ואף על פי כן

עסקת החטופים היא עסקה רעה. רעה מאוד. המחיר שלה כבד מאוד, וכוונתי למחיר דמים.

עצם העובדה שאנו חותמים על הסכם החטופים עם חמאס מעידה על כך שאחרי שנה ורבע של מלחמה למיטוט שלטון חמאס, חמאס שולט עדיין ברצועת עזה ועל פיו יישק דבר.

אף שהדברים אינם נאמרים במפורש, כנראה שזו הפסקת המלחמה, בלי שעמדנו ביעדים שהצבנו לעצמנו, כלומר לא ניצחנו. אולי ניצחנו בנקודות, אבל במזרח התיכון צריך לנצח בנוק-אאוט, בוודאי את מי שחולל את טבח שבעה באוקטובר.

לא זו בלבד שחמאס נשאר בשלטון – עזה אינה מפורזת. זה אבסורד!

משמעות ההסכם היא נסיגה ישראלית מכל שטח רצועת עזה, כלומר, לא נגבה מחמאס מחיר טריטוריאלי מהאדמה שממנה הוא תקף אותנו וטבח בנו. אנו נסוגים אפילו מציר פילדלפי, שנתניהו כה היטיב לתאר את החשיבות הרבה לביטחון המדינה של שליטתנו בו, וצדק בכל מילה.

אפילו הפרימטר, במקום שיהיה ברוחב של 4-5 ק"מ, יהיה דרדלה של 800 מ'.

ואנו משחררים בהסכם הזה מספר עצום של מחבלים ובהם רוצחים רבים. הניסיון מלמד, שרבים מהמחבלים המשוחררים חוזרים לטרור ולעמדות בכירות בארגוני הטרור. הם עלולים להיות התחליף לשדרת הפיקוד של חמאס שחוסלה במלחמה.

ארגון הטרור עתיר המיליונים אונר"א – לא פורק.

ואחרי כל זה – ההסכם אינו מדבר על החזרת כל החטופים אלא רק שליש מהם, כאשר למו"מ על שאר החטופים נגיע אחרי שוויתרנו על חלק ניכר ממנופי הלחץ שלנו.

ואף על פי כן, ולמרות הכל, אילו הייתי צריך להצביע על ההסכם – הייתי תומך בו.

התנגדתי בעבר לעסקאות ג'יבריל, טננבאום, שליט ואחרות, ולמרבה הצער המציאות הוכיחה שצדקתי בהתנגדותי. הפעם, כבר למחרת הטבח, הבנתי שזה מקרה שונה. בשבוע הראשון של המלחמה כתבתי בעד עסקה של "כולם תמורת כולם", ובלבד שלא תהיה כל התניה הקשורה למלחמה. ספק אם הצעה כזו הייתה נענית. מכל מקום, היא לא הוצעה, אז אי אפשר לדעת זאת בוודאות. לאורך כל התקופה התנגדתי לקריאות לעסקה בכל מחיר ולכניעה לתביעות חמאס. התנגדתי גם לעסקה כמו זו שהיום אני תומך בה.

למה המקרה הזה שונה כל כך מהמקרים הקודמים? קודם כל מבחינה מספרית – 250 חטופים (מספר החטופים בשבעה באוקטובר). שנית, בשל ההרכב הדמוגרפי שלהם: קשישים, ילדים, תינוקות, נשים, חולים. רובם אזרחים שנחטפו ממיטותיהם. תפקידו של צה"ל, תפקידה של המדינה, להגן על אזרחיה. המדינה כשלה, צה"ל כשל, לא ידענו להגן על האזרחים ולכישלון הנורא הזה יש מחיר. לכך נוסף ממד הזמן. דברים שנכון היה לעמוד עליהם לפני שנה ולפני חצי שנה – אי אפשר לעמוד עליהם כאשר כבר למעלה מ-460 יום החטופים נמצאים בידי הברברים הנאצים, אינם רואים יום שמש והם ניתנים להתעללות מתמדת. חייו של כל חטוף וחטוף בסכנה ממשית. יש לנו אחריות ומחויבות להחזירם. אם לא נחזירם, תהיה זו מכה קשה לחוסן הלאומי שלנו, שמחירה הביטחוני לא פחות גדול ממחיר ההסכם.

האם יכולנו לנהוג אחרת ולא להגיע להסכם רע כזה? אני משוכנע שכן. לעסקה הראשונה הגענו בשילוב של לחץ צבאי של מלחמה עצימה לצד מצור חלקי. אילו המשכנו כך, אני מאמין שכבר מזמן החטופים היו בידינו. אך בלחץ ארה"ב, לא זו בלבד שהסרנו את המצור – העברנו תועפות של אספקה שהייתה לא רק החמצן של חמאס, אלא הכלי להמשך שלטונו ברצועת עזה. ואת המלחמה העצימה המרנו בדשדוש. לרפיח נכנסנו שמונה חודשים אחרי תחילת המלחמה. כך גם לציר פילדלפי, שאותו היה עלינו לכבוש בשמונה באוקטובר, כדי לחסום את עורק האמל"ח והטרור הראשי של חמאס. לאורך כל המלחמה מתחתי ביקורת על אופן התנהלותה. לכאורה, אפשר אולי לעשות היום מה שלא עשינו עד היום. אולי. אבל אחרי שניהלנו את המלחמה באופן קלוקל – אסור שהחטופים ישלמו את המחיר. את שקלקלנו לא נתקן על חשבונם.

ההסכם קשה, אך היום, אחרי המכה הקשה שחמאס חטף, ואחרי המכה הקשה שחטף הציר האיראני כולו, אנחנו יכולים לקחת סיכונים. לא בכדי, חמאס שסירב עד כה לעסקה, מוכן לה עכשיו, אחרי המכות שחטף, אחרי שאיבד את התקווה למלחמה אזורית ותחת איומי הגיהינום של טראמפ. 

האם אפשר היה לנהל טוב יותר את המו"מ ולהגיע להסכם טוב יותר? יתכן. אך זה ההסכם. כעת, אי אפשר לתקן אותו. אפשר לקבל אותו או לדחות אותו. דחייתו עלולה להיות גזר דין מוות לחטופים, ופגיעה מוסרית קשה ללכידות ולערבות ההדדית של החברה הישראלית.

לכן, אילו הייתי צריך להצביע, הייתי תומך בהסכם. אני מקווה מאוד, שנתניהו ותומכי ההסכם לא ימרחו אותנו בסיפורים על ההסכם המצוין. יש לומר את האמת הקשה, שזה הסכם רע מאוד, אבל המציאות קלעה אותנו למיצר של בחירה בין רע לרע, ואנחנו בוחרים בחיים.

אני מקווה מאוד שאחרי שכל החטופים יחזרו, נמצא את הדרך לחזור למלחמה ולהשלים את המשימה החשובה של מיטוט חמאס.