יש משהו מרגיע בכך שהילה שור, מנהלת השירות הפסיכולוגי החינוכי (להלן השפ"ח) של המועצה – מי שנדרשה ללא מעט התייעצויות בהולות, שיחות קשות, אירועי חירום נפשיים וכיוצא באלו מאז השבעה באוקטובר – אומרת שמספר ההורים שמדווחים על ילדים הסובלים מחרדות נפשיות מתמשכות, אינו רב. וזה לא בגלל שהשפ"ח נמצא מחוץ לאירוע, להיפך. לקבוע ריאיון עם שור זאת משימה שיש להתמיד בה כדי שתצא לפועל. 14 הפסיכולוגים של השירות עובדים בערך ב-250% משרה. הם מטפלים בקהילות, מסתנכרנים דרך קבע עם שאר זרועות המועצה, מצויים בקשר קרוב עם בתי הספר ובמעגלי למידה וטיפול פנים-אגפיים, ויוזמים ומעורבים בפרויקטים רבים, יפים וחדשים. את חלקם אולי פגשתם ביישומון ה"מקומי" שלכם. "אני מאוד מאוד מאמינה בכוח הצמיחה של הילדים. אני יודעת שיש כאלו שתקופת המתח הזאת קצת הקפיאה או צמצמה את ההתפתחות שלהם, אבל אני מאמינה שהם יתאוששו כשירגישו בטוחים", היא אומרת. "וישנם אותם ילדים שגילו יכולות מדהימות והתמודדו בסיטואציות לא מאורגנות, אבל היה להם זמן יותר גמיש של משפחה, שזה גם משהו".
ראשון בספטמבר, הלווווו?
השיחה עם שור מרתקת אם אתה הורה לילדים עד גיל 20 בערך, שעשוי לחוש במהלכה קצת פחות בודד או שהתעשרת באיזושהי תובנה חשובה. אבל גם כי היא סוג של אינפוט על האודיסאה הנפשית של קהילות הגליל העליון בנקודת הזמן המאוד ספציפית וייחודית הזאת. זאת לא כתבת אינטרנט של "עשרה טיפים איך לעזור לילדים להתמודד עם המלחמה" שמנסה לקלוע לכלל הורי המדינה המודאגים, אלא ניסיון להבין מה מעסיק ממש עכשיו את אלו שחיים במרחב הכפרי בגליל העליון. המנעד רחב מאוד וכך גם השאלות. אנשי הקיבוצים כמו התחלקו במהלך המלחמה לתתי קבוצות רבות. דין מנרה אינו דין קדרים, אלו שנמצאים עדיין במרכז חשים אולי אחרת מאלו שחתכו לעת עתה לפורטוגל וכן הלאה.
מה לתחושתך וממה שאת קולטת בשטח מעסיק את כל אנשי המועצה, יהיו היכן שיהיו ובאיזה סטאטוס וסיטואציה?
"הנקודה הכי בולטת אצל כולם היא החוויה של חוסר הוודאות. מעולם לא היינו באירוע כל כך מתמשך. גדלתי בקריית שמונה ואני זוכרת כילדה את הפינויים דאז, אבל הם היו קצרים. במשך הזמן של הפינוי הנוכחי ממש יכולה להיווצר שינוי בתפיסת העולם של אדם, לא רק ילד. בזמן התמודדות קצר ואקוטי, אנחנו מגייסים מערכות נפשיות שעוזרות לנו לשמור את הרצף הפנימי שלנו. אבל כשהזמן כל כך ממושך, אנחנו מייצרים שינויים מהותיים יותר בתפיסת העולם שלנו, גם לגבי מעברים ושינויים".
תסבירי.
"נגיד, הורה יכול להגיד היום שיותר חשוב לו שהילד שלו לא יעשה מעבר נוסף כדי לא לפגוע ב-well being שלו, מאשר שהוא עצמו – ההורה – יהיה שוב חלק מהקהילה האורגנית שלו. או שאותו הורה הולך לשאת את אי הנוחות של נסיעות קבועות וארוכות לעבודה וחזור, כי כך וכך. אלו דוגמאות לסדרי עדיפויות שיכולים ממש להשתנות".
דילמה רווחת אצל משפחות מפונות היא מתי חוזרים והאם לחכות עד סוף שנת הלימודים. את מציפה דילמות שחלקנו אולי פחות מכירים, למשל משפחות שבהן לילד אחד טוב במקום שאליו התפנו אבל שני הילדים האחרים מאוד רוצים לחזור כבר צפונה.
"אלו דילמות מאוד רציניות שהורים מחזיקים. הורים יכולים להגיד שהם מרגישים איקס או בכיוון של לקבל החלטה מסוימת, וזאת בידיעה ברורה שבתוך חודש וחצי הם יוכלו להרגיש וואי. אישית, אני מזמן עברתי מהסטטיסטיקות הרחבות והתחזיות אל ה'כאן ולעכשיו'. וצריך גם לזכור שזה שלא התחלנו את השנה באופן המקובל בראשון בספטמבר ולא יכולנו לנהל את החיים שלנו ולקבל החלטות שנכונות לכל השנה עצמה – זה משהו שישפיע עלינו לכל אורכה, נפשית וטכנית. כי הטכני תמיד קשור לנפשי ולהיפך".
מה אתם שומעים מאנשי קיבוצי הגדר שטרם חזרו הביתה?
"עשינו בחודש האחרון שישה מפגשים עם שישה יישובי גדר כדי לחשוב עם קהילות ההורים איך עוזרים להן, אחרי כל טלטלות השנה הזאת, לחשוב איך לדבר עם עצמם את הבחירות שלהם ואז איך לתווך אותן לילדים. וזה באמת לא פשוט. נשמע שהלב של הרבה מהאוכלוסייה הוא בצפון ובבית וברצון המאוד בסיסי לחזור, ומצד שני הרבה אימהות, בעיקר, מחזיקות בתודעה את הפחד מההישנות של השבעה באוקטובר ואיך בעצם הן עושות בחירה של לשוב. וזה גם מעלה את הזיכרונות אצל ילידי האזור הזה, ששואלים איך עכשיו אנחנו נהיה הדור הזה, כמו שההורים שלנו היו, של להחזיק את הדיסוננס של הרצון לשאת את הלפיד ואת הערכים שקשורים בשהות כאן, לבין חשש ענקי לשלום הילדים. עולים גם כעס וחוסר אמון כלפי המדינה. אלו דברים שייקח זמן לעבד אותם".
כמו כל פסיכולוגית טובה, זה הרגע שבו היא מזדרזת להאיר צד חיובי. "מצד שני", שור לוקחת נשימה, "מאוד מרגש לשמוע את הרגישות של ההורים כלפי הילדים ואיך הם משקפים להם – כל אחד בדרכו – את המצב, ואיך הם רואים מחדש את כוחות ההסתגלות של הילדים, שהתמודדו עם מצב שנכפה עליהם וזה לא מובן מאליו בכלל. התרחשה כאן גם צמיחה ואפשר לראות במפגשים האלו גם תמיכה הדדית בתוך היישובים, אחד כלפי השני".
לא משפריצים גואש
כאמור, לשפ"ח יש הרבה פרויקטים עכשיו, עם תנופת חידוש החיים בגליל העליון. נתמקד כעת ב"סטודיו הפתוח". אלו שתרפיסטים במקצועם זוכרים אולי את ההודעה ב"מקומי" שהזמינה אותם להתנסות להשתלם בגישה הטיפולית הזאת ולתרום בעזרתה לילדי המועצה. שור (תושבת גונן) מספרת ש"הסטודיו הפתוח" הוא מרחב ליצירה באמנות ובאומנות שמתאים מאוד לפרויקטים קהילתיים ומעודד יצירה והתפתחות אישית. "הרעיון הוא שהילדים נכנסים לשעה וחצי לחדר או כיתה שבה הרבה חומרים זמינים – מנגרות ועד צבעי מים – ויש חופש יצירתי ופחות הנחיה והקפדה. תפקיד המנחה הוא לאו דווקא להתערב ישירות, אלא יותר לתת נוכחות מכילה ותומכת. בעולם התרפיה באמנות יש משמעות לבחירה בחומר מסוים".
כהורים, תוכלו לשמוע מילדיכם על ה"סטודיו הפתוח" במסגרת בתי הספר, שם הם יתנסו בו בחצאי כיתות. בבית הספר 'הגומא' זה כבר עובד. וזה לא בלגן כייפי של ריצות אמוק מקיר לקיר והשפרצות צבעי גואש ודבק פלסטי עם נצנצים, למי שתהה. "זה לא באמת חופש מוחלט כי ילד יכול להתקשות למצוא את עצמו במרחב כזה לא ידוע, אבל יש שם שתי מטפלות שיעזרו לו לעבד בעדינות את הקושי הזה. יכולות גם להתרחש אינטראקציות בין ילדים והמנחות נמצאות שם כדי לתת להן משמעות ולהפוך אותן למשהו שילדים יכולים להבין רגשית", שור מבארת. "ההתרחשויות של החדר לא בהכרח צפויות ולכן זה שונה מסדנה, וכך יש פוטנציאל להגיע ליותר ילדים ולסגנונות השונים שלהם".
בראשית תקופת הפינוי, 'הסטודיו הפתוח' נכנס בהצלחה למלונות המפונים. הוא פועל גם בבית הספר 'יגאל אלון' בקיבוץ גינוסר, שלומדים בו ילדי יפתח. מה שמעתם מתושבי המועצה ששהו שם?
"הפידבקים שקיבלנו מאנשי יפתח, הגושרים, דן ומשגב עם, שפגשו את ה'סטודיו הפתוח' גם ב'סלינה' שבכינרת, היו מאוד טובים. הזרימה שהמרחב הזה מאפשר מאוד מתאימה לתקופה. זה יכול להביא להעצמה וגם לתהליכים טיפוליים עמוקים ולעיבוד חוויות רגשיות בתקופה של לחץ וטראומות. הוא מיועד לגילאי א'-י"ב וברור שלנוער אנחנו נעשה התאמות ונחשוב איך זה עובד. התוכנית במקורה התחילה דרך מרכז 'משאבים' ואנחנו רוצים לעבות אותה עם תקציבים נוספים שקיבלנו מפרויקט 'תנופה' של משרד החינוך ובעזרת אנשים מהקהילה. 15 תרפיסטיות באמנות שלנו עברו הכשרה אינטנסיבית מאוד בסטודיו בכפר בלום וממש למדו והתנסו בחדר עצמו, דרך החושים והגוף והנפש".
אצל הדודה והדוד (במחניים)
הפסקת האש שהביאה עימה "תהליך חזרה מתפקוד מאוד חלקי או מחורר, לתפקוד מלא", כפי ששור מגדירה זאת, גורמת להרבה הורים להתחבט בשאלות שונות לגבי תפקידם. למשל, כמה לדרוש מהילדים וכמה לאפשר להם. אם פורטים את זה ל-daily life, יש מתבגרים שהתרגלו להקיץ בסביבות 12:00 במקרה הטוב, וכעת על ההורים לדאוג שישכימו קום ליום לימודים שבו אשכרה נוסעים לבית הספר. מי שהאזין להרצאת הזום של רן בראון, מנהל מכון 'מתבגרים', שיזם מרכז הורות גליל עליון, אולי מחזיק בה בעת את הנתון עליו דיבר בראון, שהראשונים בישראל שצפו בטלגרם בסרטוני הזוועה של השבעה באוקטובר בלי שום הכנה מוקדמת, היו בני הנוער. את תוצאות אותן צפיות, כפי שפרט לאחוזים וסטטיסטיקות, הם נושאים גם עכשיו, יכול להיות שממש באותו בוקר בו הם מתקשים לקום מהמיטה.
"זה מתחבר למה שדיברנו עליו מקודם, של שינויי תפיסה. יש דברים שבחוויה ההורית אולי מתגמדים ביחס למה שהילדים עברו. הסטנדרטים משתנים. לא רק של התלמידים, אגב, גם של בתי הספר עצמם", שור אומרת. "הדבר הכי בסיסי שהמתבגרים צריכים, לדעתי, הוא הנוכחות המבוגרת של ההורים. זה בשונה מהגיל הרך והיסודי – ששם יש יותר 'ניהול הורי' בצורה יותר פשוטה ומתבקשת. המתבגרים מקבלים יותר החלטות עצמאיות".
יש ילדים מתבגרים שחיו במלונות למפונים בחדר משל עצמם.
"נכון. או כאלו שחזרו ליישובים המפונים ללא הוריהם ונמצאים אצל קרובי משפחה או בהשגחתם. הם רוצים אוטונומיה וזה יכול להיות מצוין, אבל אסייג את זה לרגע ואומר שההורה מכיר את הילד שלו ויודע מתי בחירה נכונה וטובה לו, וחשוב שההורים יזכרו להיות נוכחים בחיי המתבגר שלהם, וזה דבר שדורש כוחות. לעצור, לפתוח את הדלת שלו, להתקשר או לדבר איתו בוואטסאפ ולהבין מה קורה איתו בתוך עולמו ולהתעקש על העשייה היומיומית שלו ככל שניתן. בייחוד המתבגרים של י"א-י"ב, שזה אזור רגיש במיוחד. הם גם חוו מאוד חזק את השבר הזה ועולות הרבה שאלות איך להתגייס לצבא בתקופה כזאת. יש דחף מאוד חזק לתת את החלק שלי, אבל החוויה המדינית מאוד מערערת את האמון והמוות היה מאוד קרוב. יש להם חברים שהם חיילים צעירים וחוו בעצמם חוויות מאוד לא פשוטות ומוקדמות לגילם. לנו כמבוגרים יש את היכולת לראות ולשמוע אותם ולהישאר עם היד על הדופק, ולשתף פעולה עם הורים אחרים בקהילות ומול בתי הספר כדי לשמור אותם. הם אוכלוסייה מיוחדת. חזקה ומלאת כוחות ויוזמה ויצירתיות, ועדיין – ילדים שזקוקים לבית שנמצא בשבילם".
ומה עם הילדים הצעירים? הם חזרו לסביבה שמוכרת להם, אבל חלק מהדברים שונים ממה שהיו קודם וצריך לעזור להם להסתגל מחדש.
"יש לפעמים חששות מרעשים והיצמדות להורים – בעיקר בגיל הרך. ילדים עם אינטלקט חזק שואלים הרבה שאלות וזה לפעמים מבלבל את ההורים. יש ילדים עם שאלות רבות וקשות. הם מנסים להבין. 'מה זה אומר פתאום שנגמרה המלחמה?'. או 'אם היא נגמרה, אז למה החטופים לא חוזרים?'. אבל זה לא שהם מבקשים שנסביר להם את המפה הפוליטית, לצורך העניין. כאן לפעמים צריך לעזור להורים לזכור שדרך השאלות האלו הילד בעיקר מבקש להרגיש ביטחון או שותפות בתחושה שלו כרגע, ולא מידע. גם שותפות של ההורה ב'לא לדעת' היא שותפות, אגב".
זאת חתיכת משימה לתווך את הפסקת האש עצמה. זה רלוונטי למשל לחזרה הביתה או לעובדה שפתאום נהיה שקט, ומצד שני – לא רוצים להבהיל אותם במחשבה שיש פה איזה דדליין שעלול להלחיץ אותם. וגם רובנו לא באמת רוצים לחשוב עליו.
"השקט אכן מאוד נעים ומאפשר פתאום לחזור לאט לחיים נורמטיביים מחד, ומאידך – החזרה הזאת, כמו בקורונה, לא פשוטה וצריך לתת לה זמן. כהורים אנחנו כל הזמן נעים בין שני הקטבים האלו – בין מה שאנחנו יודעים וחושבים על העולם לבין מה שנבחר לשקף לילדים שלנו. חזרנו למקום שאנחנו נדרשים לזה ולניהול הרגשי שלנו מולם. הם בהחלט צריכים לדעת שאנחנו חיים ליד הגבול ויש מאחוריו אויב, אבל הם לא צריכים להרגיש את זה. הם צריכים להסתובב בגליל העליון בתחושת ביטחון אמיתית וזה המקום של ההורה לשאול את עצמו אם הוא מרגיש כאן ביטחון ומה הוא צריך לעשות כדי להרגיש ככה, או שהוא לא מסוגל לזה. כי מאוד מאוד מאוד קשה לילד לגדול כשהוא חשוף לחוויית חרדה מתמידה. ואלו שאלות שבהחלט מעסיקות עכשיו הורים".
חלק מההורים האלו נמצאים עכשיו בתאילנד, בדיוק בגלל זה.
"אני לא אשת ביטחון בשום אופן, אבל אני חושבת שכולנו מבינים שאנחנו חיים במדינה מאוימת בהרבה אזורים ובערוצים שונים, והבחירה לחיות כאן כרוכה ביכולת הנפשית של ההורה לתווך את המציאות הזאת עבור הילד שלו ולהחזיק עבורו חוויה של ביטחון וחופש. שהוא יוכל לחלום על העתיד שלו. זה בסיסי וחשוב".
לסיום אנחנו כן נתחבר שנייה לכתבות ה"עשר עצות" למיניהן, מכיוון טיפה אחר. איזו עצה או כיוון חשיבה מסוים את מוצאת את עצמך נותנת עכשיו הרבה להורים?
"שאנחנו הרבה פעמים דואגים לילדים, אבל צריך לסמוך על הרכיבים ששמת בעוגה. עכשיו אתה מכניס אותה לתנור ולמרות שאתה לא סגור במאה אחוז על התהליך שיתרחש שם ולא יכול לנהל אותו לגמרי, אתה יודע מה שמת בפנים. להסתכל עליהם בעיניים שמאמינות בכוח הצמיחה שלהם – קודם כל. ואחר כך, לא לחשוש להיות איתם. לשבת לשחק עם הילד הצעיר, להיות לפעמים באוטו עם הילד הגדול כשמקפיצים אותו למקום כלשהו והוא בטיקטוק תוך כדי. לשאול את השאלות בצורה לא מטיפה, להשתתף, להיות עבורם דמויות שאפשר לדבר איתן בצורה הכי אנושית ובסיסית שיש. זה דורש תחזוקה וצריך למצוא את הדרך המהנה לעשות את זה".
ובהקשר של ההנאה, שור מזכירה את סדנאות הורה-ילד מטעם המרכז להורות. אם אתם מאלו ששמעו ניסים ונפלאות על סדנאות הורים אבל פשוט לא מצליחים להתחייב, ייתכן שהשירות הזה יעבוד בשבילכם. "אלו סדנאות משותפות של הורים וילדים שמתקיימות בקיבוצים, פעילות משותפת כמו בישול, אמנות, נגרות, פעילות בטבע וזה עף בצורה מדהימה ומרגשת. לגיל הרך יש את 'בית בלב' קבוצות של משחק דיאדי של הורה וילד", היא מפרטת. "עצם זה שההורים מצביעים ברגליים ומגיעים ונהנים ביחד עם הילדים שלהם – זה אומר הכל".
