|
האזינו לכתבה
Getting your Trinity Audio player ready...
|
היו להן לא מעט סיבות להפסיק: אימונים שהתבטלו, משחקים שנדחו, טילים שפילחו את השמיים, שגרה שהתנפצה; אבל הן המשיכו לרוץ, לשחק, לכבוש, בלי לתת למציאות הביטחונית להכתיב עבורן את הקצב. כשהחיים בגליל העליון הפכו למסלול מכשולים, הן הפכו אותם למסלול ניצחונות, ולרגל יום האישה הבינלאומי הבאנו את סיפוריהן של ארבע נשים שהתשוקה שלהן לספורט חזקה מכל מכשול.
כובשת בכל פרמטר – יובל הדר
יובל הדר מנאות מרדכי, שחגגה 16 בתחילת השנה האזרחית, מרשימה בביצועיה בקבוצת נערות א' של מ.כ גליל גולן, בשורותיה כבשה שלושה שערי ליגה. יובל, שמשחקת כדורגל מגיל 8, לומדת בכיתה י' במגמת ניהול עסקי ב'עמק החולה' והיא משתפת אותנו בחיבור ההדוק שלה לכדורגל, בהתמודדות עם אתגרי התקופה ובשאיפותיה:
מה הביא אותך לענף?
"הייתה קבוצה בקיבוץ, החברים נורא רצו שאני אצטרף, נעניתי לבקשה ומאז הכדורגל הוא חלק בלתי נפרד ממני".
איזה מקום תופס הענף בחייך?
"מקום מאוד חשוב בחיים שלי. כדורגל בשבילי הוא לא רק ספורט אלא גם דרך ביטוי, מקום להתחבר אליו ולהתפתח בו. אני רואה את עצמי מתקדמת בו, גם מבחינת היכולת האישית שלי וגם במובן של השפעה על אחרים – במיוחד על נערות אחרות שיכולות לראות אותי ולהבין שגם הן יכולות לשחק ולהצליח. אני מרגישה שעם השנים מקבל כדורגל הנשים יותר ויותר חשיפה, זה מעודד אותי להמשיך ולהתמיד. עם זאת, יש עדיין הרבה עבודה לעשות כדי לשנות את התפיסות החברתיות והתרבותיות לגבי נשים בספורט, אבל אני מאמינה שאנחנו בכיוון הנכון".
איך שילבת את הפעילות הספורטיבית בימי המלחמה?
"בהתחלה היה קשה כי לא היו אימונים. האזור היה תחת אש וזה מאוד חסר לי, אבל לאט לאט התחלנו לחזור לאימונים ולשגרה והחוסר התמלא. עד כה העונה עוברת טוב מאוד, אני מקווה שזה ימשיך ככה עד סופה".
מהן השאיפות הספורטיביות שלך לעתיד?
"אני מקווה להיות כדורגלנית מצליחה ומצטיינת, כי כדורגל זה כל החיים שלי".
רצה תחת אש – רעות זית
רעות זית, בת 63 מקיבוץ להבות הבשן, נשואה וסבתא לשניים, יצאה לאחרונה לפנסיה ועובדת בגן ילדים בקיבוץ, חברה כבר 13 שנים בקבוצת ריצה גליל עליון בניהולו המקצועי של שי בית הלוי (דן) והשתתפה לאורך השנים בעשרות תחרויות. עד כמה עזרה לה הריצה למצוא איזון בתקופת הירי על העמק ועד כמה הריצה עושה טוב לחייה?
"נכנסתי לריצה לפני כ-13 שנים. הריצה תופסת מקום חשוב ביומיום שלי, אני רצה כמה פעמים בשבוע, בתדירות משתנה בהתאם ליעדים. עשיתי כמה מרתונים מלאים, והרבה מאוד מרוצים למרחקים קצרים יותר".
האם הצלחת להתמיד בפעילות הזו גם בתקופת המלחמה?
"בזמן המלחמה הקפדתי לשמור על שגרת ריצה קבועה ככל הניתן. זה עזר מאוד לשמירה על השפיות ועל המיקוד בתקופה המאוד לא פשוטה. נשארתי כל התקופה בגליל העליון, וכן, חלק מהריצות היו לצד אזעקות ויירוטים. היה מעניין, ללא ספק".
ומהן השאיפות והחלומות לעתיד?
"השאיפות הספורטיביות לעונה זו הן בעיקר לשמור על הקיים – כשהיעד הוא מרתון נוסף בסתיו, כנראה שוב פעם באילת, כי אני הכי נהנית לרוץ בשטח".
שוברת את הקרח – ליב שרעבי
מועדון ההוקי קרח של מכבי צעירי מטולה מצא עצמו בסיטואציה מורכבת במיוחד בשנה האחרונה. הלחימה הממושכת והנזקים המרובים שנגרמו למושבה הובילו, מטבע הדברים, להשבתת הפעילות במשכן המועדון – היכל הקרח במרכז קנדה. מאז, קבוצות המועדון מתייצבות למשחקיהן מבלי לערוך אימונים שוטפים, וחרף כך נחשבות למצליחות בליגות בהן הן משחקות.
אחד מסיפורי ההצלחה הגדולים ביותר של המועדון שייך לליב שרעבי, בת 19 מכפר גלעדי, שהחלה את דרכה בקבוצת הילדים בגיל 7. ליב, שרשמה הופעות גם בנבחרת הנשים של ישראל, משחקת בהצלחה בשתיים מקבוצות המועדון – קבוצת הנוער וקבוצת הבוגרים ב', קבוצות מעורבות גברים ונשים. בקבוצת הנוער משחקות שתי נשים ובקבוצת הבוגרים שש נשים. בנוסף התנדבה ליב לשירות לאומי בבית ספר לילדים בסיכון בקיבוץ בחן שבשרון. משכנה הנוכחי בגליל העליון הוא בנאות מרדכי, בשאיפה לשוב בהקדם לבית החם בכפר גלעדי.
מה הביא אותך לענף?
"הייתי בהחלקה אמנותית עם אחותי ובנות דודות שלי, אבל לא כל כך אהבתי והתחברתי לזה. לאחר מכן הם עברו להוקי. החלטתי ללכת בעקבותיהן וזו הייתה החלטה מאוד חכמה. מתחילת הדרך אני משחקת בקבוצות מעורבות, תמיד שיחקתי לצד בנים, לפעמים זה מאתגר אבל בסך הכול, זה גם כיף".
מהו ציון הדרך המרגש ביותר שחווית?
"כששמעתי שפותחים נבחרת נשים ממש התרגשתי מכך שאוכל לטוס ולייצג את המדינה. בשנת 2022 הייתי חלק משלישיית כפר גלעדי בנבחרת, יחד עם רועי לוסטיג ואחותי הגדולה, אניקה. מאז השתתפנו בעוד טורנירים בינלאומיים. אני מאוד מקווה שתהיה מכביה בשנה הזו ואוכל לקחת חלק בחוויה ובמשימה הספורטיבית והלאומית".
איך שילבת את הפעילות הספורטיבית בימי המלחמה?
"לא ממש היו אימונים, גם בגלל שהארנה שלנו במטולה מושבתת, והיו ממש מעט אימונים באזור המרכז. הגענו למשחקים והצלחנו לנצח יריבות שהתאמנו בצורה סדירה, למרות הכול. העונה הזו עוברת ממש בכיף ואני מקווה שכך היא תמשיך".
מהן השאיפות הספורטיביות שלך לעתיד?
"להמשיך לפתח את הספורט הזה במדינה, לעודד עוד נשים שרוצות להצטרף לענף הספורט הזה וגם לעלות דרגה באליפות העולם ולהגיע להישגים גבוהים יותר".
חוזרת הביתה, לאהבה הישנה – דנה ביתן
קבוצת הכדורסל של הפועל גליל עליון שומרת על הגחלת גם הרחק מהבית. מאז חידוש ליגות הכדורסל בשלהי 2023 משחקת ומתאמנת הקבוצה באולם בית בנדל בצמח. על הקאמבק המרגש ביותר חתומה מלכת הסלים של הקבוצה, דנה ביתן מכפר בלום, שכילדה ונערה הייתה לשחקנית מובילה ומבטיחה בקבוצות מחלקת הנשים ואף הספיקה לשחק במקביל ובמשך כעונה וחצי בקבוצת הנערות והנשים גם יחד. בגיל 18 החליטה לפרוש ממשחק והתמסרה לשירות צבאי משמעותי, אך בעונה שעברה, תוך כדי שירות מילואים, החליטה לשוב למגרשים והכפילה את הייצוג המשפחתי בענף הכדורסל, לצד אחותה הצעירה, מיקה (20), שמשחקת במכבי חיפה מליגת העל ונמנית על סגל הנבחרות הצעירות. כיום משלבת דנה בין עבודה בגן הילדים בכפר בלום לכדורסל ונחשבת לשחקנית הדומיננטית ביותר בקבוצת הנשים, המשחקת במחוז הצפוני של הליגה הארצית.
עבור דנה, החיבור לכדורסל הוא טבעי ובא מהבית, מאהבה טהורה למשחק ולסמל המועדון: "גדלתי בבית שעסק ועוסק עד היום בכדורסל עם הורים ודודים ששיחקו, כך שלא הייתה לי כל כך ברירה. שיחקתי מכיתה א' עד י"ב ופרשתי כשהתגייסתי לצבא. שירתי בביסל"ח 17 כמדריכת חי״ר על כלי שנקרא 'אכזרית'. ללא ספק, התפקיד הכי טוב שיכולתי לקבל ונהניתי מכל רגע בשירות. חזרתי לשחק בעונה שעברה, אחרי כמעט 4 שנים".
איך זה קרה?
"קיבלתי שיחת טלפון מהנהלת הקבוצה, שהציעה לי לחזור לשחק. הודיתי על ההצעה, אמרתי שיש לי כבר כרטיסי טיסה לארגנטינה לטיול הגדול, אך בכל זאת הצליחו לשכנע אותי לחתום לכמה חודשים בודדים עד הטיסה. מפה לשם התחילה המלחמה ואני גויסתי מיד למילואים. כמובן שהטיסה בוטלה ונשארתי בארץ. כשסיימתי מילואים נסגר מקום העבודה שעבדתי בו לפני המלחמה, כך שנשארתי רק עם הכדורסל, ובגדול – זאת השגרה היחידה שהייתה לי בכל התקופה האחרונה, עד שהתחלתי לעבוד בגנים. בסופו של דבר, מהלך ענק של ההנהלה ושלי".
איזה מקום תופס הכדורסל בחייך היום?
"אומר בכנות, אני בעיקר נהניתי מהחברה שנוצרה לנו בקבוצה. חלק מהבנות בקבוצה הן אותן בנות ששיחקו יחד איתי בקבוצות הילדות והנערות. עם מאיה ברקוביץ, לדוגמא, שיחקתי לפני בערך 8-9 שנים. יש כאלה כמו אור דוידי, שיחקנו יחד עד לפני 4 שנים, כך שהאיחוד הזה הוא מאוד מרגש והצית קשרים מן העבר. כיף עם החברות הוותיקות שלי, כיף לשחק עם אגדת כדורסל כמו בר גילינסקי, כיף להתאמן תחת הדרכתו של משה רחמים, שמצליח להכיל קבוצה של בנות לא פשוטות בכלל – והכל ביחד פשוט עובד. לרוב אנחנו מנצחות, קצת מפסידות ובעיקר נהנות יחד על המגרש".
ספרי לנו על החוויה של משפחה עם שתי אחיות שחקניות כדורסל.
"אני חזרתי לשחק בליגה הארצית והיא עושה חייל, שחקנית ליגת על. בגיל 19 היא עושה דברים גדולים מול שחקניות מנוסות ושחקניות זרות. מיקה מייצגת בכבוד את המדינה בנבחרות ובהחלט ביססה את עצמה בתוך הכדורסל הישראלי. אני כאחות דואגת להיות המעריצה מספר אחת שלה, להגיע למשחקים שלה בחיפה, לטוס איתה לאליפויות ולתמוך במה שרק אפשר. מבחינתי כל הבמה היא שלה, כך שבגדול האינטראקציה היחידה היא שאני בקהל ומיקה על המגרש. אני צועקת לשופטים אם הם בטעות לא שרקו לה או לאיזו שחקנית שעשתה עליה פאול, ושם זה נגמר. מלשחק יחד איתה באותה קבוצה, ולהזכיר שהיא אחותי הקטנה, הפכתי להיות המעריצה הכי גדולה שלה".
ומה החלום?
"להצליח לסיים משחק של 40 דקות עם קצת אוויר בריאות. עד כה לא נרשמה הצלחה בנוגע לזה".
