתה לכיתה א', קיבלה תיק והלכה ללמוד אצלה שעה בשבוע. ההספק של מורה עם תלמיד אחד הוא מאוד גדול. הן לומדות בשעה מה שמורה עושה בשבוע עם כיתה של 30 ילדים. היום הן קוראות וכותבות כמו כל ילד בגילן ומחשבות ועושות ניסויים מדעיים ולומדות קצת גיאוגרפיה וקצת על החלל ועל עונות השנה והחגים. אנחנו גם במעקב של משרד החינוך ומחויבים לחשיפה – אם כי לא בהכרח ללימוד, לתכנים", היא מסבירה.

ההגדרה הרשמית למה שהם עושים היא Unshcooling, ובמסגרת הפורמט לילדיהם של שונטל ושחף ניתנת החירות לבחור. "בכל שנה אנחנו שואלים את הילדים מה הם רוצים. הם מעורבים. הם רואים את הטפסים שאנחנו ממלאים. יש הגדרה מאוד ברורה ממשרד החינוך. לפני שמגיעים לביקור אצלנו בבית אנחנו מגישים לו"ז ורושמים מה אנחנו עושים בבית. זאת אחריות שלהם לפקח ולשמור על הילדים שלנו, שהם לא מנוצלים או מוזנחים ושהם בבית מהסיבות הנכונות", היא מסבירה.

אז איך נראה סדר יום של משפחה בחינוך ביתי? "אנחנו מתעוררים כשכולכם כבר בבית הספר ובגן ובעבודה, בסביבות שמונה וחצי-תשע, ואוכלים ארוחת בוקר משפחתית", מפרטת שונטל. "שחף הייטקיסט ועובד במרכז, אז לפעמים הוא בבית ולפעמים לא. הילדים מעורבים בסידור ובניקיונות. אנחנו יוצאים לטיול או למפגשי חינוך ביתי עם הקהילה הגדולה והפעילה שיש כאן. יש גם מפגשים במוזיאונים, ביקרנו בתחנת כיבוי אש. גיסתי מורה בבית ספר ואני מקבלת ממנה הרבה השראה לפעילויות ותכנים. הם חווים כל מה שילדי בית ספר חווים, אבל בצורה יותר חופשית. השגרה שלנו היא בעצם השבת של כולם. אני אוהבת לקרוא לזה 'חופש בתוך מסגרת'. אנחנו בית עם גבולות וחוקים שמבוססים על הערכים שחשובים לנו ואנחנו פועלים כדי שלילדים יהיה כיף. שיישארו ילדים כמה שיותר זמן".

מה לגבי ההווי החברתי?

"יש להן חברה מדהימה. הן נמצאות בשישי בבוקר ופעם אחת אחר הצהריים בחינוך הבלתי פורמלי של הקיבוץ, פגישות עם חברים אחר הצהריים וחוגים, ��זה מספק אותן לגמרי. אולי בהתחלה הן הביעו קנאה בילדי בית הספר, אבל היום הן גאות בזה שהן בחינוך ביתי, הן מרגישות את הייחודיות הזאת ואוהבות להסביר. כל הזמן ילדים שואלים אם אפשר להצטרף. אני מסתבכת פה עם הורים בקיבוץ, זה מכניס אותי לפינה", היא צוחקת. "ילדים באים אלי ואומרים לי: 'תגידי לאמא שלי שגם אני רוצה. את יכולה לאסוף אותי בבוקר?'".

ומה לגבי סדר היום שלך? את בטח במטבח כל היום.

"אצלנו שחף מבשל. כששואלים אותי: 'מה עושים בחינוך ביתי?' אז התשובה הראשונה היא שאוכלים. כי כשנמצאים הרבה בבית אוכלים הרבה. יש לנו שני מקררים בבית (צוחקת). אנחנו עושים קניות גדולות מאוד בסופר ופעם בשבוע זה לא מספיק. זה להיות המון במטבח. במקרה שלי ההורים עוזרים וגם סבתא שלי (כולם גרים בכפר הנשיא, כולל האח והדודים, ע"ט). הילדים מאוד עצמאיים. אם הם רוצים כריך או יוגורט או קורנפלקס, הם לוקחים או מכינים לבד".

"אחר הצהריים אני נהגת מונית כמו כולם"

וממילוי המקרר הישר לעניין הכלכלי."לחינוך ביתי יש מחיר כלכלי כבד. זה בטח לא נעשה מתוך שיקול של חסכון", שונטל מבהירה. "אם גן עולה 3,800 שקל לחודש – בבית זה עולה לי יותר. זה בערך החשבון של המים והחשמל. יש בכל יום נסיעות שלעיתים הן ארוכות. יש לי חומרי יצירה שלא מביישים גן ילדים. וגם פאזלים וכלי נגינה ומשחקי קופסה והרכבות ומגנטים ומתקני טיפוס וכדורים ומגלשות ונדנדות – הדברים האלו עולים כסף. הם נמצאים חלקית בכל בית, אבל לי יש הכול. כולל חצר גרוטאות. יש הורים שמצליחים לעבוד תוך כדי חינוך ביתי, אבל אני לא יודעת איך". מה שהיא בהחלט עושה תוך כדי, הוא פעילות במטה הצפוני של משפחות החטופים ולקיחת חלק במאבק הציבורי להשבתם. "אין ולא תהיה לנו חירות אמיתית ללא השבת 59 החטופים ואני מרגישה מחויבת לזה", היא אומרת מספר פעמים. "אפשר בהחלט לציין לטובה את ראש המועצה החדש אסף לנגלבן, שמחויב מאוד לנושא ואנחנו בקשר רציף".

יש לך זמן לעצמך? לאיזשהו תחביב? זה נשמע כל כך שואב.

שונטל מסכימה. "אני מסיימת את היום מפורקת כמו כולם. לא יותר מפורקת מהורה ששולח את הילדים למסגרות. אני חושבת שמרוץ החיים של לקום מוקדם בבוקר ולארגן את הילדים ולטוס לעבודה ולדאוג משם לכל מה שקורה עם הילדים ולחזור אחר הצהריים – לא קל יותר מהבחירה שלי. הוא מאוד מלחיץ ואני מעריכה את מי שעומד בו".

גדלת תחת העין הבוחנת והשמרנית של הקיבוץ והיום את לא מיישרת קו עם הסיסטם. זה לא פוגש אותך?

"הכול השתנה וההשוואות האלה לא רלוונטיות. אני חיה בקיבוץ מקסים ומגוון ואגיד – בלי שום נימה של ביקורת כלפי אף אחד מהצדדים – שאני מיישרת קו בהרבה דברים אחרים: אנחנו מחסנים ב'טיפת חלב' ולא הולכים יחפים. אנחנו לא צמחונים או טבעוניים. בית נורמטיבי לגמרי. אחר הצהריים אני נהגת מונית כמו כולם. בהקשר של סטיגמות על חינוך ביתי, ושוב – בלי להעביר ביקורת על אף הורה – אני תמיד צריכה להסביר, למשל, שילדתי את הילדים בבית חולים ולא בלידות בית".

אבל זאת עבודה ממש קשה. את לא מרגישה לפעמים חסך במימוש עצמי?

"זאת עבודה קשה ומי שלא רוצה שיהיה לו קשה – שלא יהיה בחינוך ביתי. אבל בואי, מי שלא רוצה שיהיה לו קשה – שלא יעשה ילדים. יש כאן גם מחיר אישי. אחד מההורים לפחות שם את החיים בסוג של הולד. אבל אני לא מתקרבנת. זאת בחירה שיש בתוכה המון משתנים, ויש אנשים שבנויים לזה וזאת האג'נדה שלהם. כל משפחה, הורה וילד הם שונים. המסר שלי הוא לא 'תהיו בחינוך ביתי' אלא 'תהיו מחוברים ל- Centreשלכם. יש לכם חופש לבחור'. לא צריך לעשות דברים כי כולם עושים".  

הילדים שלכם עדיין קטנים. אם זה יהיה תלוי בך, תרצי שיהיו איתך בבית גם כשיגיע זמן התיכון?

"אני לא יודעת. אני לא מכירה את הגילאים האלה", שונטל צוחקת. "יכול להיות שאני אשלח אותם לפנימייה".