בין ריצ'ארד ניקסון לדונלד טראמפ

דמיינו לעצמכם את נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, מגיע בתקופת טרום-הבחירות האחרונות לביקור בקיבוץ שלכם. איך הייתם מתכוננים לאירוע כזה? ואיך הייתם מעבירים איתו את הזמן? קופצים לאסוף כמה ביצים בלול? שותים קפה במזכירות? מצלמים סרטון לטיקטוק ברפת, עם הפרות?

כן, זה רעיון הזוי כל כך, שהוא נשמע לכם בוודאי כמו מדע בדיוני, אבל עבור הקיבוצניקים בגדות היה זה עניין מציאותי לחלוטין: ב-24 ביוני 1967, שבועיים אחרי ששקטו התותחים הסורים מרמת הגולן, הגיע לקיבוצם אדם גבוה בחליפה כהה, עם חיוך מבויש ומבטא אמריקני כבד: ריצ'רד ניקסון, סגן נשיא ארה"ב לשעבר, שביקר בישראל כחלק ממסע "שיווק עצמי" ב-38 מדינות לקראת ריצתו לנשיאות.

הוא לא הגיע עם פמליה, לא טס עם אייר פורס וואן, ולא היו לו כוונות להעלות סטוריז מהביקור לאינסטגרם. הביקור הזה כלל לא הרבה יותר משולחן כיבוד צנוע וכמה לחיצות ידיים חמימות עם חברי הקיבוץ הקטן, שחיו שנים תחת ההפגזות הסוריות. בסרטון ארכיון נדיר (קישור כאן, החל מדקה 9:23) נראה ניקסון משוחח עם חברי הקיבוץ הנרגשים, מסייר בין שבילי ומבני הקיבוץ ומתרשם מפגיעות הפגזים.  

מי שליווה אותו בסיורו בגדות היה שלמה (שליימה) אריאלי, אז בן 31, מרכז המשק של גדות והמא"ז (מפקד האזור מטעם הצבא). "הביקור לא היה מתוכנן מראש", נזכר שליימה, "רק באותו היום הודיעו לנו מהצבא שהוא מגיע לקיבוץ. הוא הגיע כדי לראות את הפגיעות של ההפגזות, ביקש שיחכו לו בשער הקיבוץ ואני קיבלתי את פניו". גם מזכיר הקיבוץ אביק מלכין וחברי קיבוץ נוספים התקבצו סביב האורח. מנו שקד, מח"ט 609 של החטיבה המרחבית, היה נציג צה"ל. ובעצם, זה הכול. "הוא הגיע במכונית בודדת, ללא פמליה", מספר שליימה, "אולי עם מלווה מטעם משרד החוץ. הוא בא כי רצה שהבוחרים היהודים הפוטנציאליים מארה"ב ידעו שהוא ביקר ביישובים המופגזים בישראל". האם שליימה התרגש מהביקור? "לא במיוחד", הוא משיב בשוויון נפש; "היינו נרגשים יותר מהפגיעות הקשות בקיבוץ".

מגדות המשיך ניקסון, ככל הנראה, לתל קציר, הקיבוץ השני שנפגע באותה הפגזה של אפריל 1967. במהלך אותו ביקור בארץ פגש גם ברמטכ"ל דאז, יצחק רבין, ואף הכריז כי "ישראל לא תחזיר שטחים ששימשו בסיס לתוקפנות – זוהי זכותה המוסרית".

המשפט הזה, שנאמר בחום של יוני שנת 1967, לא היה רק מסר לסוריה כי אם גם רמז מטרים למדיניותו העתידית; בפעם הבאה שיבקר בישראל כבר יגיע ניקסון כנשיא מכהן, וביקורו אז ייראה אחרת לגמרי.

■

אז שלמה אמנם לא התרגש במיוחד, אך על ניקסון הותיר הביקור בגדות רושם עמוק. עדות להתרשמותו העזה מגיעה בשנת 1970, באמצעות ידידו, העיתונאי האמריקני ויקטור לסקי, שמספר לכתב עיתון 'למרחב' כי "כשנודע לנשיא ניקסון שאני נוסע לישראל, ביקשני שאבקר בקיבוץ גדות ואביא לחברי המשק את ברכתו. הנשיא ניקסון ביקר בגדות לאחר מלחמת 6 הימים והתרשם עמוקות כי אנשי קיבוץ זה הם אנשים מיוחדים במינם מאחר שסבלו מהסורים ועמדו איתנים נגד התגרויותיהם". מעניין הדבר, ציין לסקי, כי נשיא ארה"ב זכר היטב אפיזודה זו מביקורו ב-1967".

מעניין לא פחות היה המשך השיח בין השניים:

"הנשיא ניקסון אמר לי, שאזהר לבל יחטפוני בטיסתי לישראל. השבתי לו, כי אני טס ב'אל על' ואין שום חשש שיחטפו מטוס של חברה ישראלית. ניקסון חייך ולא אמר דבר". מדוע חייך ניקסון? קשה לומר, אולם שש שנים אחרי כן, ב-1976, יעקוב העולם כולו בדריכות אחר חטיפת מטוס אייר פראנס והחילוץ הנועז של חטופיו במבצע אנטבה, שיוכיח עד כמה החשש מחטיפת מטוס היה מוצדק.  

■

כמעט שבע שנים יחלפו עד שישוב ניקסון לישראל.

יהיה זה ביקור ראשון מסוגו שנערך על ידי נשיא אמריקני מכהן. הוא יתרחש בין ה-16-17 ביוני 1974 ויהווה חלק ממסע דיפלומטי רחב היקף בימים שלאחר מלחמת יום הכיפורים.

הביקור מתקיים בשלהי כהונתו של ניקסון, פחות מחודשיים לפני שהוא מתפטר מתפקידו בעקבות פרשת ווטרגייט. ניקסון מגיע לירושלים לאחר שנפגש עם נשיא סוריה חאפז אל אסד בדמשק ועם נשיא מצרים אנואר סאדאת בקהיר. הוא נועד, בין היתר, עם ראש הממשלה הטרי יצחק רבין ומבקר במשכן הנשיא ובביתה של ראש הממשלה לשעבר גולדה מאיר, שהתפטרה רק זמן קצר קודם לכן. זהו ביקור רב חשיבות, בו מצהיר ניקסון כי המחויבות האמריקנית לישראל נותרה יציבה, ומבטיח סיוע משמעותי לשיקום הצבא והכלכלה.

רגע השיא של הביקור – זה שאינו מופיע בפרוטוקולים הרשמיים – מתרחש דווקא במלון הילטון בירושלים. לאחר ששוקע ניקסון בשיחה עם השגריר האמריקני, הוא ממהר להיכנס לרכבו בדרך לפגישה עם הנשיא אפרים קציר, אבל אשתו פט, שמבלה בינתיים בלובי המלון, נזנחת ונשכחת בטעות מאחור. היא נאלצת להיעזר באנשי הצוות האמריקני כדי להגיע, ברכב נפרד, לפגישה בבית הנשיא.

■

כאמור, ביקור זה שונה לחלוטין באופיו מהביקור התמים והראשון של ניקסון בישראל. לא עוד "קפיצה" קז'ואלית ובלתי מתוכננת ליישובים ואתרים שונים, כי אם מבצע לוגיסטי מורכב, מתוכנן ומתוזמן היטב. ביקור של נשיא ארה"ב בארץ זרה, בוודאי בישראל, הוא מבצע שמאחוריו עומדת אימפריה עצומה של צוותים אמריקנים, הדורש הכנות פרטניות ודקדקניות שבועות וחודשים לפני התרחשותו. 

כמעט 60 שנים אחרי אותו ביקור צנוע בגדות, מנהיגים אינם צריכים עוד ללחוץ ידיים בשטח כדי להביע סולידריות. היום יכול ציוץ הולם להחליף ביקור, ומו"מ שנעשה מאחורי הקלעים בכוחו להשפיע אף יותר מנוכחות פיזית. טראמפ אולי לא ילטף פרות ברפת, כנראה גם לא ישכח את מלאניה מאחור, אך בדרכו הפרובוקטיבית הוא הצליח, כבר עכשיו, לעשות את מה שרבים כל כך רק דיברו עליו עד כה, ולהפעיל לחץ אפקטיבי שהניע סוף כל סוף את גלגלי העסקה המבורכת לשחרור החטופים. זה לא נעשה בהכרח מתוך רגישות יוצאת דופן, כי אם מיכולתו הפנומנלית לזהות דרמות בינלאומיות שאת פתרונן יוכל לסווג כהישג אישי שלו. עם זאת, הוא גם הוכיח את מחויבותו למציאת פתרון באזור כשבחר להיפגש עם בנימין נתניהו השבוע ממש, זאת לפני שיפגוש כל מנהיג אחר בעולם.