לכל קיבוץ יש שם

האזינו לכתבה Getting your Trinity Audio player ready...

לרגל יום השפה העברית שחל היום, יצאה האקדמיה ללשון העברית במיזם 'מקום בלב', המספר את סיפורי מקור שמותיהם של יישובי קו העימות בדרום ובצפון. במיזם המרתק ומחמם הלב הזה מבקשת האקדמיה "להביע הזדהות עם קהילות היישובים שהיו ועודן בעין הסערה, מתוך תקווה ואמונה בתקומתן ובהתחדשותן". "שמות נושאים משמעות", נכתב במיזם, "אל סיפור הקמתם של היישובים התלוו קריאת שם והענקת משמעות".

בחרנו להביא כלשונם את סיפורי השמות של ארבע-עשר היישובים המפונים שלנו כפי שמספרת אותם האקדמיה, מתוך גאווה מקומית ותקווה משותפת לפריחתם מחדש.

בַּרְעָם

קיבוץ ברעם הוקם בסיוון תש"ט (1949) בגליל העליון, בהרי מרום הגליל, סמוך לגבול לבנון. הקיבוץ נקרא על שם כְּפַר בַּרְעָם, יישוב יהודי קדום מימי בית שני ששרד מאות בשנים גם בימי הביניים ובו שרידי בית כנסת מהמפוארים בארץ. את השם הקדום שימר הכפר הערבי בִּרְעִם ששכן במקום עד מלחמת העצמאות.

השם ברעם לא הוברר דיו (ונראה שהשם הערבי המציין 'ניצן', נבט', הוא רק התאמה של השם הקדום למילה מוכרת בערבית). אם אומנם יש בַּשם הרכיב עַם, הרי שהוא מצטרף לרשימת שמות ארוכה מסוגו במקורותינו. עַם היא מילה שמית עתיקה וגם רכיב רווח בשמות פרטיים כגון עמינדב וירבעם ובשמות מקומות כמו יוקמעם או יוקנעם, כנראה על פי ההוראה היסודית 'משפחה' או 'בן משפחה', ובהרחבה בהוראה המוכרת יותר – 'קיבוץ אנשים בני מוצא משותף', 'קהל', 'ציבור'.

דָּן

קיבוץ דן נוסד בל"ג בעומר תרצ"ט (1939) בעמק החולה, והוא אחד מיישובי 'מצודות אוסישקין', אשכול יישובים באצבע הגליל שעלו לקרקע במבצע חומה ומגדל בעקבות מאורעות תרצ"ו–תרצ"ט. בתחילה נקרא שמו אוסישקין ב', כשמו של הוגה המבצע, ואולם חברי הקיבוץ ביקשו להיקרא בשמה של העיר המקראית (החשובה) דן, שלמרגלות שרידיה בתל דן יושב הקיבוץ.

במקרא מסופר ששם העיר בראשונה היה לַיִשׁ (או לֶשֶׁם) ובני שבט דן שישבו בה שינו את שמה לדן: "וַיִּקְרְאוּ שֵׁם הָעִיר דָּן בְּשֵׁם דָּן אֲבִיהֶם אֲשֶׁר יוּלַּד לְיִשְׂרָאֵל וְאוּלָם לַיִשׁ שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה" (שופטים יח, כט). העיר דן נחשבה לקצה גבולה הצפוני של ארץ ישראל, ועל כן היא מונצחת בצירוף מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע – ביטוי ל'כל הארץ כולה'. כך למשל בימי שלמה: "וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה" (מלכים א ה, ה). השם דן שרד בביטוי גם בצורתו המעודכנת – 'מדן ועד אילת'.

דַּפְנָה

קיבוץ דפנה נוסד בל"ג בעומר תרצ"ט (1939) בעמק החולה, ראשון ליישובי 'מצודות אוסישקין', אשכול יישובים באצבע הגליל שעלו לקרקע במבצע חומה ומגדל בעקבות מאורעות תרצ"ו–תרצ"ט. בתחילה נקרא שמו אוסישקין א', כשמו של הוגה המבצע, ואולם חברי הקיבוץ ביקשו להיקרא בשמו של יישוב קדום (ששרידיו נמצאו בסמוך), המזוהה עם "דפני של אנטוכיה" שנזכר בספרות חז"ל ובכתבי יוסף בן־מתתיהו. בחלק מתרגומי המקרא בא השם 'דפני' תחת הָרִבְלָה, עיר בגבול הצפוני של הארץ המובטחת (על פי במדבר לד).

דַּפְנָה הוא שם נרדף לשם העץ עָר אָצִיל, ממייצגיו המובהקים של החורש הים־תיכוני. השם דפנה נשאל מן היוונית – Δάϕνη באותיות לטיניות Dafne – ונודע במיוחד הודות לצורה הסמלית של זרי הניצחון שקלעו היוונים הקדמונים מענפיו. מכאן גם מטבע הלשון "נח על זרי הדפנה" במובן 'נהנה מן ההצלחה ואינו מתאמץ עוד'. שם הצמח דפנה מופיע בתלמוד הבבלי, בדרך כלל בטקסט הארמי בצורה 'דפנא', אבל עוד במקורות מוצאים את השם השמי־עברי עָר. בימינו השם היווני דפנה הוא השם העממי, ואילו עָר, הידוע מן העברית, הארמית והערבית, נקבע כשם הרשמי.

הַגּוֹשְׁרִים

קיבוץ הגושרים נוסד בשנת תש"ח (1948) באצבע הגליל; בתחילה במקומו של מושב נחלים (שנדד למרכז הארץ), ולאחר מכן במקום הקבע מעט צפונה משם. את השם נתנו חברי הקבוצה, אולי ברמז לגשרים מעל נחלי הסביבה, ובמיוחד גשר דולב שעל השניר.

המילה גּוֹשֵׁר (צורת היחיד של גושרים) נדירה, ואפשר למצוא אותה מעט מעט בהוראת 'בונה גשרים' בספרות העברית החדשה. מכל מקום ברור ששם היישוב סמלי ואינו חייב לשקף בניית גשרים של ממש. מעניין שהמילה הבסיסית כל כך גֶּשֶׁר מתועדת בעברית רק החל בספרות חז"ל.

יִפְתָּח

קיבוץ יפתח הוקם בקיץ תש"ח (1948) ברמות נפתלי שבגליל העליון בידי יוצאי חטיבת הפלמ"ח יפת"ח, שנלחמה באזור זה במלחמת העצמאות זמן קצר לפני כן. החטיבה נקראה על שם מבצע להגנה על יישובי הגליל שהחל לפני קוּם המדינה (מבצע יפתח). יפת"ח הם ראשי התיבות יגאל פּייקוביץ' תל חי – שמם של מפקד החטיבה (שם נעוריו של יגאל אלון) ומְקומו של מטה החטיבה.

יִפְתָּח הוא שמו של אחד השופטים שהושיעו את שבטי ישראל בתקופה הארוכה שלפני כינון הממלכה המאוחדת. השם יִפְתָּח בנוי כצורת עתיד של הפועל פָּתַח. מקובל להסביר שזהו קיצור של שם תאופורי (שם הנושא רכיב של שם אלוהות), ואומנם בתנ"ך נזכר גם מקום בשם יִפְתַּח־אֵל, ואף דומה לזה שם מקראי אחר – פְּתַחְיָה. הרחק מן הקיבוץ הצפוני, באזור השפלה, היה יִפְתָּח שמו של יישוב מקראי (יהושע טו, מג).

יִרְאוֹן

קיבוץ יראון נוסד בשנת תש"ט (1949) בגליל העליון, בין השאר בידי יוצאי חטיבת יפתח שלחמו באזור זה במלחמת העצמאות. הקיבוץ נקרא בשמו של יישוב מקראי (הנזכר ביהושע יט, לח), מערי המבצר בנחלת שבט נפתלי, שככל הנראה נשתמר בשם הכפר הערבי הסמוך יַארוּן, מן העֵבר השני של הגבול עם לבנון.

יש המזהים את השם יראון בכתובת עתיקה המפרטת את כיבושי תגלת פלאסר השלישי מלך אשור ומתוארכת למאה השמינית לפסה"נ. הזיהוי מתקבל על הדעת לאור הימצאות שרידי יישוב קדום בשני תילים ידועים באותו אזור הנזכרים אף הם באותה הרשימה – קדש וחצור. שניהם נזכרים גם בכיבושי מלך אשור במקרא (מלכים ב טו, כט).

כְּפַר גִּלְעָדִי

קיבוץ כפר גלעדי נוסד בתשרי תרע"ז (1916) באצבע הגליל, מדרום למושבה מטולה. בתחילה נקרא הקיבוץ כפר ב"ג – ראשי התיבות בר גיורא (שמו של ארגון ההגנה החשאי שפעל בעשור שלפני כן), ולאחר מותו של מנהיג ארגון 'השומר' ישראל גלעדי, ממייסדי הקיבוץ – קבעו חברי הקיבוץ את שמו כפר גלעדי.

גִּלְעָד או הַגִּלְעָד הוא שמו של חבל ארץ הררי בעבר הירדן המזרחי. הגלעד נזכר לראשונה בסיפור הברית שבין יעקב ללבן: שם מצליח לבן להדביק את יעקב עם נשיו, ילדיו, רכושו ומקנהו בבורחם מבית לבן אל ארץ כנען. במקום הברית מוקם גל אבנים – "וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד" (בראשית לא, מז). לבן מעניק למקום שם ארמי, ויעקב מעניק לו שם עברי זהה בהוראתו. יש מי שסובר שהֶלחם המילים גַּל ועֵד הוא מקור השם גִּלְעָד. גם אם לא, נראה כי לכל הפחות זהו מעין מדרש שֵם. אחרים משערים כי השם מבוסס על השורש גלע"ד, המוכר מן הערבית במובן 'קשה ומחוספס' (וגם 'עז ואמיץ'), אולי לציון מקום הררי וסַלעי. גִּלְעָדִי הוא כמובן שם ייחוס מן גִּלְעָד.

מַלְכִּיָּה

קיבוץ מַלְכִּיָּה עלה לקרקע בשנת תש"ט (1949) ברכס הרי נפתלי בגליל העליון. מקימיו היו חיילים משוחררים שרבים מהם לחמו בקרבות עקובּים מדם בגִבעות מלכיה במלחמת העצמאות. השם הערבי אל־מלכיה משמר ככל הנראה שם יישוב עברי קדום – כשם הפרטי מַלְכִּיָּה במקרא.

מַלְכִּיָּה (וגם מַלְכִּיָּהוּ) הוא שמם של כמה אישים בתנ"ך, הנזכרים בספרי המקרא המאוחרים. יש בהם ראש משפחת כוהנים נודעת, החמישית מעשרים וארבע משמרות כהונה. ויש הקושרים משפחה זו עם התיישבות במקום הזה בצפון הארץ. השם מלכיה מופיע גם במכתבי יֵב, תעודות פפירוס כתובות ארמית מן התקופה הפרסית שנמצאו במצרים. מלכיה הוא שם תאופורי ושיעורו 'מלכי הוא יהּ', בדומה לשמות מקראיים אחרים דוגמת אלימלך ומלכיאל.

מְנָרָה

קיבוץ מנרה (במלרע) נוסד בשנת תש"ג (1943) על רכס הצופה על עמק החולה במקום ששמו הערבי מַנַארַה. מתחילה נקרא הקיבוץ בשם רָמִים (שם שניתן גם לרכס) על שום ישיבתו במקום רם ונישא המשקיף על מרומי הגליל, הגולן, החרמון והלבנון, כהצעת זאב וילנאי שסמכוֹ לפסוק "וַיִּבֶן כְּמוֹ רָמִים מִקְדָּשׁוֹ כְּאֶרֶץ יְסָדָהּ לְעוֹלָם" (תהלים עח, סט). חברי הקיבוץ צידדו בשם מנרה, וכדי להתאימו למשקל עברי קבעוהו הרשויות – כעבור שני עשורים – בצורה מְנָרָה, במשקל מְצָדָה. אך כידוע השם המהלך בפי כול עודנוּ 'מָנָרָה' (במלעיל).

מנארה (مَنَارَة) בערבית היא 'משׂוּאה, מגדלור, צריח'. המילה גזורה מן השורש נו"ר שעניינו 'אש, להבה' גם בעברית. מכאן המילים המקראיות נר, תנור ומנורה, ויש המשערים שגם המילה הנדירה סַנְוֵרִים, אורות חזקים (הגורמים לעיוורון; ומכאן הפועל סִנְוֵר בעברית החדשה).

מַעֲיַן בָּרוּךְ

קיבוץ מעיין ברוך נוסד בשנת תש"ז (1947) בגליל העליון, מצפון לעמק החולה וסמוך למשולש הגבולות ישראל–לבנון–סוריה. הקיבוץ נקרא בשמו של ברוך (ברנד) גורדון, מפעיליה הבולטים של ההסתדרות הציונית בדרום אפריקה, שבנדיבותו ובנִדבתו נקנו אדמות היישוב וסביבתו. מעיין – על שום ריבוי המעיינות באזור כולו.

המילה מַעְיָן עולה במקרא, לצד המילה עַיִן, שתיהן מאותו השורש ובאותה המשמעות. ההוראה היסודית והנפוצה של עין במקרא היא כמובן 'איבר הראייה', ויש המשערים שממנה בהשאלה נובעת ההוראה של 'נביעת מים': מקור המים באדמה דמה לעין הלחה, מקור הדמעות. כך לא רק בעברית, אלא גם בשפות שמיות אחרות, ובהן אכדית, ארמית וערבית, מה שאולי מעיד על קדמות המשמעות.

מִשְׂגַּב עַם

קיבוץ משגב עם נוסד בשנת תש"ה (1945) באצבע הגליל, בנקודה גבוהה ומבודדת על גבול לבנון, ממול הכפר הלבנוני עדייסה ועל אדמות שנקנו ממנו. הקיבוץ היה למשלט רב־ערך במלחמת העצמאות, ושמו משקף זאת.

המילה משגב נזכרת במקרא הן במשמעות 'מבצר, מעוז' ("הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן, מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ" – ישעיהו לג, טז) הן במשמעות 'מקום מפלט ומחסה' ("אֱלֹהֵי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ, מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי, מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי" – שמואל ב כב, ג). השורש שׂג"ב כשלעצמו מורה על רום וגובה, ועל כן דבר נשגב הוא מה שמרומם מגדר הרגיל.

סָאסָא

קיבוץ סאסא נוסד בי"ב בטבת תש"ט (13 בינואר 1949) בגליל העליון, מצפון־מערב להר מירון. סאסא הוא כתיבו העברי של השם הערבי סעסע בכתבי נוסעים בימי הביניים, שגם זיהו במקום את ציון קבורתם של חכמי ארץ ישראל לבית סיסי (ר' סיסי, ר' לוי בן סיסי ור' יוסי בר סיסי) בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים. ואומנם שרידי יישוב יהודי מצויים במקום למן תקופה זו.

המילה סאסא מציינת בארמית של התלמוד הבבלי את חלקהּ העליון של השיבולת: "סאסא דשיבלתא" (בגמרא נכתב שזהו "רֹאשׁ שִׁבֹּלֶת" שבאיוב כד, כד). מילוני הארמית מעידים על קיומה של מילה זו באכדית, כנראה במובן כללי יותר. המקבילה העברית היא מַלְעָן (או מֶלַע) כגון במשנה במסכת עוקצין: "ומלעין שלשבולין" (א, ג), וההגדרה המדויקת: 'זיף קשה בקצה המוץ או הגלומָה (glume)  של מינים רבים במשפחת הדגניים'.

שְׂנִיר

קיבוץ שניר החל את דרכו באלול תשכ"ז (1967) כהיאחזות נח"ל בגליל העליון בצפון עמק החולה. בתחילה נקבע שמו הרשמי כְּפַר מֹשֶׁה שָׁרֵת, על שם ראש הממשלה השני, אך חבריו התמידו בשם שניר, כשמו של הנחל השופע הזורם לא רחוק משם ממערב. עם זאת הנחל שערוצו קרוב יותר אל הקיבוץ הוא דווקא נחל חרמון (בניאס).

שניר הוא השם שניתן בימינו לנחל החצבאני. במקרא שניר הוא שמו האֱמורי של הר חרמון: "צִידֹנִים יִקְרְאוּ לְחֶרְמוֹן שִׂרְיֹן וְהָאֱמֹרִי יִקְרְאוּ לוֹ שְׂנִיר" (דברים ג, ט). מפסוקים אחרים המפרידים ביניהם אפשר אולי ללמוד ששניר היה שם של אחד משיאי החרמון או של הר אחר מהרי מוּל הלבנון, למשל בפסוק הציורי משיר השירים: "אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת מֵהַרְרֵי נְמֵרִים" (ד, ח). שניר נזכר במקורות חוץ־מקראיים רבים, ובהם תעודות מצריות, חיתיות, אוגריתיות ואשוריות.

תוספת שלנו לקיבוץ שפונה גם הוא:

צִבְעוֹן:

קיבוץ צבעון הוקם ב-1980 כהיאחזות נח"ל, ונקרא על שם נחל צבעון הסמוך, אחד מיובליו של נחל דישון. הגיאוגרף וההיסטוריון זאב וילנאי כותב כי השם צבעון ניתן בהתאמה לשמו הערבי של הואדי – 'ואדי צוביע' – ומעלה את האפשרות ששם זה נקרא על שם דבָּע (בערבית: ضبع) שפירושו צבוֹע. לפי מסורת שתועדה לראשונה בידי רבי מנחם החברוני במאה ה-13, בלב החורש הים-תיכוני הסבוך בערוצו של הנחל נמצא קבר אסתר ומרדכי.