אפר וזיעה

שש וחצי בבוקר, אחרי עוד לילה בחמ"ל, מטפס לראשונה אחרי 14 חודשים ברכיבה במעלה העיר, ולתוך הרכס. העיר בשעה הזאת ריקה. נטושה. עיר רפאים. אני תופס את מרכז הכביש. שום תנועה או רעש מסביב. קשה שלא לחשוב איך בדיוק בשעה הזאת בנמל ת"א, פארק רעננה או יער בן שמן, הרוכבים צריכים לפלס את דרכם בין שאר משכימי שריפת הקלוריות.

אני מחליט לנצל את הרוח הדרום-מזרחית שתדחוף אותי בעלייה ופונה בדרך הנוף צפונה. הנוף בדרך שרוף מכל צדדיו. מגיע לנקודת ריכוז של רכבים פגועים. אולי של מילואימניקים, אולי אחרים, ומשם נכנס במעלה השביל המתפתל מערבה לתוך ההר השרוף.

הדרך זרועה לכל אורכה במאות שברי מיירטים ומיורטים. סביר להניח שזהו הריכוז הגדול בארץ של הממצאים הארכיאולוגיים האלה. בדיוק במרכז משולש קריית שמונה-מרגליות-מנרה. אולי מטולה או משולש שדרות- איבים-ניר עם יכולים להתחרות.

עוצר רגע לנגב את הזיעה. 11.5 ק"ג בונוס חרבות ברזל לא תומך את הקונספט של טיפוס 15% בממוצע.

כמה פעמים במהלך הרכיבה חוצה את סינגל הרי נפתלי. חלקים שלו חסומים עכשיו בדרדרת וגזעים שרופים. מתחת למרגליות לוקח כיוון בתוואי פריצה חדש. מן הסתם תרומה של איזה D-9 לתמונת הנוף המקומי. מהר מאוד מוצא את עצמי דוחף את האופניים רגלית עד החיבור לכביש הכניסה למרגליות.

מחרבת הונין רואים בבירור את שינוי הסקייליין של הכפר מרכבה ממש ממול. קו הרכס פחות או יותר חזר לגובה הטבעי שלו מלפני 20 שנה.

בדרך חזרה עוצר לרגע ברחובות העליונים של העיר. תשע בבוקר, ואני עדיין לבד במרכז הכביש. פעם ראשונה השנה שאני נעצר רגע לראות, לא רק לחלוף. הרחוב שבו כיבינו אש בתחילת הקיץ עדיין נטוש לחלוטין. גן ילדים, כניסה לבית, רכב בודד. קפאו במקום, מחכים. העבודה רק עכשיו מתחילה, ויש כל כך הרבה ממנה.

אבל קודם שיחזרו… כולם.